בשבע 441: איש לא יעדר

עודד מזרחי , א' באייר תשע"א

זלדה רוזנברג מפולין התאלמנה מבעלה שלום בשנת תרע"א. לאחר שחיתנה את ילדיה משה-דוד, שמעון ומרים, הודיעה שפניה מועדות לארץ ישראל, שבה נמצאת השגחת ה' ביותר, כדי להיקבר שם. קרוביה ניסו להניאה ממעשה 'מטורף' זה, אך היא לא שעתה להפצרותיהם. זלדה עלתה לבדה בשנת תרע"ט לארץ ישראל והתגוררה לבדה בירושלים. לא קל היה לחיות בגפה, אבל בזכות אנשים טובים בירושלים הסתדרה איכשהו.

לאחר שרוחות אנטישמיות החלו לנשב באירופה, זלדה החליטה להעלות את ילדיה ונכדיה לארץ ולא ויתרה לאף אחד. בתחילה עלו בניה שמעון ומשה-דוד והיא דאגה למקצוע עבורם.

משפחתה של מרים בתה לא רצתה לעלות עקב ריכוז משפחת בעלה של מרים, לייביש ויטלזון, בסוסנוביץ בפולין.

זלדה הצליחה לשכנע את נכדה הבכור שולם ויטלזון לעלות לארץ ישראל. לאחר ששולם נשא את בת-דודתו פריידל עלו השניים לארץ ישראל. הזוג הצעיר פתח מכולת בירושלים בעידוד הסבתא.

בשנת תרצ"ז, לאחר לחצים רבים ובסיוע האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' שהורה לתלמידו לייביש ויטלזון לעלות ארצה, עלתה משפחת ויטלזון לארץ ולירושלים. סבתא זלדה דאגה לחנות ירקות ממנה יתפרנסו לייביש ומרים.

שני ילדיהם של לייביש ומרים, חיים-ישראל ורבקה, היו מעל גיל 18 ולא יכלו לעלות עם הוריהם עקב הגבלות הצבא הפולני. השניים שהו בסוסנוביץ בבית דודיהם וחיכו להזדמנות שיוכלו גם הם לעלות לארץ ישראל.

ענני מלחמה כיסו את אירופה בשנת תרצ"ט. הגרמנים כבשו את פולין ומלחמת העולם השנייה פרצה. לאחר שמועות על הזוועות וההרג בפולין, שאלו את סבתא זלדה: "מה יהיה עם שני נכדייך?"

הסבתא, שמסרה את נפשה על ארץ ישראל, ענתה בתוקף: "איש מזרעי לא יעדר!"

לאחר כניסת הגרמנים ניסו חיים-ישראל ורבקה לברוח לרוסיה ומשם לרומניה, אך הרומנים ששיתפו פעולה עם הנאצים סגרו את הגבולות. חיים-ישראל הורה לאחותו לחזור לסוסנוביץ מחשש לסכנות הדרכים שנשמרו היטב על ידי הנאצים ועוזריהם.

חיים-ישראל הצליח לברוח עם חברו לצד הרוסי בפולין. הם עברו את נהר הסאן הקפוא והגיעו ללבוב. משם עבר לזלוטשוב ושהה אצל משפחת סאפראן, ומשם הצליח לשלוח מכתבים להוריו בירושלים. לאחר שנתיים כבשו הנאצים גם את אזורם. האוקראינים בחסות הגרמנים עברו בכל הכפרים והערים וטבחו ביהודים. חיים-ישראל וחברו הצליחו להסתתר בעת שהאוקראינים רצחו ביריות כל יהודי שהסתובב. בינתיים הגרמנים ריכזו את היהודים במחנות עבודה בתנאים קשים מאוד. חיים-ישראל נתפס בעת שניסה להבריח מזון ונשלח לתא גדול במשטרת הגסטאפו, שם היה מיועד לגורל הגרוע מכל. למזלו, מר סאפראן מארחו שיחד את הגרמנים בממון רב והצילו. משם עבר חיים-ישראל למחנות בלוצקי וסאסוק.

באביב 1943 הנאצים החלו לסגת מרוסיה וחיסלו את כל היהודים בדרכם. הם הביאו מכונות ירייה לחיסול הנותרים במחנה סאסוק. היהודים שהבינו את מצבם ניסו לברוח לכיוון הגדרות שהיו בגובה שלושה מטר. רק מעטים הצליחו לעבור ולברוח לשדות. חיים-ישראל היה ביניהם. לאחר מכן הסתתר ברפת של אחד האיכרים עד שהצבא האדום הרוסי שיחרר את האזור בקיץ 1944.

בתום המלחמה חזר חיים-ישראל לסוסנוביץ וראה את החורבן. הוא הצליח להגיע למחנה העליה סנטה-מריה באיטליה, שם שהה עד שאניית המעפילים 'חיים ארלוזורוב' הפליגה לארץ ישראל. המעפילים הוחזרו לקפריסין. בעיצומה של מלחמת השחרור הגיע חיים-ישראל לבית הוריו בירושלים.  

לאחר שרבקה חזרה לסוסנוביץ נשלחה למחנות עבודה בגרמניה. במשך ארבע שנים עבדה בעבודה מפרכת תוך התמודדות עם הרעב והקור. לבסוף הגיעה באפיסת כוחות למחנה ברגן-בלזן, יחד עם אלפי יהודים ששרדו את צעדות המוות. בשלב מסוים סגרו הנאצים את שערי המחנה בגלל מגפת הטיפוס שהתפשטה באפריל 1945 וברחו משם לפני שצבאות בעלי הברית יתפסו אותם.

כאשר חיילי צבאות הברית פתחו את המחסנים גילו גופות מתות רבות והמוני שלדי אדם יהודים שעדיין חיו. החיילים חילקו את כל מנות השימורים שהיו אצלם לאותם שלדי אדם חיים ונתנו להם פותחנים.

רבקה ניסתה לפתוח את קופסת השימורים, אבל הפותחן שברשותה נשבר. היא הצטערה וניסתה למצוא עזרה מסביב. אז הבחינה במהומה הגדולה שפרצה כאשר יתר מזי הרעב התנפלו על קופסאות השימורים וממש טרפו את האוכל. היא ראתה איך האוכלים בבולמוס נופלים בזה אחר זה ונופחים את נפשם. בגלל השינוי הפתאומי בגופם שלא התרגל לאכילה מזה זמן רב, התבקעה כרסם והם מתו.

אז הבינה מה היה קורה אם חלילה הייתה מצליחה לפתוח את הקופסה... 

היא התעשתה. לאחר זמן מה אכלה מעט ובמתינות וכך ניצלו חייה.

מרים עברה לשבדיה, שם שלחה גלויה לבני משפחתה בירושלים והתבשרה שגם אחיה חיים-ישראל שרד את שנות התופת. כשנה לאחר קום המדינה, הגיעה רבקה לארץ ישראל, שם התאחדה עם כל בני משפחתה. וכך התקיימו במלואם דברי סבתא זלדה "איש מזרעי לא יעדר".

לאחר שכל צאצאיה עלו לארץ המובטחת, סבתא זלדה המשיכה לרוות מהם נחת וזכתה לראות דור חמישי, עד שבשנת תשכ"ג, בגיל תשעים וחמש, הלכה לעולמה.