בשבע 442: 'על דעת עצמי'

שמעון פרס, אייקון? מינוי הקצין המגדף ניסו שחם ודליה מזור ורשות השידור נפרדים

אבי סגל , ח' באייר תשע"א

  • קללת שחם

מפכ"ל המשטרה הנכנס, יוחנן דנינו, נכנס לעניינים מהר מהצפוי. עדיין לא הספקתי להקדיש לו ברכת הצלחה של ממש, והוא כבר הספיק לבצע שורה של מינויים, כולל מינויו של הקצין המגדף ניסו שחם למפקד מחוז ירושלים. באתי לברך ויצאתי מקולל.

קשה להבין את סוד קסמו של שחם, ומדוע אנשי ימין מובהקים מביעים בו כעת תמיכה. האירוע הזכור לרע מימי ההתנתקות, שבו תועד כשהוא מתדרך קצין משטרה אחר לפעול באלימות נגד מפגיני כפר-מימון, הציג בפנינו אדם פרימיטיבי, עילג, נפוח מחשיבות עצמית ובעל פה מלוכלך. יתר על כן, לצד ניבולי הפה ותאוות הדם, לא נשכח גם את המשפט הטרגי-קומי שקדם לכל הטקסט האלמותי שלו: "אתה יודע שאני מומחה לחרדים האלה". משפט שהעיד דווקא על רמתו המקצועית הנמוכה של האיש, את חוסר התמצאותו בזירה שבה פעל, ואת המודעות העצמית הנמוכה שלו.

כך או אחרת, ניסו שחם היה צריך לפשוט את המדים דקה אחרי אותו נאום מכת"זים. קשה לקנות את סיפור המעידה החד-פעמית הנסלחת – במקרה הטוב, זו היתה המעידה היחידה של שחם שנקלטה במצלמות הטלוויזיה. גם את החרטה וההתנצלות שבאו לאחר מכן יש לקבל בפקפוק, שכן הם נועדו לרפד את קידומו של שחם לדרגת ניצב, ואולי בהמשך לדרגת רב-ניצב. אפילו את התיאורים החדשים על מסירותו, הגינותו והצלחתו של שחם במילוי תפקידיו האחרונים – לא חייבים לקבל כאילו נאמרו מפי הגבורה. ובכל מקרה, הסלחנות של גורמים בימין כלפיו, אולי מתוך שיקולים של תועלת עתידית, משדרת מסר אנטי-ערכי ואנטי-מוסרי לציבור ולהנהגה. בסופו של דבר היא גם עלולה להתפוצץ לכולנו בפנים, או לפחות בפלג גוף תחתון.

  • הנשיא והמאוהב

במוסף יום העצמאות של ישראל-היום מראיין חמי שלו את נשיא המדינה, שמעון פרס. מראיין? "מנשק את העפר שלרגליו" יהיה ניסוח מדויק יותר. הנה קטע מייצג מתוך כותרת המשנה: "האירוניה הגדולה היא שפרס, מי שחלקים רחבים בעם אהבו כל כך לא לאהוב, הוא היום האהוב והנערץ מבין כל אישי הציבור בישראל". ובכתבה עצמה: "הוא נהנה מאוד ממעמדו... כאהוב הציבור, כאייקון הלאומי, כלב הקונצנזוס, כאחדות לאומית המגולמת באיש אחד" ועוד ועוד.

האם היו כאן בחירות לתפקיד האייקון הלאומי ולא סיפרו לי? או שחמי שלו יצא אל הרחוב ובדק את עמדותיו של כל איש ואיש מישראל על מעמדו של פרס? ואולי "הציבור", בעיניו של הכתב המתמרח, פירושו החבר'ה במערכת? ובכן, התשובה הרביעית היא הנכונה: פרס שוב ניצח בסקרים. בהנחה מפוקפקת שחמי שלו מבסס את קביעותיו על עובדות ולא על משאלת לב, ייתכן שהוא מסתמך על סקר שפורסם בהארץ תחת הכותרת: "הנשיא פרס הכי פופולרי, ברק הכי פחות".

אלא שאותו סקר עצמו, וסליחה שאני מתקטנן על האותיות הקטנות, לא עסק בפופולריות של אישי הציבור, אלא בשביעות הרצון של הציבור מתפקודם. ואכן, 72% מהנשאלים טענו שהם מרוצים מתפקודו של פרס כנשיא המדינה. אבל גם אם נניח שתוצאות הסקר אמינות, מה זה בדיוק אומר? שתפקיד נשיא מעורר פחות אנטגוניזם מתפקיד שר? שהציבור מבסוט מכך שפרס הורחק מהפוליטיקה המדינית? שכל אחד כבר עדיף על נשיא המדינה הקודם? זה לא נקרא פופולריות, וזה בוודאי לא מעיד על "אחדות לאומית המגולמת באיש אחד".

וכך אנו חוזרים לתהייה הראשונה: מהיכן שואב חמי שלו את מסכת המחמאות המשתפכות שלו? כי בציבור שאני מכיר, יש לדעת, שמעון פרס אולי כבר לא מרגיז כמו פעם, אבל הוא רחוק מלהיות האהוב והנערץ ביותר. לדעתי, אפילו אהוד ברק פופולרי ממנו.

