חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 441ראשיהפצה

לוחם למען הלוחמים

רק היום, מרשה לעצמו קהלני לספר גם על הדמעות שליוו את פציעתו הקשה במלחמת ששת הימים ועל רגעי השיתוק לפני הקרב האבוד ברמת הגולן
05/05/11, 15:11
עפרה לקס


כשהייתי ליד דמשק והגיעה אליי חבילה עם פתק, כמה שוקולדים, סיגריות ולבנים, כל כך התרגשתי והבנתי שהעם עומד מאחוריי. במלחמות לא ינצח הטנק, המטוס או הספינה אלא הרוח, וזה על ידי תחושה שכל העם מאחוריך. כשאנחנו נותנים, אני רואה את הברק בעיני החיילים, ואז הם לא שואלים האם יש בשביל מי

אחרי יום הכיפורים באתי הביתה עם הזקן על אחי, הלכתי ממשפחה למשפחה ויכולתי לספר להם על המוות של הילד מתוך עמדה של אש, ועל הרגעים האחרונים. יכולתי להסתכל עליהם ואפילו להעלות חיוך. קודם לא היו לי את העוצמות האלה

איכות החיילים של היום טובה יותר. אני רואה אותם, אני נוגע בהם, יש להם מוטיבציה מאוד גבוהה, ורצון אישי וברק בעיניים. אני מסתכל על זה שהיום 6 אנשים נאבקים על מקום בגולני. כשאני הייתי, לא היה חצי בן אדם שרצה ללכת לשם

על הפציעה: כל יום היו מכניסים אותי לאמבטיית מי מלח כדי לחטא אותי, אי אפשר היה להפריד ממני את הסדינים שהייתי שוכב עליהם. אנשים נשברו ונפטרו לידי ולא ידעתי לאן לוקחים אותם. היתה לידי תמיד מגבת כדי שאנשך אותה ולא אצעק

על הקרב בעמק הבכא: התפללתי לאלוקים: תן לי רק להגיע לקצה של הגבעה, ושאנשים ישמעו לי. עלינו למעלה, העמק היה שחור מטנקים. אלה היו רגעים קשים, זה היה קרב לחיים ולמוות, מתוך תחושה שאין סיכוי. אבל צורת החינוך לימדה אותך שאי אפשר אחרת, אתה הוא זה שכרגע מגן עליך, על החיילים ועל עם ישראל
לוחמי השריון שהוביל אביגדור קהלני אל תוככי עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים, נכנסו אחריו אל מטחי האש הצולבת, ולמרות זאת, סבור קהלני שהחיילים של היום טובים אפילו יותר | רק היום, עשרות שנים אחרי, מרשה לעצמו קהלני לספר גם על הדמעות שליוו את פציעתו הקשה במלחמת ששת הימים ועל רגעי השיתוק לפני הקרב האבוד ברמת הגולן, אותו הוביל לניצחון | בשבתו כיו"ר האגודה למען החייל, גוף בעל תדמית רעועה, פועל קהלני להתייעלות כלכלית והתמקדות במתן התמיכה בחיילים עצמם: "זה צינור האהבה של העם היהודי לחיילים" 

"אני בכלל רציתי להיות נהג 'אגד', כי חבר ב'אגד' הוא הכי מסודר שיש", מספר אביגדור קהלני, שהחיים גלגלו אותו אחרת. מילדות די שגרתית בנס ציונה הוא נחת לחיקה של קריירה צבאית, פציעה וגבורה בקרב, והמשך פוליטי ציבורי ואזרחי. הדרך אל ההישגים, הוא אומר, לא  היתה קלה: "יום יום אני נלחם, על כל דבר". כך היה כשהודח מקורס הקצינים, כך ב-16 הניתוחים שעבר מאז הפציעה בששת הימים, כך במלחמה לחיים ולמוות ביום הכיפורים וגם שנים אחר כך, כשנאבק על חפותו מול המדינה. אפילו היום, בשבתו על כסא יושב ראש 'האגודה למען החייל', הוא נלחם. הפעם לצמצום הוצאות, למיקסום תרומות ולשיקום שמה הטוב של האגודה. אבל אל תטעו בקהלני: החיוך וההומור הדק לא משים מפניו, כי בלי זה, כנראה, אי אפשר להמשיך קדימה, בטח לא בעוצמה כזאת.

