חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מרביץ תורה

הוא אוסף נוער מהרחוב אל מועדון 'דאורייתא', משלב אותם במעגל העבודה ומקרבם לתורה | דרור וולורד ראש מכון לאיגרוף תאילנדי
12/05/11, 11:43
עתיה זר


אמיר, חניך במועדון של דרור: אנשים פה השתנו. המועדון שינה אותם. זו שכונה לא הכי פשוטה ויש במועדון משמעת, ערכים. מכבדים אחד את השני. אנשים לא רגילים לצורה שככה מתנהגים. ורוצים להתנהג ככה גם בחוץ 

"אני מנהל את המקום עם הדרכה צמודה של הרב שלי. אחד הדברים שהוא הנחה אותי זה המסר שצריך להעביר. לא 'כוחי ועוצם ידי'. אני לא אומר 'תתאמן כדי שתזכה בתחרות', אלא אימון כדי שנוכל להתמודד עם המציאות ולעזור זה לזה"

הרגשתי שאני כמו תאילנדי, שאני סוגד לאמנות הלחימה הזו, חי אותה. זה מה שהתאילנדים יודעים לעשות וגם אני עושה את זה. ואני הבנתי שהאמת לא נמצאת באגרוף תאילנדי ובכוחי ועוצם ידי. האמת נמצאת במקום אחר
כנער הוא החל ללמוד איגרוף תאילנדי כדי להגן על עצמו מהתקפות הערבים בשכונתו בחיפה, אך בהמשך נשאב דרור וולורד לעיסוק באמנות הלחימה במטרה להגיע לאליפות אירופה | דווקא בזכות יריביו התאילנדים החל להתקרב ליהדות, וכיום הוא עומד בראש מכון לאיגרוף תאילנדי בנהריה, בו לומדים חניכיו על תורה, שבת וחגים בין אימון לאימון | בשעות אחר הצהריים הוא אוסף נוער מהרחוב אל מועדון 'דאורייתא', משלב אותם במעגל העבודה ומקרבם לתורה

חזותו של דרור וולורד נראית ניגוד מוחלט לעיסוקו ולתפאורה הסובבת אותו. בחור בשנות השלושים לחייו, זקן שחור עוטר את פניו ובגדיו מעידים על אורח חייו החרדי. מאחוריו זירת איגרוף ולצידו מדפים עמוסים כפפות איגרוף לרוב ומגינים שונים. ברוכים הבאים למכון לאיגרוף תאילנדי והגנה עצמית בנהריה אותו ייסד דרור, ובו הוא מאמן קרוב למאתיים בחורים במגוון גילאים. הוא חי ונושם את התחום הזה מאז שהיה בן 16, ובשנים האחרונות החל להתמסר גם לפרוייקט חדש: הדרכת בני נוער בשכונות.

נערץ מבחוץ, ריקני מבפנים

"גדלתי בחיפה, במשפחה חילונית לחלוטין", הוא מספר "גרנו ברחוב אלנבי, רחוב בו גרים יהודים, נוצרים ומוסלמים. היתקלויות עם ערבים היו דבר שבשגרה. אך גם כשהכוחות היו שווים, לא היינו מגיבים. היינו קפואים, להם היתה תעוזה ואנחנו לא האמנו שאפשר לעשות משהו. כנער בן 16 חיפשתי דרכים להתמודד. שמעתי על מישהו שחזר מתאילנד והוא מלמד איגרוף תאילנדי, שזה משהו מאוד אינטנסיבי ואפילו אלים. התחלתי להתאמן אצלו והרגשתי שזה הדבר שייתן לי אפשרות להגן על עצמי ועל אחרים מול התקיפות האלה".

