בשבע 441: מיקרוסקופ

עדי גרסיאל, חני לוז וישראל מידד , א' באייר תשע"א

אוסמה מת, יחי אובמה

הסיקור התקשורתי של חיסול רב המחבלים אוסמה בן לאדן הוא דוגמה לזנב שמקשקש בכלב. העיתונות האמריקנית, לפחות זו המחשיבה את עצמה, העניקה למבצע כותרות ענייניות, נטולות פאתוס. הניו יורק טיימס למשל, תיאר כך את החיסול: "כוחות ארה"ב הרגו את בן לאדן בפקיסטן, אמר אובמה והכריז: הצדק נעשה"; כותרות דומות מאוד היו גם לוול סטריט ז'ורנל ולוושינגטון פוסט.

ובישראל? כמו תמיד אצלנו, מתלהבים יותר מדי. "בן מוות: הצדק נעשה - אמריקה סגרה חשבון" התפייט ידיעות. 'מעריב', שהתהדר בגיליון מיוחד לכבוד "החיסול ההיסטורי של בן לאדן", קבע אף הוא בכותרת הראשית: "בן מוות". ישראל היום: "החשבון נסגר", ואפילו 'הארץ' לא התאפק ופסק "האימפריה זוקפת ראשה..."

לא בטוח שאם צה"ל היה מחסל את נסראללה במבצע נטול נפגעים הוא היה מקבל כל כך הרבה פירגון. כנ"ל לגבי ג'ורג' דבליו ובן לאדן. אבל כשמדובר בחביבם אובמה, קשה לעורכים אצלנו להתאפק מלשלוף את הסופרלטיבים מהבוידם.

ערב יום השואה, במוסף הארץ מחליטים כנראה שנמאס מהנראטיב הקבוע: גרמנים רעים, יהודים טובים. לכן, כתבה אחת עוסקת בקהילת "שומרי השבת של טרנסילבניה", שלמרות שניתנה להם אפשרות להתכחש ליהדותם ולהינצל מהשמדה, מרביתם סירבו, "אבל אפילו המעשה הזה לא הצליח לגרום להם להתקבל לחיקו של העם היהודי". כתבה שנייה מספרת על מוסד סיעודי שבו "מבלים ניצולי שואה את סוף ימיהם בליווי המסור של מטפלים גרמנים". השלישית חושפת אם ובתה שבחרו "מקום מסתור לחלוטין לא סביר... בימי השואה - בביתו של קצין נאצי". הבנתם את המסר.

ולנו יש הצעה לכתבה למוסף של יום השואה בשנה הבאה: על עיתון ישראלי, נחשב בעיני עצמו, שנזקק למזומנים ונאלץ להכניס שותף גרמני, שלחלק מבני משפחתו עבר במפלגה ההיא.

עדי גרסיאל

בין יוסף ליוסף

אחד במאי. מה אומר לכם התאריך הזה? לצעירים מבין קוראי העיתון – כנראה לא הרבה. רזי ברקאי ביכה בגל"צ את מותו של יום החג הקומוניסטי הזה יחד עם ח"כ דב חנין, קומוניסט אדוק מבטן ומלידה. חנין טען שברקאי נחפז לבכות את היום, שעדיין לא מת. גם את יום השואה גייס ברקאי להשקפתו: "סמיכות הימים של ערב יום השואה ושל אחד במאי צריכה להזכיר לנו שהצבא האדום הוא המשחרר הגדול של אירופה, בלי שום קשר לבלאגנים שהיו אחר כך". כך למדנו מושג חדש: 'בלאגנים'. בשבוע שעבר והשבוע חזרו ושיננו לנו שירי מטווח אפס אינו חיסול או רצח, אלא 'תקרית' בה 'נהרג' בן יוסף לבנת הי"ד. כעת חידש לנו שדרן בכיר שרצח של 10 מיליון איש שביצע יוסף סאטלין, 'שמש העמים' - ושלא לדבר על רמיסת היהדות, השלכת יהודים לבתי כלא, עינויים בק.ג.ב. וסגירת שערי המדינה הקומוניסטית למשך 70 שנה - כל אלה קרויים 'בלאגנים'.

קשה שלא לשמוע את אהדתו של ברקאי לסוציאליזם, ואת קריצת העין הסלחנית לאחותה הקיצונית ממנה - הקומוניזם, גם על פי 14 הדקות שהקדיש לאייטם על האחד במאי, כולל השמעת גרסה עברית ורוסית של המנון המהפכה 'האינטרנציונל'.