"ממ"ק זה כמו מקק"

אם במקרה נקלעתם למצעד יום העצמאות תשכ"ד בבאר שבע, וראיתם על אחד הטנקים חייל ללא דרגות, קרוב לוודאי שהיה זה אביגדור קהלני. המ"מ הצעיר הודח מקורס קצינים על סעיף של פיקוד ומנהיגות, שני הסעיפים בעטיים יקבל צל"שים בשתי המלחמות שיבואו. כשהגיע הצוער ביום ההדחה לראיון אצל דדו, שהיה אז אלוף, הוא דפק על השולחן ושאל "מה אתה עושה פה? אתה עוד תשמע ממני". דדו הכיר את קהלני. לא הרבה קודם, נפגשו השניים בסיום קורס מפקדי טנקים, כשדדו העניק לקהלני, החייל המצטיין, את דרגות הסמל. למרות שלא סיים את הקורס, התעקש האלוף לשלוח את קהלני להשלמת קורס חילית, וקהלני לא איכזב, וסיים אותו בציון הגבוה ביותר. "אבל לא יכולתי להיות מצטיין כי קיבלתי דרגת ממ"ק (ממלא מקום קצין), זה כמו מקק. דרגות מפלסטיק". עד היום, כך נראה, קהלני חש את ההשפלה. "אמרו לי: תחזור לבה"ד 1 תקבל דרגה, אמרתי: רגלי לא תדרוך שם. קיבלתי פיקוד על 3 טנקים, כמו שמקובל. אבל את הדרגות זרקתי, הלכתי עם דרגת טוראי. זו היתה מוסכמה, אפילו המג"ד והמח"ט לא באו אליי בטענות. כעבור 9 חודשים הצבא נשבר ונתנו לי דרגה רגילה".

המקרה הזה לא רק הותיר משקע שלילי אצל קהלני, אלא גם הנחה אותו בשנות הצבא הארוכות שלו, כשהיה אחראי על קורסים והכשרות. "באחד הקורסים, שארך שנה, אמר לי פעם מדריך 'תן לי להסתכל על האיש בתחילת הקורס, אני אגיד לך מה יהיה הציון שלו בסוף'. אני חיסלתי את התופעה הזאת. אילצתי לבחון כל אדם עם היכולת האישית שלו וליצור כלי מדידה אישיים. וגם בתפישת העולם: תפקיד הקורסים זה ללמד ולחנך ולא להדיח. הגאווה צריכה להיות כמה הכשרתי ולא כמה הדחתי".

אביגדור קהלני נולד בנס ציונה למשפחה תימנית ציונית. שני סביו עלו לארץ בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ממניעים ציוניים ודתיים, "הם רצו לגעת בירושלים". קהלני, שני אחיו ואחותו גדלו כצברים לכל דבר ועדת המוצא, הוא אומר, לא היוותה עבורו תקרת זכוכית, למרות שהוא זוכר עיניים בוחנות. "בסוף מלחמת יום הכיפורים הכותרת באחד העיתונים היתה 'הסגן אלוף התימני שעצר את הסורים'. הכתב חשב שהוא מחמיא: גם תימני סא"ל וגם עצר את הסורים", קהלני צוחק. בכלל, הוא מרבה לחייך ולזרוק מילים ציניות, אבל בלי העוקץ.

אחרי פרשיית קורס הקצינים ביקש קהלני להיפרד מצה"ל לשלום, אלא שאז הוא צורף למשלחת סודית שטסה לגרמניה להביא את טנקי הפטון (מגחים בצה"לית מדוברת). "זו היתה חוויה מדהימה ולא קלה. היינו חבורה מצומצמת של קצינים, שלחלקם היו הורים ניצולי אושוויץ. לבשנו מדים גרמניים ולמדנו בגרמנית. אני זוכר את הצליל של המגף, הרקיעה הזאת, והשפה שהיתה מזעזעת מבחינתנו. הם היו עוברים לדום ומצדיעים ואנחנו לא הצדענו בחזרה, קדנו קידה אבל לא הצדענו". בתום חודשיים של לימודים חזרה המשלחת לישראל ובנתה את הגדוד החדש.

כעבור שנתיים המושג 'התחתן עם הצבא' קיבל אצל קהלני משמעות אחרת, כאשר הוא קידש את אשתו דליה, על לא פחות מאשר טנק. "לא היה לנו כסף, וחשבנו שלא תהיה חתונה, אז המג"ד הציע שנתחתן בצבא".