דרור החל להתאמן ועד מהרה הפך מנער שבא למטרות של הגנה עצמית, לכזה שמגיע כדי להתחרות ולנצח. התחום שאב אותו. הוא התאמן חמש פעמים בשבוע, פעמיים ביום. נלחם גם עם תאילנדים שהיו מגיעים לקרבות בארץ וגם עם ישראלים. איגרוף תאילנדי הוא סוג של אמנות לחימה בה נותנים מכות ובעיטות כמעט לכל הגוף בעוצמות מלאות. המתאגרפים לא חובשים מגיני ראש, רק כפפות על העיניים ומגינים מועטים אחרים.

זה בעצם מכות בלי אבחנה?

"כן. אתה מנתק רגש ועושה מה שצריך. עם הזמן הרגשתי חזק, וככל שאדם מרגיש יותר חזק הוא רוצה עוד ועוד. גם מבחינה חיצונית הסתכלו עליי אחרת, אנשים הרגישו יותר ביטחון איתי ואני ידעתי שכך הם מרגישים. זה נתן חשק להתאמן יותר, להתחרות, זה הפך להיות דרך חיים. הפסגה ששאפתי לכבוש היתה אליפות אירופה, וגם זה המריץ אותי מאוד להשקיע באימונים".

אדם הגדל בסביבה נורמלית, למה שיבחר תחום כזה?

"קשה להסביר את זה. כשמתאמנים מרגישים, כי זה תורם מאוד לאישיות. זה הופך ילד קטן לאדם בוגר. אולי בגלל האגרסיביות, או כי אדם מרגיש שזה הדבר האמיתי, זה מה שייתן לו את הביטחון האמיתי ברחוב. אנשים מחפשים הגנה עצמית. גם במסגרות בתי הספר, גם מול הערבים. והם מוכנים להשקיע זמן וכסף כדי שיוכלו באמת להתגונן, ופחות לעסוק ביופי וצבעוניות כמו באמנויות הלחימה האחרות".

מי שעורר אותו לחזור בתשובה היו דווקא התאילנדים. לפני שתאילנדי מתחיל בקרב, הוא עורך טקס פולחני בו הוא רוקד ומתפלל לאלוהיו שיעזור לו לנצח. "אני והמאמן שלי היינו מחכים שהתאילנדי יסיים", מספר דרור "המאמן אמר לי 'הוא בשלו ואנחנו בשלנו'. אז התחלתי לחשוב מי האלוקים שלי, ובעצם ברגע שעצרתי והתחלתי לחשוב, ראיתי שאני סך הכל אדם פשוט. היה לי ביטחון עצמי גבוה, הייתי אפילו שחצן. העריצו אותי על החוזק שלי, אבל הרגשתי בהמה וריקני, והכי גרוע - חלש מבפנים. ההתחזקות נועדה לבנות את האני הפנימי". דרור החל לשאול שאלות. חבר שפגש באקראי נתן לו כמה ספרים, הוא התחיל ללמוד ולהתחזק, ולשמור בהדרגה תורה ומצוות. "היו לי מחשבות לעזוב לגמרי את האיגרוף, אבל היה לי קשה כי זה חלק ממני. עד שפגשתי רב שלקחתי אותו כדמות בחיים, והוא זה שסייע לי בכל. הוא סידר לי את המחשבות, כן או לא לעזוב, כמה להתאמן, כמה להשקיע בזה".

"עם החזרה בתשובה, הבנתי שאליפות אירופה אינה יעד עבורי", ממשיך דרור "היה מישהו שניסה לשכנע אותי לנסוע בכל זאת, ולקחת את האליפות. שאלתי אותו: "בשביל מה אני צריך?" והוא ענה "בשביל גאווה יהודית, בשביל להניף את דגל ישראל". עניתי לו מה שהרב שלי אומר: האם להרביץ לגוי על הזירה, בלי חולצה, ולנצח בתחרויות, זו גאווה יהודית? האם מכבי תל אביב שמנצחת בכדורסל, זו גאווה יהודית? כל העולם מתפעל בזכות זה מעם הספר? הרגשתי שאני כמו תאילנדי, שאני סוגד לאמנות הלחימה הזו, חי אותה. זה מה שהתאילנדים יודעים לעשות וגם אני עושה את זה. ואני הבנתי שהאמת לא נמצאת באגרוף תאילנדי ובכוחי ועוצם ידי. האמת נמצאת במקום אחר".