  • משלטטים ובוכים

דליה מזור ורשות השידור נפרדים, ולא כידידים. הקריינית והמגישה הוותיקה החליטה לאחרונה לפרוש ממקום העבודה שפרנס אותה במשך יותר מארבעה עשורים, וכעת נותר רק לסגור את הסכם הפרישה. מספר חודשים לפני כן, בראיון ל'תיק תקשורת', לא שכחה מזור לשפוך מעט מררה על מעסיקיה, כמיטב המסורת בקרב פורשי ערוץ 1 לדורותיהם. אחרי שנים של ממלכתיות מאופקת, כשהיא מבוסמת עדיין מניחוחות תהילת 'רוקדים עם כוכבים', פתחה מזור פה על מנהליה: פספסו אותה, לא העריכו אותה, לא שאלו אותה, העדיפו את הצעירות ממנה, כל התשובות נכונות.

יריקה לבאר היא לא עסק נעים במיוחד, אבל אפשר להבין את מזור. אחרי החוויה המתקנת בערוץ 2, לא פשוט להחזיק בבטן תסכול של עשרות שנים. ומצד שלישי – צריך גם לזכור שאיש לא כיוון אקדח לרקתה, איש לא מנע ממנה לחפש מעסיק אחר או מקצוע אחר. וככל הנראה, איש גם לא הגיש לה הצעה אלטרנטיבית מפתה במיוחד, כמו להחליף את יונית לוי או מיקי חיימוביץ' בהגשת חדשות תמורת סכומים בני שש ספרות.

קל לאהוב את דליה מזור, שממשיכה להיות נעימה ולא מרגיזה גם בגרסתה הדעתנית והביקורתית. קל להזדהות עם דבריה, לפרגן לה וללגלג על מעסיקיה שלא הבינו איזה אוצר מונח להם ביד. אבל יש לי שאלה לאותם מגיבים מחבקים, תומכים ומעריצים: כמה מכם זפזפו מתישהו לערוץ 1 כדי לצפות בדליה מזור? איזה רייטינג היו היא ודניאל פאר, למשל, משיגים בתחרות ישירה מול הזוטרים שבמגישי ערוץ 2? ובמילים אחרות: מתי לאחרונה העדפתם את המבוגרים הטלוויזיוניים על פני הצעירים, ולא רק כגימיק מרענן על רחבת הריקודים של תוכנית ריאליטי?

לפרגן זה קל, כל עוד זה לא דורש שום דבר מאתנו, צופי הטלוויזיה. אם דליה מזור צודקת, ובערוץ 1 באמת לא ניצלו את יכולותיה, זה קודם כל בגללנו הצופים – שאוהבים בצדק את אנשי הטלוויזיה המבוגרים והמנוסים, אבל מאמצים את האינפנטיליות המסחרית כברירת מחדל על חשבונם. מי שניזון מאבק הכוכבים של המגישים בני הדור הצעיר, לא יכול כיום להנהן מול תחושת הפספוס של הוותיקים.

  • בעשרה מאמרות

לא מעט ציטוטים ומטבעות לשון הפכו לנכסי צאן ברזל ב-63 שנות עצמאות: אנו מכריזים בזאת, הם לא נחמדים, אתה הבנת את זה ברוך, תתפטר-תתפטר-תתפטר – משפטים שכולנו מכירים ומוקירים. אלא שבמהלך השנים נשכחו לא מעט ציטוטים, שחלקם נאמרו ברגעים חשובים על ידי אישים מרכזיים בתולדות מדינת ישראל. הנה מספר ציטוטים לא ידועים מפי האנשים שהפכו את ארצנו למה שהיא היום – חמה.

1. "פולה, את לא מבינה כלום בתקשורת. אם אני אדבר בקול רגיל, אף אחד לא יעשה עלי חיקויים" (דוד בן גוריון).

2. "ידעתי שמשהו לא בסדר כשראש הממשלה ביקשה להיפגש איתי בארבע עיניים" (משה דיין מעיד בפני ועדת אגרנט).

3. "תודיעו לאריק בקשר שהוא לא המפקד העליון כאן, והוא לא עושה שום תנועה עם הכוח שלו בלי פקודה ממני, ברור?" (אורי זוהר מנהיג את חבורת 'לול').

4. "איזה מין שם זה 'אדם'? מי יזמין אותך להופיע בטלוויזיה עם שם כמו אדם? תמצא שם יותר אטרקטיבי!" (האמרגן של השף חיים כהן).

5. "תגיד לו שאנחנו גם נשארים במפה – זה נשמע לי עברית בסדר" (אולסי פרי מתדרך את טל ברודי עם שריקת הסיום).

6. "די, תפסיק לחפור!" (הרב גורן ליגאל ידין).

7. "היתה הופעה בסדר, למרות שמאוד התרגשתי וכל הזמן גמגמתי בפזמון" (יזהר כהן מסכם את זכייתו באירוויזיון עם 'אבניבי').

8. "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן... לא, אני לא משכל רגליים, למה אתה שואל?" (יצחק רבין).

9. "די לחצי כיבוש" (אבי לוזון עובר לפוליטיקה).

10. "ואז הבטתי מעלה ואמרתי 'שמש בגבעון דום'" (עו"ד שמעון מזרחי על המאמצים לארגן את גמר היורוליג לפני כניסת יום הזיכרון).