מפגש ראשון עם גוש קטיף

מלחמת ששת הימים פגשה את קהלני המ"פ בטנק המוביל של הגדוד. כשהטנק שלו נפגע הוא קפץ על הטנק הבא, וכך עשה הלאה. הוא היה הראשון שחצה את הגבול המצרי, הראשון שנכנס לחאן יונס, ולצד הקרבות הקשים נחרת בזכרונו המראה עוצר הנשימה של מה שיהיה לימים גוש קטיף. "נסעתי על הדיונות, היו שם מלא דקלים, ואחרי קרב קשה מאוד בחאן יונס, בדרך לרפיח, אני רואה מימיני את הים כחול, יפהפה, הדיונות זהובות, יפהפיות. כזה מראה פסטורלי אחרי הקרב הקשה, מדהים. ואז אני מגיע לרפיח ופותחים עליי באש ענקית". אחרי קרבות קשים ברפיח, הוא דהר הלאה, לאל עריש, ונקלע למארב. "פוגעים בטנק, אנחנו עולים באש, כולנו. שניים מהצוות נשרפים למוות", טון דיבורו אינו משתנה.

קהלני ניסה לקפוץ פעמיים מן הטנק ולא הצליח, רק בפעם השלישית עלה הדבר בידו. "נשכתי את השפתיים שלא ישמעו את המפקד צועק. בסוף הצעקה שלי היתה כל כך חזקה, שאמא שלי שמעה אותי עד נס ציונה. שכבתי על החול, כיסיתי את עצמי באדמה. הייתי ערום לגמרי, שרוף לגמרי. פתאום ראיתי טנק נוסע ישר אליי. מיד קפצתי על טנק אחר".

קהלני מספר על תחושה של בדידות איומה באותם רגעים, של חוסר אונים ושל גוף שלא נשמע לו. "אתה לא יכול להתגבר על הפטיש 5 קילו שקיבלת בראש והסכין שנכנסה לך בגב". אחרי 7 שעות והרבה תחנות הוא הגיע לבית החולים בבאר שבע, כשהוא סובל מ-60 אחוזי כוויות. מ'סורוקה' הוא יצא רק כעבור שנה, 12 ניתוחים ועיטור המופת על לחימתו. מאז, אגב, הוא עבר עוד 4 ויש עדיין ניתוח נוסף בדרך.  

קהלני מתאר את הייסורים מהם סבל ומודה שרק היום, שנים רבות אחרי, הוא מרשה לעצמו לספר שמדי פעם נהג להרים את השמיכה מעל הראש ולדמוע. "כל יום היו מכניסים אותי לאמבטיית מי מלח כדי לחטא אותי, אי אפשר היה להפריד ממני את הסדינים שהייתי שוכב עליהם. אנשים נשברו ונפטרו לידי ולא ידעתי לאן לוקחים אותם. היתה לידי תמיד מגבת כדי שאנשך אותה ולא אצעק". כששוחרר קהלני מבית החולים, החמיא לו הרופא ואמר שהוא גיבור ישראל, בגלל האופן שבו התמודד עם הכאבים. הד"ר הנכבד לא ידע שבעוד שנים לא רבות יהיה קהלני גיבור ישראל עם פלומבה.

הפרופיל שניתן למ"פ הצעיר בתום ההחלמה היה 31, אבל קהלני לא ויתר ואפילו סידר לעצמו קורס צניחה עם פרופיל 97 מזויף למשעי. "אבל אם יש בי פירור גבורה, הוא אחד: ההחלטה לעלות על טנק אחרי הפציעה שלי. זה לא נורמלי ולא שפוי. כבר הודיעו להורים שלי רשמית שאני לא אחיה. אם הבן שלי היה רוצה לעשות את זה לא הייתי מרשה לו. אבל אני לא שאלתי". ההחלטה נפלה למרות שקהלני היה מודע לגמרי להשפעה המנטלית שיכולה להיות לניסיונו הקשה. "חששתי שישתק אותי פחד תת הכרתי. כשהתחילה מלחמת יום הכיפורים התייבש לי הפה ואמרתי 'וואו, הנה זה בא'. לא יכולתי לדבר על זה עם חבריי ואשתי - אתה שומר את זה בתוך הבטן ומקווה שלא תשתתק. והפעם כמפקד גדוד".