כחלק מתהליך החזרה בתשובה, עזב דרור מכון שניהל יחד עם שותף, כיוון שהתאמנו בו גם נשים. הוא החל להתאמן לבדו במקלט מתחת לבית. אם קודם הדבר שהמריץ אותו להתאמן ולשמור על כושר היתה השאיפה להגיע לאליפות אירופה, עכשיו המריצו אותו הסיפורים שהגיעו לאוזניו על יהודים, בעיקר בגליל, שהותקפו במכות. "גם היום, בשיחה שיש לפני האימון, כשאני מציג מקרים לפני התלמידים, תמיד אני אומר 'אם ערבי התקיף אותך'. אני מלמד איך להיזהר ולחפש את הערבים שחושבים איך לפגוע ביהודי. אני חי את המציאות ומקומם אותי כשיהודי נפגע". ואכן דרור נעזר ביכולת הפיזית שלו להגן על יהודים, בעיקר בעזרת השם. שמו של דרור מוכר בסביבה, ורבים נרתעים מלהסתבך עם כאלה שדרור לצידם. "לפעמים מתפלאים שאני נכנס לתמונה, אבל אני אומר: לא תעמוד על דם רעך. כשיהודי צריך עזרה, צריך לעזור לו".

לוחמים עם אמונה

המתאמנים במכון של דרור מגיעים מעולמות שונים: קיבוצניקים, מושבניקים ועירוניים, דתיים וחילונים. המפגש בין כולם מרתק. דרור משתדל גם להרביץ תורה, ולהנחיל ערכים בין אגרוף לאגרוף: "אני רוצה שהם יאהבו את היהדות, ישמחו שהם יהודים, וזה קורה מאליו. כי הם רואים אותי מתאמן עם כיפה וזקן, וזה מעצמו עושה את החיבור. אנחנו מדברים על החגים, על יהדות. אני לא כופה על אף אחד, יש אווירה טובה. יהודים אוהבים לשאול".

קירות המכון בנהריה חשופים. ללא גביעים, עיטורים ותעודות המקשטים את קירותיהם של מכונים מסוג זה, למרות שלא מעט ניצחונות נזקפים לזכותם של התלמידים. "אני מנהל את המקום עם הדרכה צמודה של הרב שלי", אומר דרור "אחד הדברים שהוא הנחה אותי זה המסר שצריך להעביר. לא 'כוחי ועוצם ידי'. אני לא אומר 'תתאמן כדי שתזכה בתחרות', אלא אימון כדי שנוכל להתמודד עם המציאות ולעזור זה לזה". בקירות הכניסה למכון ניתן לראות, לצד תמונות של הקבוצות השונות, גם צילומים של כתבות על יהודים שהותקפו וגם מדפים ובהם ספרי קודש. המכון נקרא 'הלוחם והרוח'. דרור מסביר: "לכל לוחם טוב צריכה להיות רוח אמונה. לוחם שאין לו אמונה הוא לא לוחם. בשלב מסוים לא יהיה מה שיניע אותו. לוחם שמבין שזה רצון ה', שזו מלחמת קודש, יהיה לוחם טוב".

