בשבע 441: דמותרבות

סמדר שיר, סופרת ועיתונאית. בעקבות הספר 'שירת מרים', ביוגרפיה של מרים פרץ

עפרה לקס , א' באייר תשע"א

עם רקורד של למעלה מ-300 ספרים, כתבות בעיתונים, מחזאות, תרגום, כתיבת שירים ואפילו פינה קבועה בעלון 'מבראשית', מה עוד יכול אדם להפיק מעצמו בתחום הכתיבה שיהווה עבורו חידוש? סמדר שיר ביקשה זמן רב לכתוב ביוגרפיה של אישיות כלשהיא, אבל לא מצאה את האדם שיהיה מספיק מעניין וחשוב עבורה כדי שתקדיש לו זמן רב כל כך. ואז היא פגשה את מרים פרץ.

אז איך זה קרה?

"את מרים פגשתי ערב יום הזיכרון לפני שנתיים, כדי להכין כתבה למוסף יום הזיכרון של ידיעות אחרונות. מהרגע שנכנסתי קרה לי משהו מאוד נדיר ולא מוסבר. הרגשתי שחזרתי הביתה. מרים דיברה על נפילת אוריאל ועל מותו של בעלה שלא עמד בזה. ולצורך הכתבה היא נסעה לבסיס שבו שירת אז אלירז והצטלמה עם ארבעה מששת ילדיה, כשאלירז מחזיק את תמונתו של אוריאל. לימים הייתה זו תמונתו האחרונה. התרשמתי מאוד מהיכולות הוורבליות שלה, מאישה שנולדה בקזבלנקה להורים שלא ידעו קרוא וכתוב וכאן בארץ הייתה להם לפה מול הממסד, ותמיד הסתכלה על הצד המלא של הכוס. אז אמרתי לה: זה סיפור שצריך להיכתב בספר".

אבל הכתיבה יצאה לפועל רק אחרי שנה.

"נכון. החיים המשיכו והקשר ביננו נותק. כך היה עד לפני שנה כשאלירז נהרג. הייתי בחו"ל וצלצלו מהעיתון כדי שאכתוב טור על מרים. התייצבתי בביתה ואמרתי 'הגיע הזמן' והיא ענתה 'חיכיתי לך'".

ספרי על מהלך העבודה.

"במשך שנה הגעתי אליה פעם בשבוע, וראיינתי גם את בני משפחתה. התקדמתי פרק אחרי פרק, וכל פרק היא תיקנה והעירה. היו פרקים שהיא ביקשה לדחות עד הסוף, כי היה לה קשה לגעת בהם".

מה לדעתך חשיבותו של הספר?

"אני חושבת שכל ישראלי חייב לקרוא אותו כי בימינו נשמעים יותר ויותר קולות ששואלים למה אנחנו פה, למה שלא נחזיר תמורת שלום והאם יכול לבוא השלום. מצבים של שכול לא פסו מהעולם ומרים בעיניי היא סוג של מגדלור שאנשים מתבשמים ומתחזקים מאורו. אצלה האמונה החזקה היא משענת ומפלט. כל אדם צריך לקרוא, כדי להבין מה אנחנו עושים כאן".

האם היחס לשכול בחברה הישראלית שונה היום מאשר פעם?

"בעבר דיברו על כך שכשהשכול נכנס הביתה הוא פוגע בהורים ובאלמנה. היום ברור שלא מדובר רק באנשים האלה. הספר הזה, למשל, מציג את השכול של האחים, והוא מאיר את השכול שלהם בצורה מאוד כואבת. מרים אומרת שהשכול הוא כמו אבן שמשליכים לים, והאדוות שהיא יוצרת מתרחבות ומשפיעות על חברים מהכיתה, מהמסלול, מהשכונה ועל דור שלם שהכיר את הנופל. במובן הזה, לא רק קרובים שהם דרגה ראשונה יכולים למצוא בספר נחמה וחיזוק".

הדברים שאליהם נחשפת במהלך כתיבת הספר סייעו לך באופן אישי בהתמודדות עם אובדן?

"לא איבדתי קרובים מדרגה ראשונה במלחמות. מצד שני, אבי היקר והאהוב נפטר בנסיבות פתאומיות, ולמרות שחלפו הרבה שנים לא הצלחתי להתמודד עם האובדן. דברים שמרים אמרה עזרו לי".

"לכתוב ביוגרפיה של מישהו היה אתגר", מסכמת שיר, "אבל לא נראה שאצלול לזה פעם נוספת בקרוב. זה דורש המון זמן והשקעה". כרגע היא מחפשת אתגרים נוספים, דברים שעוד לא עשתה, אבנים שטרם הפכה. נותר לחכות לראות מה תסמן לעצמה כמדרגה הבאה.

ofralax@gmail.com