ואכן, במלחמת יום כיפור כשירה באחד הטנקים ממרחק 25 מטרים, "ראיתי את המפקד נשרף וצועק ונכנסתי לשוק. הסטתי את הראש הצידה כדי שלא אשתתק לגמרי".

 לראות את העיניים של הסורים

בניגוד לגדודים אחרים בצה"ל, מלחמת יום הכיפורים דווקא לא תפסה את גדוד 77 של קהלני, ע"ז בגימטריה, בהפתעה. חייליו בדיוק סיימו אימון בסיני ועלו לרמת הגולן, עם טנקים במצב טוב. קהלני עצמו רקד בערב ראש השנה בחתונתו של אחיו, עמנואל, עד שלוש בבוקר, ואחר כך סידר את גג הרעפים של ביתו ועלה לרמה.

בשבת, יום כיפור, בשעה שתיים בצהריים, רעשו מטוסים מעל קהלני וחייליו, ואז המקום הופצץ, וכל הסביבה עלתה באש. קהלני סיפר אחרי המלחמה שהיה משוכנע כי אלה מטוסי צה"ל שוגגים. "לא האמנתי שהסורים מסוגלים לכזה דבר". קהלני מתאר מלחמה עם תנאי פתיחה גרועים, יחסי כוחות של 8-10 טנקים סוריים מול אחד ישראלי. "המטוסים שלהם שחטו אותנו, הארטילריה שלהם חוררה בנו חורים. הקרבות שלנו היו קשים".

אתה לא עומד שם ואומר -  צה"ל שלנו, מה קורה כאן?

"אתה בשוק, אתה לא יכול להבין שהמטוסים מסתובבים כל הזמן מעליך וטובחים בך. אתה שואל 'איפה המטוסים שלנו?' ועוד אחרי מלחמת ששת הימים. אתה רואה שהטנקים שלהם נמוכים משלנו, ויש להם איכות של שריון ופלדה, ובלילה הם יורים באינפרא אדום. אתה שואל למה המדינה שלי לא השקיעה בטנקים? הרי הטכנולוגיה היתה. ברגעי הקרב אתה עוסק בהישרדות שלך ושל הסובב, אתה מפקד וצריך לתת הוראות. אבל אחר כך אתה מעכל".

כהקדמה לסיפור קרב עמק הבכא, מסביר קהלני שלדעתו המפקדים עשויים לגלות יותר אומץ מפקודיהם ולא בגלל שהם לכתחילה יותר אמיצים. "מפקדים הם כמו שחקן שיושב על הבמה, שגם אם יש לו כאב ראש הוא ממשיך להציג. העיניים שנעוצות בגבו של המפקד מניעות אותו קדימה, בגלל זה יש יותר מפקדים בישראל שקיבלו צל"שים מחיילים". מבחינתו, הוא עשה בקרב עמק הבכא את מה שהוא היה צריך לעשות. בצה"ל כנראה חשבו אחרת, כשעיטרו אותו בעיטור הגבוה ביותר בחשיבותו.

"הקרב היה מאוד קשה, הוזעקתי ממקום למקום, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי לבד מול ארבעה טנקים 25 מטר ממני, כשבדרך כלל אנחנו יורים ממרחק 2 קילומטרים. ראיתי את עיני המפקדים הסוריים. השמדתי את הטנקים אבל אז מצאתי את עצמי מול עמק הבכא, כש-160 טנקים נכנסים לתוך העמק, והמצב קשה מאוד. קיבלתי טנקים מגדוד אחר, שמתוך 36 טנקים נשארו להם 8. אני מבקש מהם לשמור על ואדי מסוים ומיידית עולים 5 טנקים באש. את הטנקים האחרים שהיו לי מהגדוד שלי ושאריות מגדוד אחר הייתי צריך להריץ קדימה, כשאני יודע מה מחכה למטה, מעבר לגבעה והם לא יודעים". בשלב זה מונה קהלני למפקד הגיזרה והוטל עליו לארגן את הכוחות ולהציל את המקום מהשתלטות סורית. "נשארו לי 12 טנקים. יכולתי לסגת לגבעה 4 ק"מ משם, אבל החלטתי להסתער קדימה ולקחת אותם לתוך העמק". קהלני החליט ונתן פקודה, אבל הכלים לא זזו. "הנה בעיית המנהיגות. אתה נותן פקודות ואנשים לא נעים. אז הבנתי למה זרקו אותי מבה"ד 1", הוא מגניב חיוך.

