בשבע 442: להיאבק בדרך הנכונה

אסור שהמאבק לשחרורו של גלעד שליט יישאר נחלתם הבלעדית של מי שדוחפים להשיג אותו בתמורה לשחרור חסר אחריות של אלף מחבלים רוצחים

עמנואל שילה , ח' באייר תשע"א


יש ללחוץ על נתניהו להחמיר את תנאי מאסרם של אסירי חמאס ולמנוע מהם ביקורים, אספקה ולימודים וכל הטבה אחרת עד שגלעד שליט יזכה גם הוא לביקור של הצלב האדום
אין לדון לכף חובה את בני משפחת שליט, גם כשהם מתנהגים בפראות ומפריעים לטקס ממלכתי ביום חגה של המדינה. אבל אפשר לייעץ להם ולהעיר את אוזנם כי בלאו הכי זוכים למנות אינסופיות של הזדהות וכל הבמות התקשורתיות פתוחות בפניהם. לא ברור מדוע הם נזקקים לאמצעים נואשים שכאלה כדי לבטא את זעקתם. אם יחליפו מעתה את מחאתם השקטה והלגיטימית במחאה שעל גבול האלימות, סביר להניח שבפעם הבאה הם כבר לא יוזמנו לשבת בשורה הראשונה, כך שממילא לא יוכלו לשבש את הטקס, אבל בינתיים יאבדו חלק מהאהדה והתמיכה הציבורית.

נכון וראוי לדון לכף חובה את התמיכה התקשורתית החד-צדדית בעסקה הבעייתית לשחרור גלעד שליט תמורת אלף מחבלים, ביניהם הגרועים שברוצחים, ובכל סגנון של מחאה שנועד לקדם אותה. אילו זה היה תלוי באנשי 'ידיעות אחרונות', נראה שהיתה מוקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי למצוא את האשמים בכך שנמנע מן הצופים בטלוויזיה לראות בשידור חי את התפרצותם של יואל שליט וחברתו. לא קשה לנחש כי אילו הורים שכולים של חייל מגוש קטיף היו מתפרצים כך במחאה נגד עקירת קברו של בנם שנפל בקרב, הם לא היו זוכים לשום דבר מהתמיכה הזאת.

ראוי גם לחזק את ידיו של ראש הממשלה נתניהו, שלמרות שכבר הלך כברת דרך מוגזמת לחלוטין לקראת דרישות החמאס, מגלה כעת מידה של אומץ לב ציבורי ומסרב לכניעה מוחלטת. דבריו של ראש המוסד הפורש מאיר דגן על מחיר הדמים הכבד של עסקת טננבאום , מחזקים את עמדתם של הדורשים שלא להפקיר את חייהם של עשרות ומאות למען הצלת נפש אחת.

ועדיין, לא רצוי ולא נעים להיות מתומרנים לעמדה של עימות מול משפחת החייל החטוף והתנגדות למוצא היחיד כביכול להצלתו. במקום זאת, כדאי שהחוגים הפועלים בהתמדה למען שחרורו של יהונתן פולארד יקימו מטות דומים וינהלו מאבק למען שחרורו של שליט שלא בדרך של כניעה לחמאס. לעומת הלחץ המופעל עליו לשחרר אלף מחבלים, יש ללחוץ על נתניהו להחמיר את תנאי מאסרם של אסירי חמאס, למנוע מהם ביקורים, אספקה ולימודים וכל הטבה אחרת עד שגלעד שליט יזכה לביקור של הצלב האדום. יש להציע דרכים נוספות כגון הידוק המצור על עזה, פגיעה באספקת החשמל והסחורות, ופעולות חטיפה או חיסול של ראשי החמאס שיימשכו עד שגלעד יחזור הביתה.

יש לקוות שניתן יהיה להשיג שיתוף פעולה עם משפחת שליט, אבל המחאה הציבורית הזאת צריכה לצאת אל הדרך גם אם בני משפחתו של גלעד יתעקשו להמשיך בדרך הכניעה.

 הכלא יכול לחכות

מוזר היה לקרוא מפי פרקליטיו של משה קצב טיעונים לדחיית ביצוע העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי, בשם טובתה של מדינת ישראל. לפי הציטוטים בתקשורת של דברי עורך דינו אביגדור פלדמן, על בית המשפט העליון לקחת בחשבון את הבושה שתיגרם למדינה במקרה שנשיא לשעבר יוכנס לכלא ולבסוף יימצא זכאי בערעור, ועל כן יש לדחות את ריצוי עונשו עד לתום הדיון בערעור. לכאורה, הראשונים שהיו צריכים לחשוש לכך הם אנשי הפרקליטות. כבאי כוחה של המדינה, עליהם ולא על פרקליטיו של קצב מוטלת הדאגה לחסוך את הבושה הזאת מהמדינה. נראה כאילו אנשי הפרקליטות כה בטוחים שאין כל סיכוי שקצב יזוכה, ולכן אינם מוטרדים מהאפשרות הזאת. או שמא סבורים הם שבפרשת קצב נגרמה לישראל בושה כה גדולה, שכבר לא יכול להיגרם נזק של ממש מבושה נוספת.