לאחר מלחמת לבנון השניה החל דרור להדריך בני נוער במסגרת מועדון 'דאורייתא' בנהריה. מועדוני דאורייתא פועלים בחסות ה-OU (ראו מסגרת) בשכונות, בעיקר בפריפריה. המועדונים משלבים משחק בשולחנות סנוקר, עם לימוד והעצמה אישית. שני מדריכים נמצאים בכל מועדון בשעות הפתיחה, לומדים עם הנערים, משחקים איתם ומהווים אוזן קשבת. המועדון בנהריה הוא מבנה גדול הנמצא בקצה המתחם של בית הספר בשכונת טרומפלדור. במרכזו שולחן סנוקר ושולחן כדורגל, בצידו האחד מתחם 'סוני פלייסטיישן' ובצידו השני חדר גדול המהווה את בית המדרש. גם מטבחון יש במקום, עם שתיה חמה וכיבוד. אמיר, אורי וגל הם שלושה נערים מבאי המועדון. לשאלה 'מה אתם אוהבים כאן?' עונה אורי מיד: "להיות עם הרב דרור". ואמיר מוסיף "דרור מלווה אותך כל הדרך. תמיד הוא זמין, חוץ מבאימונים, וגם אז הוא חוזר אליך. הוא לא כמו אחרים, שבאיזה שלב אומרים לך תסתדר לבד".

גל: "הייתי איך שכולם מתנהגים בשכונות לפני שנכנסתי לפה, הייתי עושה שטויות, בלגנים. הוא יישר אותי, חיזק אותי. מה שאף אחד מבחוץ לא יכל לעשות. הוא גם היה אומר - אתה רוצה משהו, דבר איתי".

הפעילות במועדון מיועדת לנערים בגיל 14-18, שאינם מחוברים למסגרת כלשהי כמו תנועת נוער או חוגים בשעות אחר הצהריים והערב. לעיתים קרובות חוברים נערים כאלה לקבוצות פשע או מידרדרים לסמים ואלכוהול. המועדון בנהריה, כמו במקומות האחרים, בא לתת מענה לשעות הפנאי האלה. כל ערב מגיעים אליו בין 20 ל-30 נערים. "אני לא יודע איפה הייתי היום בלי המועדון", אומר אמיר. "אנשים פה השתנו. המועדון שינה אותם. זו שכונה לא הכי פשוטה ויש במועדון משמעת, ערכים. מכבדים אחד את השני. אנשים לא רגילים לצורה שככה מתנהגים. ורוצים להתנהג ככה גם בחוץ". אפילו בעל המכולת השכונתית מלא שבח והלל, כי עד להקמת המועדון היה אזור המכולת מוקד לתעלולים, וכעת יש לנערים תעסוקה ערכית והם הניחו למכולת ולבעליה.

 

"הנערים רואים אותי מתאמן עם כיפה וזקן, וזה מעצמו עושה את החיבור ליהדות". דרור וולורד באימון עם תלמידים במכון

במסגרת המועדון יוצאים הנערים לטיולים בקיץ, בונים סוכה בסוכות (וישנים בה), סועדים יחד סעודת פורים ומחלקים קמחא דפסחא לפני פסח. עיקר המימון לפעילות המועדונים בארץ מגיע מארגון ה-OU, אך הפעלת המקום נעשית תמיד בשיתוף פעולה עם הרשות המקומית, ולעיתים גם עם הגרעינים התורניים.

אמיר: "התורה כאן באה עם הטיולים והכיף, זה ממש לשלב את הרוח והחומר. זה מקרב את הלבבות. הכל משולב. כיף עם שמחה, לא מפחידים פה את האנשים, שיאהבו באמת את התורה". ואכן הנערים מתקרבים לדת, ובמקרה של אורי ואמיר הם אף הפכו לשגרירי היהדות במקומות לימודיהם: אורי הקים עמדה להנחת תפילין סמוך לתיכון בו למד (המנהל לא הרשה בתוך מתחם בית הספר), והניח תפילין לתלמידים וגם למורים מדי יום, עד שסיים את לימודיו שם. אמיר ייסד מניין קבוע בתיכון החילוני בו למד, מניין הממשיך להתקיים גם לאחר שסיים את לימודיו. שניהם כעת בצבא, דבר שאינו מובן מאליו עבור רבים מבאי המועדון, והוא תוצאה של שיחות והכוונה של המדריכים.