בעיצומו של האיום הגדול הזה, נדרש קהלני לחשיבה יצירתית שתסחוף את הלוחמים אחריו ומי יודע מה יהיה אחר כך. "התפללתי לאלוקים: תן לי רק להגיע לקצה של הגבעה, ושאנשים ישמעו לי. וזה לקח זמן. בסוף, כשאמרתי לאנשים שאני לא מאמין שאני רואה פחדנים סביבי, זה הקפיץ אותם. עלינו למעלה, העמק היה שחור מטנקים שפגענו בהם ומאלה שהגיעו פנימה. אלה היו רגעים קשים, זה היה קרב לחיים ולמוות, מתוך תחושה שאין סיכוי. אבל צורת החינוך לימדה אותך שאי אפשר אחרת, אתה הוא זה שכרגע מגן עליך, על החיילים ועל עם ישראל".

בתום הקרב נאספו בעמק הבכא למעלה מ-250 טנקים סורים שהושמדו. חיילי צה"ל, עם זאת, היו רחוקים מחגיגות ושמפניות. הרבה הרג, הרס ואובדן חוו בשלוש יממות ארוכות. אבל רפול, שהיה מפקד הגיזרה, אסף את הלוחמים שנותרו ואמר להם "אתם הצלתם את מדינת ישראל".

טרגדיה משפחתית כפולה

כל הגברים למשפחת קהלני: האב משה, ושלושת בניו: אביגדור, ארנון ועמנואל, השתתפו במלחמת יום הכיפורים. שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה, כשעמנואל, החתן הטרי נהרג, נקראו האב והאח ארנון, שהיה בגדוד של אביגדור, לביתם. מאביגדור עצמו הסתירו את האסון כדי שימשיך להילחם ולפקד מתוך קור רוח. רק אחרי שהגדוד הוצב בקו אחורי, קרא יאנוש בן גל, המח"ט, לקהלני ואמר לו 'סע הביתה'. כשהסביר לו בן גל שאחיו נהרג, הוא שאל "איזה?".

מהר מאוד התברר לקהלני שהטרגדיה כפולה. אשתו איבדה את אחיה הצעיר, אילן, במלחמה. היה זה האח השני ששכלה, אחרי שאחיה הבכור נהרג במלחמת השחרור. את השבעה על אחיו קהלני הפסיד, בשבעה על גיסו הוא הספיק להשתתף ערב אחד.

כעבור זמן התברר לו שכל הסובבים אותו ידעו בזמן אמת שאחיו נהרג, אך הסתירו זאת ממנו. "הם לא יכלו לשחרר אותי. יאנוש אומר שזו ההחלטה הקשה ביותר שלו במלחמה. בדיעבד אני שמח שלא הודיעו לי, כי אם הייתי בתוך סוריה והייתי יודע על מותו של אחי, בטוח לא הייתי מתפקד כמו שתפקדתי". עמנואל, שהלך בעקבות אביגדור אל הטנקים, קיבל את עיטור המופת על לחימתו. הוא הותיר אישה בהריון ראשון, וקהלני אומר ש"הוא היה האמיץ, הפנתר מבין שנינו".

איך אפשר לשאת את זה בכלל? 

"זה מאוד קשה. אחרי השבעה אני הייתי בתוך סוריה, ההורים שלי היו קרועים ואשתי היתה בשוק.  כשבאתי לשלושים של אחי ושל גיסי, פתאום ראיתי שהמשפחה שלי מתמוטטת, ופתאום שאלתי את עצמי, מה אני עושה? כשארצה לחזור הביתה, לא יהיה לי בית". בהתחבטות הפנימית בין הצורך להיות עם הלוחמים שהלכו אחריו אל תוך האש ובין ביתו - הכריע הבית. "נזכרתי בתקופה ששכבתי בבית חולים, כשכל עם ישראל היה שם אבל בסוף המשפחה נשארה איתי".

כל חייו, מספר קהלני, הוא חי בצל המוות. ולמרות שהוא משדר אופטימיות וכוחות עשייה גדולים, הוא אומר באופן נחרץ שמרבית חבריו דרים בבתי קברות.

שלחת טנקים אל תוך האש כשאתה יודע שלא כולם ישובו. הפקודה שאתה נותן אולי תציל את המדינה, אבל הטנק הזה שעולה עכשיו - לא ישרוד.

