בשבע 441: הערות ומערות

אבי סגל , א' באייר תשע"א

א. אין לדעת אם ברק אובמה ינצח או יפסיד בבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב, אבל ספק אם הוא יכול לבנות את הקמפיין שלו על אפקט בן-לאדן. חיסולו של הארכי-טרוריסט הוא הישג קצר טווח, כמעט וירטואלי, שיישכך ויישכח ככל שנתקרב לימי הבחירות. אובמה לא יוכל עוד להרעיף על עצמו קומפלימנטים כפי שעשה השבוע בנאומו, כאשר לרגע העניק את הרושם כי הוא עצמו חנק את בן-לאדן במו ידיו החסונות. באיזשהו שלב, אפילו הפתאים שבין אזרחי ארה"ב יחשבו שזה פתטי.

ב. ככל שזה יישמע ציני ואירוני, מי שיכולים לשפר את מצבו של אובמה בסקרים הם דווקא אנשי אל-קעידה, אם אלה יצליחו לנקום באמריקנים באמצעות פיגועים בלב עריהם. טועה מי שחושב כי גל טרור חדש יגרום לאזרחי ארה"ב לעצור, להתחרט, לבקר את אובמה בגלל החיסול של אוסמה. להפך, אין כמו מצב חירום לאומי ללכד את האמריקנים סביב מנהיגם, לתמוך בו ואפילו להעניק לו קדנציה נוספת, בתנאי שימשיך להפגין נחישות מצולמת היטב במאבק מול ארגוני הטרור. ומי שלא מאמין, שישאל את ג'ורג' דבליו בוש.

ג. מוסר השכל קטן לגבינו: במשך שנים מכרו לנו גורמי המודיעין והתקשורת שאוסמה בן-לאדן מתחבא במערה נידחת בסוף העולם, שהוא נושם חול ואוכל אבק ומשוחח בעיקר עם האבנים. כעת מתברר שהאיש חי בשלווה עם נשותיו וילדיו בתוך מתחם מגורים ענק ומבוצר בפרבר של עיר הבירה הפקיסטנית. כדאי לזכור את זה בכל פעם שאנו שומעים הצהרות ישראליות על הבונקר שבו מתחבא חסן נסראללה. בהחלט ייתכן שגם את החיפושים בלבנון עלינו להתחיל משכונת הווילות.

יש סודות בשכונה

יותר ויותר, בעיקר בתקשורת המקוונת, מופיעים לעינינו ראשי התיבות הקצת-שובביים 'צא"פ' – צו איסור פרסום. לעתים מוטל הצא"פ על פרשיות שלמות כמו במקרים של חשד לריגול, ולעתים קרובות יותר – על פרטים ספציפיים מתוך חקירה משטרתית. רק לאחרונה נחשפנו – או לא נחשפנו – לפרשה שבה נחשד איש תקשורת בפלילים. באירוע טרי ועגום אחר, רצח פסיכיאטר-לשעבר את אשתו והתאבד. ככל שהצלחתי לעקוב, שמותיהם של המעורבים בשני האירועים לא הותרו לפרסום עד לרגע זה, ומובן שאלו רק טיפות בים.

טיפוסים מסוגי, כלומר אלה העוסקים בתקשורת ומחוברים למסך המחשב באמצעות זונדה, אינם מחבבים את הצא"פים. לדעתם, הכל כבר חשוף בכפר הגלובלי הקטן שלנו, ואי אפשר לשמור סודות. מי שלא מצא את הפרטים החסויים בבלוגים חתרניים או בטוקבקים מזדמנים, בוודאי יכול לקרוא אותם במקורות אינטרנטיים זרים. במצב כזה, טוענים אנשי התקשורת, הניסיון למנוע את הפרסום מועד לכישלון מראש.

ובכן, כפי שטוען גילדנשטרן (או מוטי קירשנבאום) במהדורת החדשות הסאטירית של אתר 'לאטמה': זה פשוט קשקוש ושקר מוחלט. רוב הציבור רחוק מעולם האקטואליה ומיצר החטטנות של עכברי אינטרנט וחיות אקטואליה. מעטים הם האנשים המתעניינים בפלילים, ומעטים עוד יותר יתאמצו לנבור באתרי החדשות כדי לגלות רמזים נסתרים. ייתכן שצו איסור הפרסום מוטל לעתים מסיבות לא מוצדקות, אבל זה עדיין כלי יעיל למדי, גם אם לא הרמטי, בחסימת המידע מהציבור הרחב. אפילו עבדכם הנאמן, המעורה באקטואליה והמחטט בכל פיסת מידע ברשת, שכח את שמו של אותו איש תקשורת בערך דקה וחצי לאחר שגילה אותו. לכו תשוו מקרה זה לאותם גיבורי שערוריות חסרי מזל, ששמותיהם הותרו לפרסום והם עדיין נישאים בפי כל ערוץ ואתר עד עצם היום הזה.