דרור: "הגישה היא שזה סוג של בית. לשמש דוגמא מצד אחד, וגם לתת תחושה שזה שלכם, הכל שלכם. להיות אוזן קשבת, לנסות לסייע בכל דבר, מהפרט הקטן עד הגדול, לחפש עבודה אם צריך. זו משפחה אחת גדולה. כל מי שרוצה לבוא - יכול, תנאי הקבלה הוא רצינות: תכבד את המקום, המקום יקבל אותך". דרור עצמו שותף לתחושת הביתיות במועדון, וכפי שהוא אומר זאת: "מאז שנפתח המועדון אני מרגיש שחוץ מארבעת הילדים שלי, יש לי עוד עשרות ילדים".

חותמות כשרות למען נוער בסיכון

ארגון ה-‪ Orthodox Union הינו ארגון עולמי המאגד בתוכו מעל 1000 בתי כנסת וקהילות ברחבי צפון אמריקה ובישראל. הארגון גם מהווה את גוף הכשרות הגדול והמוכר בעולם, שחתום על כחצי מיליון מוצרים בעשרות מדינות בעולם, וכל רווחיו מופנים לפרויקטים ולפעילויות יהודיות בארץ ובעולם. המרכז הישראלי של ה-‪OU  פועל בחזיתות חברתיות שונות בתחומי נוער בסיכון, נוער וילדים בפריפריה, קירוב בין דתיים לחילונים, סיוע לעולים ועוד. "מועדוני דאורייתא" הינו אחד הפרויקטים שמפעיל המרכז בארץ בקרב צעירים על סף סיכון. אבי ברמן, מנכ"ל המרכז הישראלי של ה- OU, מדגיש כי "בדומה לדרור בנהריה, ניתן לראות כי מדריכי וצוות "דאורייתא" מאמינים בכוחו של הנוער ונותנים לו מקום. רק האמונה בכוח הייחודי שטמון בבני נוער מאפשר להוביל אותם לדרך המלך".

חיים פלזנר, מייסד פרוייקט דאורייתא, מסביר כי "לפרוייקט יש שלוש מטרות עיקריות. הראשונה היא מילוי הפנאי - הוצאת הנוער מתרבות הרחוב. השניה היא העשרה בתוכן ערכי ומַעבר מ'מקבל לנותן' על ידי התנדבויות שונות. המטרה השלישית היא השמה וצמצום נשירה. הכְוונה למסגרות פורמליות ולשירות צבאי". בשלב זה המועדונים הם לנערים בנים בלבד. שני מועדונים ניסיוניים לבנות הוקמו לא מזמן. לאחרונה גם נוצר קשר בין בנק מזרחי טפחות ל'דאורייתא' במטרה ללמד את הנערים התנהלות כלכלית. "היה ילד שסידרנו לו עבודה", מספר חיים, "וכששאלתי אותו מה עשה עם הכסף, הוא הצביע על הבגדים שלבש ואמר: 'חולצה במאתיים, מכנס בחמש מאות', ומדובר על ילד ממשפחה קשת יום! החלטנו לעשות יום עיון בבנק מזרחי טפחות לנציגים מכל המועדונים, בנושא התנהלות כלכלית נבונה. השתתפו כחמישים נערים. בסוף היום אמר לי אחד הנערים: 'החלטתי להפסיק לעשן, סיגריות זה יקר'" .

כחלק מהרצון לשלב בני נוער במעגל חיים נורמטיבי, דואגים בצוות ההדרכה של המועדונים לעבודה עבור הנוער והבוגרים. לאחרונה החלה מסעדת 'מור וקינמון' בעכו לשלב את הנוער מהמועדון בעבודה במסעדה. פלזנר מסכם ואומר כי סוד ההצלחה של הפרוייקט הוא במסירות הנפש של הצוותים: מנהלי המועדונים, מדריכים ומתנדבים.