"חד משמעית את צודקת. בששת הימים לא ידעתי איך להתמודד עם השכול, לא ידעתי איך להתייחס למשפחה שכולה וגם הייתי מאושפז. אחרי יום הכיפורים באתי הביתה עם הזקן על אחי, הלכתי ממשפחה למשפחה ויכולתי לספר להם על המוות של הילד מתוך עמדה של אש, ועל הרגעים האחרונים. יכולתי להסתכל עליהם ואפילו להעלות חיוך. קודם לא היו לי את העוצמות האלה". עד היום משפחות 'עמק הבכא' שומרות על קשר הדוק ביניהן ועם הגדוד, וקהלני לא מפספס אף אירוע שכזה.

 התלמידים אוהבים את הדגל

מאז עמק הבכא ולאורך השנים היה קהלני הדובר הנמרץ ביותר של רמת הגולן. גם בשנת תשנ"ד, כשהיה חבר בקואליציית רבין ורמת הגולן עלתה על הפרק, פניו נשקפו מכל שלט חוצות כמי שמתנגד לנסיגה מהגולן. מעט אחרי הפרסום, כשפגש את רבין בכנסת, פנה אליו האחרון ואמר לו (קהלני מחקה את רבין): "אביגדור, אני מסתובב במדינה והתמונה שלך מחייכת אליי מעל כל עמודי הפרסומות". קהלני השיב לו "יצחק, אני לא מחייך שם", הוא שוב צוחק.  

"נושא הגולן יעלה כמו שכל דבר במדינה עולה, ובכל פעם שזה קורה מישהו מכניס לי מיקרופון ושואל 'מה תעשה מחר בבוקר?' ביציאת מצרים ה' מקשיח את לב פרעה, והוא גם מקשיח את לב אסד. הרי ברק היה מוכן לתת לו הכל, אבל הוא רצה לשים רגליים בתוך הכינרת".

אתה לא חושש שתהיה מהפכה בסוריה וירוצו להחזיר את הרמה?

"לפני שבוע-שבועיים נסעתי לשוויץ וכשראיתי שהמלון שם מאוד יקר, נסעתי לאיטליה. ישנתי שם והלכתי לפגישות בשוויץ. כשעברתי בגבול, השוטר אפילו לא הרים את העיניים. ביום ששולה מזרחי מנהריה תיקח את האוטו ותעשה קניות בדמשק, ופאטמה פאטימה תבוא לעפולה כדי לפצח גרעינים - אז יהיה אפשר לדבר. כל החלטה צריכה להתקבל מזווית ראייה כזאת".

אתה לא חושש שיפרוץ פה שלום.

"אם יפרוץ שלום אני הראשון שיחבק את כולם, אני לא איש קצוות. הייתי ב'דרך השלישית', אבל אני חושב שהמצב לא בשל לוותר על שטח כי מישהו דורש שלום עכשיו. כשהמצב ישתנה אני אגיב לפי הנתונים. כרגע המצב לא בשל".

טילים רבים חלפו מעל ראשי תושבי הצפון מאז מלחמת יום הכיפורים. הטנקים היו למרכבות והטלפון החטיבתי התחלף באייפון. קהלני דווקא לא מתרפק על גלי הנוסטלגיה, וטוען בתוקף שהחיילים של היום לא נופלים מאלה של אז. להיפך. "איכות החיילים של היום טובה יותר. אני רואה אותם, אני נוגע בהם, יש להם מוטיבציה מאוד גבוהה, ורצון אישי וברק בעיניים. אני מסתכל על זה שהיום 6 אנשים נאבקים על מקום בגולני. כשאני הייתי, לא היה חצי בן אדם שרצה ללכת לשם".

קהלני, המגדיר את עצמו 'מחנך בנשמה', לא מוכן להפקיר את זירת המוטיבציה לבתי הספר בלבד. מדי שנה הוא מעלה כ-40 אלף י"בניקים אל רמת הגולן, עומד ומרצה 5 פעמים ביום, מספר על הקרב ומרביץ בהם ציונות ושמירה על המולדת. בתום ההרצאה הוא מעניק למאזיניו למשמרת את דגל המדינה, ומבקש מהם לשמור לו על הבית. "את צריכה לראות 1000 תלמידים עומדים ומוחאים כפיים, והמורות בוכות ואומרות 'לא ידענו שהילדים שלנו אוהבים ככה את הדגל'".

עיתון הארץ התכבד ותקף אותך על הפרויקט הזה.