חיוך וצרחות

לפני שלוש שנים פרסם ערן סויסה במעריב כתבה שעסקה באחורי הקלעים של התוכנית 'חמש בערב עם רפי רשף' בערוץ 10. הכתבה כללה אינספור טענות על צרחות, השפלות, כוחנות, זלזול, תנאי עבודה מחפירים ופיטורים ברוטאליים של תחקירני התוכנית, והתמקדה בעיקר בטענות על התנהלות אנושית מזעזעת של העורך והמפיק-השותף, נחושתן אוקון. הכתבה הקטלנית זכתה למאות תגובות לא פחות קשות, שחלקן נחתמו ללא שמות על ידי "עובדים לשעבר", ובהן נטען כי מדובר בכלל בקצה הקרחון.

לא יכולתי שלא להיזכר בכתבה, בעת שקראתי לאחרונה את 'חיוך של דולפין', ספרו של נחושתן אוקון שיצא לפני שנה-שנתיים. זהו סיפורו של קצין משטרה רגיש ומקצועי, שנסיבות אישיות במהלך חופשה מובילות אותו לקובה, ושם הוא מתבקש לחקור תאונת צלילה שבה נהרג צעיר ישראלי. ההפתעה הראשונה היא שזהו ספר מצוין. הוא אמנם איטי מדי בתחילתו וסובל מחזרתיות-יתר בסופו, אבל על כך מחפים השפה הקולחת, תיאורי המקום היפים, הצלחתו של המחבר לברוח מכמה מהמורות קלישאיות, ופתרון החקירה עצמו. ולא אשכח את שלושת הדובדבנים שבקצפת עבורנו – הצגה חיובית של דמות חובשת כיפה, עיצוב דמות משנית נרגנת ומעצבנת של אשת שמאל, ושימוש מוצלח בספר של הרב קוק כאחד ממפתחות העלילה.

אבל ההפתעה הגדולה באמת בספר היא הרגישות האנושית, המורכבת ועתירת הדקויות, שמצליח הכותב לשרטט ולהעביר לאורך דפי הספר. בולטת גם האמפתיה העצומה שמגלה הדמות הראשית כלפי ישראלים צעירים מיוסרים, "ילדים" כפי שמכנה אותם החוקר פעם אחר פעם. כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין המפיק המושמץ, המתעמר בעובדיו ועובדותיו הצעירים, לבין תיאוריו הספרותיים הרגישים וגיבורו בעל לב הזהב? המורכבות האנושית הזו כמעט בלתי נתפסת. על כל פנים, הספר אינו מומלץ למי שמחפש סיפור מותח, קצבי ורב תהפוכות, אבל מומלץ ביותר למי שמבקש לקרוא על רגעים קטנים ומדויקים ביחסים בין בני אנוש.

שאלה קטנה לסיום

בסדר, הבנו כמה זה סמלי שהשופט משה לנדוי נפטר בערב יום השואה. כלומר, זה היה סמלי יותר אם הוא היה מחכה עוד יום, אבל גם כך זה בסדר – ממילא ימי זיכרון אצלנו נמשכים שבוע לפחות. כעת, כשיום השואה כבר מאחורינו, האם מותר להזכיר שהשופט לנדוי היה מעורב בחייו בעוד כמה דברים מלבד משפט אייכמן?

בעשרה מאמרות

הידיעה מרוממת-הנפש של השבוע, לא כולל ההפסד של האדומים למכבי חיפה, היתה כמובן חיסולו של אוסמה בן-לאדן על ידי הצבא האמריקני. התגובות בארץ ובעולם לא איחרו לבוא, ובימים האחרונים יכולנו לקרוא ולשמוע את כולן בכל ערוץ תקשורת אפשרי. מה נותר לנו לעשות? לצטט אותן פעם נוספת, אלא מה? לפניכם תגובות נבחרות מרחבי העולם על מותו של מנהיג אל-קעידה:

1. "השבוע בא על עונשו עוד אחד מהמנהיגים שתמכו בגירוש" (ביפר מטעם 'המטה העולמי להצלת העם והארץ').

2. "כמה סמלי, שמבצע הפיגוע בתאומים חוסל בדיוק ביום שבו מזכירים את האלפים שמתו בשואה" (אבו מאזן).

3. "ראשון!" (סגנו של בן-לאדן מסתפק בטוקבק).

4. "אל תסתובב! המשך להתנהג כרגיל! יופי, ועכשיו תכוון את הספינה לכיוון ניו-יורק" (גופת בן-לאדן במאמץ אחרון, רגע לפני ההלוויה).

5. "בסוף גם ישחררו את גלעד שליט, ולא יישארו לנו שום אייטמים מוקלטים" (עורך חדשות מבוהל בערוץ מסחרי).

6. "ב-2010 דליפת הנפט, ב-2011 בן-לאדן מושלך למים, וב-2012 מדליקים את הגפרור" (פתיחת קמפיין הבחירות של ברק אובמה).

7. "את חושבת שמותר לנו עכשיו לפתוח דף בפייסבוק?" (גברת בן-לאדן מס' 12 לגברת בן-לאדן מס' 7).

8. "אסור להאמין למוסלמים האלה – הם רק רוצים לזרוק אותנו לים" (איש אל-קעידה מותח ביקורת על אובמה).

9. "בחור אחד עשה מעשה שטות נורא ואיום, אבל הוא שוכב במצולות ים. מה הוא עושה כדי להעביר את הזמן? רואה כדורגל" (יורם ארבל).

10. "רגע, אז הווילה למכירה?" (אהוד אולמרט).