בשבע 442: הגירוש עוד לא נגמר

ספרה של שרה אהרוני פורש תמונה רחבה ומלאת צבע של חיי תושבי גוש קטיף, הלם הגירוש וקשיי השיקום

עפרה לקס , ח' באייר תשע"א

 כשהשמים התקרבו לאדמה/ שרה אהרוני, הוצאת 'מעריב', 364 עמ'

חנה בחרה לחיות בגוש קטיף. היא הלכה בראש מורם למרות הספיקות שניסו לעורר בה בני המשפחה. היא ובעלה אורי, שמראות מלחמת ההתשה לא נותנים לו מנוחה, בחרו לגור בנוה טללים. שם בנו חממות ושתלו עגבניות ואחר כך פרחים; שם גידלו את ארבעת ילדיהם ואפילו חיתנו שניים מהם. הבית של שלושת החדרים צמח לטירה קטנה עם עשרה חדרים, שבה מקום מיוחד לכל סבתא: לדבורה העוקצנית כדבורה, ולטובה הרחומה והטובה. במהלך השנים הפכה משפחת גלעדי למעצמה של נתינה וחינוך לכל הסובב: לתלמידות בבית הספר, לאחים, לקהילה ולאיברהים וג'מילה, בני הזוג מחאן יונס. איברהים היה האחראי על 50 עובדי החממה, וג'מילה הייתה על הבית.

אבל היו גם ספקות על המחיר הביטחוני, ואלה קיננו בחנה עוד בימי האינתיפאדה הראשונה. חנה הדחיקה אותם עד ימי האינתיפאדה השנייה וגם אחר כך. כשכבר החליטה להתמודד, והצליחה לנצח את השאלות שבמוחה והתחזקה באמונתה, ניחתה עליה גזירת הגירוש.

את הבעיטה מן הבית קיבלה משפחת גלעדי, כמו כל חבריה, ישר לפנים. חנה התרוצצה טלפונית ופיזית בין מקומות, דואגת לאהובים ולאלה שהיה להם קשה גם בימי השגרה. היא חידשה את עבודתה בהוראה בבית ספר אחר ולמרות הקושי ומחסור חמור בחדוות יצירה, היא החלה שוב לסייע ולשקם. מנגד, אורי החקלאי היציב והבוטח, הלך ונמק. אחרי 25 שנות חקלאות ובגיל מתקדם לא רוצים את שירותיו.

הגירוש משפיע על שלמות המשפחות הסובבות, ופוגע אנושות בחוליות החלשות בשרשרת החברתית. אבל יום אחד מבינה חנה שהמשבר הגיע גם לביתה היא. הוא לא המתין מחוץ לדלת בנימוס, והתפרץ פנימה.

השמים מעולם לא היו קרובים כל כך לאדמה.

מאז גירוש גוש קטיף וצפון השומרון חלפו כבר כמעט 6 שנים, אבל נדמה כי טרם נפרשה יריעה רחבה ומלאה של חיי התושבים שם, שעמלו והאמינו, בנו קהילה לתפארת, התמודדו עם אתגרים משפחתיים וביטחוניים ורצו לעשות טוב, והנה ביום אחד שחור התמוטט הכל.

על אף שתיאוריה של אהרוני גדושים לפעמים יתר על המידה, וסיפורי התקופה שממש לפני הגירוש מעט מקומצים, היא מצליחה לחבב את חנה, אורי וילדיהם על הקוראים, וכשאלה נתקלים באטימות ובחוסר ההתחשבות הקורא כואב וזועם ולא ממש מאמין שאת זה עשתה מדינת ישראל.

בשם האיזון מביאה אהרוני גם דמות שמאלנית, ואפילו נציגה של המינהלת (שמוצגת כדמות מגוחכת), אבל בשורה התחתונה זהו ספר בלתי מגויס, שמביא את סיפורם של אנשי גוש קטיף בצורה מעניינת ונוגעת ללב. 

ofralax@gmail.com