בשבע 441: עצמאות אחרת

חגית רוטנברג , א' באייר תשע"א

מה אתם עושים ביום העצמאות? רוב החברים שלי יוצאים לפארקים למנגל משפחתי. אחרים יוצאים לטיול, אבל אני לא מספיק לעשות שום דבר מכל אלה. ביום העצמאות יש למשפחה שלנו תכנית קבועה, אולי כי באמת המשפחה שלנו קצת מיוחדת. ככה לפחות אמא שלי אומרת...

בבוקר מוקדם אנחנו קמים ונוסעים לסבא ברוך בירושלים. סבא מקבל אותנו בחיוך רחב בדירתו הקטנה במאה שערים. כן, השכונה החרדית בלב ירושלים היתה דווקא מקום מעניין מאוד כשסבא שלי היה נער צעיר. סבא מזמין את כולנו, הילדים והנכדים, אל המרפסת האחורית הצרה, הפונה לסמטה. כולנו בקושי נכנסים לשם ביחד, אבל מחכים לרגע המותח שבו סבא עושה את הטריק המיוחד שלו: הוא מסובב את מכונת הכביסה הישנה, מגלגל את השטיח שמתחתיה ולפתע מתגלה לעינינו מעין דלת סודית ברצפה. סבא מרים אותה לאט לאט, הצירים כבר חורקים מרוב שנים. "בואו, ילדים, הסתכלו", הוא מזמין אותנו, ואנחנו מצופפים ראש ליד ראש כדי לראות את החושך שבמנהרה הסודית מתחת לרצפה. "כשהייתי בערך בגילכם", מספר סבא, "למדתי ב'ישיבה קטנה'", הוא אומר במבטא חסידי מובהק. "אבל יום אחד, כשהערבים כבר נלחמו נגדנו כי ידעו שאנחנו רוצים להקים פה מדינה משלנו, הגיעו הבחורים מהאצ"ל לגייס את מי שרוצה להילחם ולהשתתף בפעולות".

סבא מתחיל לספר על כל המבצעים שהשתתף בהם באזור ירושלים, אבל אנחנו מחכים לסיפור על המנהרה, שהוא אפילו קצת מצחיק: "כאן היה 'סליק', החבאנו פה נשק כדי להילחם בבריטים", מאיר סבא בפנס אל הבור. "פעם הגיעו אלינו הבריטים הביתה, התחילו להפוך ולשבור את כל הרהיטים כשהם צועקים באנגלית: איפה הנשק? אמא שלי לא ידעה מכלום, ובדיוק אז היתה עסוקה עם הכביסה בדיוק כאן במרפסת. היא לא ידעה שמתחתיה נמצאים עשרות רובים וכדורים. היא נופפה מולם בסבון הכביסה שהחזיקה ובגרביים המלוכלכות שלי, שבדיוק התחילה לכבס, ואמרה ביידיש: 'נשק אתם רוצים? הנה לכם, הגרביים של שמר'ל שלי! הן מאוד מסוכנות, תאמינו לי...' הבריטים נסוגו לאחור ועזבו את הבית".

כשאנחנו מסיימים את הביקור אצל סבא, אנחנו ממשיכים מיד דרומה, לנגב. הנסיעה ארוכה, ולפעמים אנחנו מתחילים קצת לריב באוטו, אבל בסוף מגיעים לבית של דוד חצק'ל במושב המרוחק, ושם אנחנו מתחילים לחייך. דוד חצק'ל ואשתו מרים הקימו את המושב הזה לפני ארבעים שנה בערך, כשאף אחד לא חשב לגור באמצע המדבר הזה. הם גרו בהתחלה בצריף מעץ, שהיה לוהט בקיץ ומקפיא בחורף, וניסו לגדל כל מיני ירקות: העגבניות נבלו, המלפפונים התייבשו והפלפלים אפילו לא התחילו לצמוח. אבל דוד חצק'ל לא התייאש, עד שגילה שתפוחי האדמה שהוא מגדל כאן הם התוצרת המשובחת ביותר. היום המושב גדל, ויש בו דשא, ומכולת והמון שכנים. אבל בביקור אצל דוד חצק'ל ביום העצמאות, הוא מספר לנו על הימים הראשונים: איך נלחם ביתושים שעקצו אותו, כיצד גירש את רועי הצאן הערבים שהיו משחיתים לו את היבול, וגם נזכר בצחוקו הגדול והרועם איך הוא ודודה מרים שקעו בבוץ בשדה עד הברכיים ולא הצליחו לצאת. אז הם התחילו לעשות ביניהם 'מלחמת בוץ' מלכלכת במיוחד...

התחנה הבאה שלנו היא אצל בן דוד שלי, גלעד, שהקים עם עוד כמה חברים מאחז קטן בשומרון. גם לו יש סיפורים על איך הם מסתדרים בלי מים וחשמל, וכשיש זמן אנחנו יוצאים לטיול עם הכבשים שלו. הטיול שלנו בין קרובי המשפחה שמיישבים את הארץ נמשך עד הערב, ואנחנו חוזרים הביתה עייפים, אבל כמו שכתוב בספרים – גם מרוצים. ואפילו לא חשבנו לאכול 'על האש'...