"לכבוד הוא לי", הוא אומר בהתחלה, אבל אז מרצין: "מישהו אמר להם בשמי משפט שלא אמרתי. בדרך כלל מה שקורה שם זה בכי ודמעות והתרגשות שאין להם אח ורע. זה נכון שאני אומר שאם אתפוס מישהו לא מתגייס לצה"ל, אני אלך אליו הביתה ואטפל בו באופן אישי. אני לא מאלה שמאמינים שהשלום מעבר לפינה. אני רוצה לדעת שכל אחד בתורנות שלו ישמור על המדינה הזאת".

הבית של החיילים

דפדוף מהיר מאוד בביוגרפיה של קהלני מגלה טיפוס בסולם הדרגות עד לפרישה בדרגת תת אלוף, ניהול רשת החינוך 'עמל', הליכה לפוליטיקה והקמת מפלגת 'הדרך השלישית', כהונה כחבר כנסת וכשר, העמדה שלו למשפט באשמת הפרת אמונים שהסתיימה בזיכוי, ומילוי תפקידים ציבוריים שונים. הפרק הנוכחי בספר עב הכרס הזה מביא אותנו אל המשרד רחב הידיים, אך הבלתי מנקר עיניים, המשתייך ליושב ראש האגודה למען החייל, תפקיד בו הוא מכהן מתשס"ח.

קהלני לא מתבלבל כשהוא מכריז שתפקידו הנוכחי קשה יותר מעבודתו כשר בממשלה, שיש לו גם מפלגה על הכתפיים. "זו חברה כלכלית גדולה, שיחד עם חברת הבת שלה, שירן, מגלגלת מחזור של 450 מליון שקלים. האגודה חיה מתרומות שלא תמיד זורמות, כל התרומות הולכות לחיילים וצריך להתמודד עם בעיות כלכליות לא פשוטות". בשנה האזרחית הקודמת תרמה האגודה לחיילים 180 מליון שקלים בתחומים שונים (ר' מסגרת). קהלני מסביר שכל החלטה מגיעה לשולחן שלו, כי הכל רגיש ונפיץ. "מספיק שיהיה כתם קטן, כדי שמישהו כבר ידאג לומר על האגודה כל מיני דברים".

ואמרו. 'האגודה למען החייל' לא נהנית מתדמית נקייה. דו"חות עבר של מבקר המדינה ומינוי לאחרונה של ועדת בדיקה שתבחן את נחיצות קיומה של האגודה, מאיימים תדיר על קיומו של הגוף הזה. למעשה, אפילו המיקום של בית החייל בתל אביב, פסיעה ורבע מכיכר המדינה, כבר מעורר סימן שאלה תקציבי.

"אנחנו בודקים אופציות", משיב קהלני "באתי לעיריית תל אביב כבר מספר פעמים, הישיבה האחרונה היתה לפני שבוע. אני אומר: תנו לי אדמה בדרום תל אביב ואני נותן לכם את האדמה עם הבניין, ותקימו כאן גם בניינים אחרים. לא אני החלטתי על המיקום של הבית". מלבד תיפקודו של הבניין כבית ההנהלה, הוא מהווה בית לחיילים, אומר קהלני. "מסתובבים פה כל חודש בין 10,000 ל-15 אלף חיילים, זה בית עבורם. בלילה יש כאן חגיגות של היחידות, וביום כיתות לימוד".

קהלני עובד ומעביד את אנשיו. בתקופה שהוא נמצא באגודה צומצם כוח האדם של ההנהלה בשליש, העובדים לא נוסעים בכביש 6, הם מוגבלים בדלק ולא מקבלים החזרים על חנייה, והבונבוניירה: הפקידה של קהלני מנקה את החדר שלו. "כשבאתי לכאן הביאו לי כרטיס אשראי ואמרו: זה בשבילך לצורך האגודה. כעבור חודש החזרתי אותו, כי אין לי בו צורך. אני אומר לעובדים שלי שאנחנו צריכים להיות מודל לחיקוי". ואכן, לאחרונה צמצמו המנכ"ל והיו"ר בשכרם, לתקופה זמנית. "אלה סמלים שחוסכים - זה עשה מכה בתודעה. אדם מסתכל על דברים כלכלית. מכבים את האור כשיוצאים מהמשרד. ואני רוצה שזה יחלחל עד אחרון העובדים".