ועדיין נכון וראוי ששופט בית המשפט העליון חנן מלצר ייענה לבקשת קצב וידחה את כליאתו עד לתום תהליך הערעור, ולו כדי לחזק את הסיכוי לכך שהדיון בערכאת הערעור יהיה פתוח ונטול דעות קדומות. קיים חשש אמיתי ששליחתו של קצב לכלא קודם ההחלטה בערעור תפגע במהות הצדק של תהליך הערעור, או לכל הפחות במראית פני הצדק.

שהרי במקרה שהנשיא לשעבר יזוכה לאחר שישב חודשים בכלא, יש לשער כי תקום זעקה ציבורית גדולה נגד מי שהעמידוהו לדין, נגד הערכאה הראשונה שהרשיעה אותו, ונגד השופט שסירב לדחות את ביצוע עונשו. החשש מפני זעקה ציבורית שכזאת עלול לפגוע בחופש ההחלטה של שופטי הרכב הערעור, ששמותיהם טרם פורסמו, ולהרתיע אותם מפני החלטה אמיצה לזכות את קצב - ולו מחלק מהעבירות בהן הורשע, ולו מחמת הספק. 

מצבו המשפטי של קצב קשה למדיי בלאו הכי. כשבמרכז המשפט עומדת גירסה מול גירסה,  הסיכוי למהפך מהרשעה לזיכוי הוא קלוש מלכתחילה. ערכאת הערעור, שאינה שומעת בעצמה את דברי העדים, נוטה לאמץ בשאלת אמינותם את דעתה של הערכאה הראשונה. מן הראוי שבית המשפט העליון לא יכבול עוד יותר את ידי עצמו על ידי שישלח כבר כעת את קצב לכלא, ובכך יציב לעצמו משוכה גבוהה נוספת בדרך לאפשרות של זיכוי.

ואולי זו באמת הסיבה לכך שאנשי הפרקליטות לא מוכנים לעשות עם קצב את החסד האחרון הזה. זה לא שקשה להם כל כך להתאפק מלראות אותו כבר מרצה את עונשו, אלא שגם הם עושים את החשבון ומגיעים למסקנה ששליחתו לכלא כעת תהפוך את הרשעתו לעובדה מוגמרת, שבית המשפט העליון יתקשה לשנותה.

הצורך להבטיח דיון הוגן בערכאת הערעור גובר גם על הטיעון של הפרקליטות כי עקרון השוויון בפני החוק מחייב שלא לתת לנשיא לשעבר יחס מיוחד לעומת מורשעים אחרים. שהרי בעניין החשש שעלול להתגנב לליבם של שופטי ערכאת הערעור מפני זיכויו של נאשם לאחר שכבר ישב בכלא, אין מה להשוות בין מקרה של נשיא לשעבר לבין מקרה של אזרח מן השורה. בשונה מנשיא לשעבר, אם יתברר שמר בוזגלו ישב בכלא בטעות כמה חודשים, אף אחד לא ייצא מגדרו בביקורתו כלפי מערכת המשפט, ולכן גם השופטים לא יחששו לזכותו אם יתרשמו שקיים ספק סביר באשמתו.

אגב, בכל הפרשה הזאת ממילא הופר נושא השוויון בפני החוק, פעם לטובת קצב ופעם לרעתו. מצד אחד,  הוא לא ישב רגע אחד במעצר. מצד שני, קרוב לוודאי שהסיפורים המודחקים והעדויות החלקיות נגדו לא היו מבשילים לכדי כתב אישום ועדויות מרשיעות אלמלא היה מדובר בנשיא לשעבר. אין סיכוי שהיועץ המשפטי, המשטרה והפרקליטות היו משקיעים מאמצים כבירים כאלה כדי להרשיע סתם אדם מן היישוב.

ולבסוף, בכל הנוגע לנשיא לשעבר, אין ספק שהוא כבר החל לרצות את עונשו גם בטרם נכנס לכלא. הבושה הנוראה, נחלתו של מי שהפך מהאדם הנכבד ביותר במדינה למורשע נקלה בעבירות נתעבות במיוחד, היא רק חלק מהייסורים הקשים שמלווים אותו יום יום. נראה כי לא תהיה זו נדיבות מוגזמת להמתין עד למיצוי ההליך המשפטי בטרם יינעלו מאחוריו דלתות הכלא.

בנוסף לדחיית ביצוע העונש, כדאי שנשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש לא תושיב את עצמה בראש הרכב שופטי הערעור, לאחר שכבר הוכיחה את נטייתה נגד קצב בדיוני בג"ץ בעתירות שהוגשו נגד עסקת הטיעון. ראוי שהערעור בתיק הרגיש הזה יובא בפני שופטים מנוסים בפלילים ומומחים בהערכת חומר ראיות, אשר דנו בתיקים רבים מסוג זה בבית המשפט המחוזי לפני שעלו אל בית המשפט העליון. ומעל לכל, השופטים שיטביעו חותם סופי על גזר דינו של נשיא המדינה לשעבר צריכים להיות כאלה המצוידים במנה גדושה של אומץ לב ציבורי.