מה שטוב אצל ברקאי זה שהוא שקוף, למרות המעטה המקצועי שהוא מנסה לשוות לעבודתו הרדיופונית. על יחסו הלא שוויוני לסרבנים מהשמאל הקיצוני לעומת אלה מהמחנה הלאומי דיברנו רבות בעבר. הנה דוגמה טרייה: ביום שלישי אמר ברקאי, "הרי ברור לך לגמרי מה המטרה שלהם... הם רוצים לעשות פרובוקציה. הם רוצים שהצבא יאבד את שליטה ויתחילו שם מהומות... הרי זה מה שמחכים לו". אם חשבתם שמדובר באירועי פרובוקציה שבועיים של 'יש דין' או גרורה אחרת של הקרן החדשה, תחשבו שוב: מדובר במתפללים שניסו להגיע לקבר יוסף בתיאום, אך צה"ל מנע את כניסת האוטובוס שלהם מתוך 'חשש' שהם רוצים להישאר באתר הקדוש. פרובוקציות של השמאל? אין חיה כזו. ערבים הם קורבן, המתנחלים אשמים, ושהמציאות תפסיק להפריע.

חני לוז

איזון עכשיו

אחד היסודות של השידור הציבורי הוא העיקרון של האיזון - יחד עם הגיוון - אשר נועד לשקף את הפלורליזם שבאוכלוסייה. אלא שבישראל, המנהלים והעורכים של השידורים אינם תופשים את הציבור כמי שמגיע לו ייצוג הוגן. במקומם נמצאת במרכז השידורים הברנז'ה, על דעותיה והשקפותיה. ומי אמור לפתור את ההתנגשות הזאת? במדינה מתוקנת, החוק והכללים המקצועיים הם הכלים. בכל המדינות שקיים בהן שידור ציבורי, הגוף המנהל גם מקיים מעקב ופיקוח. לכן, לפי הקוד האתי המתחדש אשר חובר בידי ועדת האתיקה של מליאת רשות השידור, הרשות מחויבת במתן "ביטוי נאות ומאוזן לדעות השונות הרווחות בציבור ולא להעדיף דעה מסוימת על פני דעה אחרת". ואיך עושים את זה?  דרך אחת היא 'איזון מיידי': שישודרו "לפחות שתי דעות שונות עיקריות ולא תינתן העדפה לדעה כלשהי על פני דעה אחרת". ואם אין אפשרות לאיזון מיידי? אזי "יש להודיע במהלך התכנית שקיימות דעות נוספות, ולתת הזדמנות הולמת להבעת דעה שונה בתכנית אחרת, שתשודר זמן סביר לאחר התכנית הראשונה". דרך זו מכונה 'איזון רוחבי'.

אך אליה וקוץ בה. מי ידאג שבאמת יהיה איזון? לפני שבוע החליטה מליאת רשות השידור שיש להקפיד על 'איזון מיידי' ולא, כפי שנהוג כל השנים, 'איזון רוחבי'. יו"ר הרשות החדש, אמיר גילת, יודע ככל הנראה, ששמירת האיזון של השידורים היא לב ליבה של כל המערכת שבראשה הוא עומד.  משך דורות העדיפו בברנז'ה איזון רוחבי ללא צורך באיזון מיידי של כל שידור. והנה, אולי יהיה משטר שישמור באופן יומי ואולי אפילו כל שעה ושעה על איזון. שהרי כל בדיקה כמותית שנעשתה במשך השנים מוכיחה שהאיזון הרוחבי מאפשר הפרות בוטות ובעצם, שליטה של שיטה שמעדיפה ומקדמת דעות מסוימות. 

ישראל מידד

ביקורת הנקרא

ללא משפט וללא עו"ד, הוכיח נשיא ארה"ב שאינו חסיד עיוור של זכויות האדם

(אלוף בן, הארץ)

לא הבנו, המשפט הזה הוא סוג של פרגון?

אביתר בנאי הוא פנאט... האיש נשוי שעתיים ויש לו תשעה ילדים ('הגשש' גברי בנאי, ידיעות)

מסתבר שהגשש במיטבו רק כשאנשים כמו יוסי בנאי וניסים אלוני כותבים לו את הטקסטים

צריך לקרות משהו גדול כדי שאובמה לא יזכה בכהונה שנייה

בן כספית, מעריב

כדאי להיזהר עם הנבואות האלה. לפני שנה אמרו אותן גם על מובארק ואסד

חדשות בחדשות

העיתונאי מרדכי גילת (ישראל היום) עומד להוציא בקרוב ספר על אריה דרעי. כך דיווח אתר מחלקה ראשונה. על פי האתר, מטרת הספר היא לפגוע בסיכויו של דרעי לשוב לכנסת.

העיתון היומי הנפוץ ביותר בארה"ב הוא 'וול סטריט ז'ורנל' עם תפוצה ממוצעת של 2.11 מיליון קוראים. כך דיווח דה-מרקר. במקום השני  USA טודיי, הניו יורק טיימס בשלישי.

עשרות עיתונאים חתמו על עצומה הקוראת ליועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את כתב 'הארץ' אורי בלאו המואשם בהחזקת חומר סודי בפרשת ענת קם.  בין החותמים: רביב דרוקר, משה נגבי, יגאל סרנה ורותי יובל.