ובכל זאת, תקציב הביטחון במדינת ישראל גדול מאוד ויש אומרים מנופח. מדוע יש צורך באגודה למען החייל עם מחזור של מאות מליוני שקלים?

"השאלה שלך לגיטימית. אבל אם אני הייתי מפקד גדוד, הייתי נותן לחייל שלי לישון באוהל, כי אני מעדיף לקנות עוד שני פגזים כדי לשמור על המדינה. לינה של חיילים בודדים, הטסה של חייל בודד פעם בשלוש שנים לראות את הוריו, כפרי נופש, מועדונים, חדרי כושר ובתי כנסת - אם המדינה לא תרצה תרומות, כל אלו לא יהיו בסדרי העדיפויות, כי יקנו פגזים".

יש הבדל בין כפרי נופש שזה יפה, לבין כל הפעילות שאתם עושים למען חיילים בודדים. הצבא יכול להחליט שלא לגייס אותם. אבל אם הוא החליט לגייס אותם, שיטפל בהם.

"אז המדינה פונה אלינו שאנחנו נעשה את זה. אם היא תפנה לרשת מלונות, היא תוציא הרבה כסף. היא משלמת לאגודה למען החייל, שהמחירים שלה הם שליש אם לא רבע מהמקומות האחרים. ואנחנו נותנים להם קורת גג ואוכל. האגודה היא מלכ"ר, אז המדינה משלמת גרושים ואנחנו מביאים תרומות להשלים".

אבל אצל קהלני, תסמכו עליו, לא מדובר רק בפינוק החיילים לשם הפינוק. הצידוק מגיע ממקום הרבה יותר עמוק. "כשאני עמדתי במלחמות ולחמתי, תמיד היתה לי תחושה שכל העם מאחוריי. לא בגלל שקראתי את זה בספר. כשהייתי ליד דמשק והגיעה אליי חבילה עם פתק, כמה שוקולדים, סיגריות ולבנים, כל כך התרגשתי והבנתי שהעם עומד מאחוריי.

"במלחמות לא ינצח הטנק, המטוס או הספינה אלא הרוח, וזה על ידי תחושה שכל העם מאחוריך. האגודה היא צינור דרכו האהבה של העם היהודי והעם בישראל מגיעה לחיילים. כשאנחנו נותנים, אני רואה את הברק בעיני החיילים, ואז הם לא שואלים האם יש בשביל מי. ביום שהם ישאלו, לא בטוח שתהיה להם מדינה".

 מחלקים גם ציציות

תרומה לאגודה למען החייל יכולה להיחשב כמעשר כספים, ובלבד שבתוך האגודה יימסרו הכספים לחיילים נזקקים. כך קובע סא"ל הרב אייל קרים, ראש תחום הלכה בצה"ל, במכתב שאנשי האגודה גאים מאוד להציג.

'האגודה למען החייל', או בשמה הקודם 'הוועד למען החייל', ותיקה יותר מצה"ל ומהמדינה עצמה. מה שהיה פעם סריגת גרביים וסיגריות לחזית, השתכלל במשך השנים והפך לסיוע במגוון תחומים ובמחזור של מליוני שקלים. היום האגודה מטפלת בנושאי הלינה של חיילים בודדים, בתוך בתי החייל ובדירות שהיא שוכרת עבורם, היא מספקת להם ציוד וריהוט על ידי קרן סיוע, מטיסה אותם לביתם בחו"ל פעם אחת במשך שירותם ועוד. האגודה גם מסייעת לחיילים מעוטי יכולת על ידי תווי קנייה וקרנות מיוחדות, מפעילה את מועדון ההטבות 'יותר' לחיילי החובה ומעניקה מלגות לימודים. האגודה מקיימת מדי שנה נופש של ארבעה ימים לבני משפחות שכולות, אלמנות ויתומים, בכפר הנופש של האגודה בגבעת אולגה. האגודה מפעילה גם כפרי נופש ומתקני ספורט לחיילים.

באגודה גאים לספר לקוראי 'בשבע' על בניית בתי כנסת של קבע לחיילים, הפיכת מכולות לבתי כנסת, איבזור בתי כנסת קיימים בספרי תורה וספרי קודש, ואפילו תרומות של ציציות. "אצלנו חושבים כל הזמן על החיילים ורוצים לתת באמת מכל הלב", אומרים באגודה וכן, אל דאגה, עוד ניתן לקבל כריכים ושתייה בחינם במזנוני הדרכים.