גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חתונה מאוחרת

חמישה נשואים שעמדו מתחת לחופה בגילאי 30+, משתפים בחוויות החיפושים ומנסים לענות על השאלה מה גורם לתופעת הרווקות המאוחרת במגזר?
19/05/11, 11:16
חגית רוטנברג


עדי אטינגר: גם תחום הזוגיות עומד לפני גאולה. לכן יש בתקופתנו ציפיות מאוד גבוהות מהזוגיות. רוצים להרגיש את ה'אחד' שלנו, ואני לא מסכימה עם אלה שאומרים 'אתם חיים בחלומות ובסרטים אמריקאיים'. אנחנו חולמים על זה כי זה צריך ויכול להיות כך, וזה עתיד להיגאל, אבל קודם יש צירי לידה

אבינעם הרש: התחתנתי כי משהו אצלי השתחרר בתפישה. יצאתי עם בנות מסוג מסוים, וכשאתה מתרגל לקונספט שבנית בראש, אז גם אם יציעו לך מישהי נפלאה שלא מתאימה לתבנית – ישר תגיד לא. צריך לפתוח את הראש. ב"ה הכרתי מישהי נפלאה, שבכלל לא היתה בסגנון שלי ושונה לגמרי מהדמות שבניתי לעצמי

הרב חיים נבון: אני לא ממליץ לכתחילה, אבל השנים הארוכות של הרווקות שיפרו מאוד את חיי הנישואין שלנו. מי שמתחתן צעיר חש שהוא מוותר על החופש שלו, משלם מחיר תמורת חיי משפחה. אנחנו, שטעמנו הרבה מדי מהחופש הזה, שמחים לוותר עליו. אנחנו לא רואים בהשקעה במשפחה קרבן אלא משימה משמחת

אלי (שם בדוי) : צריך לזכור שהזמן פועל לרעת הרווק בדרך כלל. הפשרה של מחר תהיה יותר גדולה מהפשרה של אתמול, ולכן חבל מאוד לבזבז זמן יקר. כמעט כל החברים שלי שהתחתנו בגיל מאוחר, עשו זאת עם פשרה גדולה וכואבת
מעיין לאה חושבת שממש אסור להילחץ | עדי מסבירה למה לא נכון להתנתק מהציפיות הגבוהות ומתנגדת הלכתית לקיומן של 'ביצות' | אלי מגלה מה הדרך הנכונה לבחור כלה | אבינעם החליט לגור דווקא בלב ה'ביצה' לאחר נישואיו | הרב חיים מסביר למה יש יתרון בנישואין מאוחרים | חמישה נשואים שעמדו מתחת לחופה בגילאי שלושים פלוס, משתפים בחוויות החיפושים הארוכות, בתובנות החדשות מן העבר השני ומנסים לענות על שאלת מיליון הדולר – מה גורם לתופעת הרווקות המאוחרת במגזר? 

גם היום, כשהם מטופלים בילדים, עסוקים בחיתולים ותשלום ארנונה, בבישולים לשבת ובקניות לחם וחלב בסופר, הם לא שוכחים את שנות הבדידות הארוכות, את התסכולים לאחר פגישות שוחקות ומייגעות ואת ההורים הדואגים והלחוצים. ל"ג בעומר – חג החתונות שיתחדש עלינו בשבוע הבא, הוא הזדמנות טובה לפגוש את אלה שזכו לעמוד מתחת לחופה רק אחרי עשור ויותר של רווקות מתמשכת, כשהם חוצים את סף גיל השלושים ולעיתים גם את סף הייאוש. כל אחד מהם מדבר מתוך הזדהות מלאה עם אחיו לצרה שטרם נגאלו, ודווקא משום כך חשוב להם לחדד ולהעביר תובנות שנצרבו בתודעתם מתוך ניסיונם האישי הלא קל. ולכל אלה שלא רואים את הסוף, הם גם מבטיחים באופטימיות שיש למה לצפות גם - ואולי במיוחד - אם זה קורה בגיל שלושים ושלוש.

שידוך משפחתי  

קרוב לעשר שנים עשתה עדי אטינגר (36) בסצינת הפגישות העיוורות וההיכרויות עם בחורי המגזר. "ההתחלה אפילו זכורה לי כנחמדה", היא משחזרת "היה כיף לצאת עם כל מיני בחורים. אבל ככל שהגיל התקדם וכולם סביבי התחתנו – זה נהיה קשה. בסוף זה היה ממש בלתי נסבל. לא עניינה אותי ההתקדמות המקצועית. הרגשתי שהחיים עומדים במקום, כי התחום החשוב היחיד הוא התחום הזוגי. גם חלמתי להקים משפחה גדולה, והעניין של הילודה ממש עמד לי בראש ככל שהתבגרתי".

אטינגר גדלה בבית לא דתי, אולם בתום תקופת השירות הצבאי החלה בתהליך חזרה בתשובה. היא עשתה שנים ארוכות במדרשת 'שובה' בעפרה, שם הפכה עם השנים מתלמידה למדריכה ומורה. בשלב מסוים החלה גם לעבוד בתחום אותו למדה – עבודה סוציאלית. את בעלה, אריאל, הכירה בתהליך מתמשך ולא שגרתי: "יצאתי עם אחיו, ופעם כשהחזרתי אותו הביתה, ראיתי את אריאל דרך חלון המכונית. מאוחר יותר הקשר עם האח הסתיים, אבל שנתיים אחר כך הוא פנה אליי. כיוון שהייתי קשורה ל'שובה', הוא ביקש שאציע בנות מהמדרשה לאחיו אריאל, כי זה הסגנון שהוא חיפש. הצעתי כמה בנות ולא הלך. הוא לא חשב עלינו, כי אני רציתי בחור ישיבה ואריאל עוסק בנגרות". לאחר ניסיונות כושלים עם בנות המדרשה האחרות, הסכימו עדי ואריאל לנסות ולהיפגש בכל זאת. בפעם הראשונה היה זה אריאל שהחליט שזה לא יילך. אחרי שנה הם ניסו שוב, ואז היתה זו עדי שבחרה להפסיק. שנה נוספת חלפה, והניסיון השלישי לקשור בין השניים – הסתיים בחתונה.

איך את זוכרת את התקופה של עשר שנות רווקות?

"היו תקופות של להיזרק, לבכות, להתפלל. אבל מה שהחזיק אותי היתה אמונה שכן יש פה משהו, שבסוף זה יקרה. וגם עצם היציאות נתנו כוח – כל פעם יצאתי בתקווה מחודשת שהפעם זה זה. הייתי מגיעה לכל פגישה בתקווה וחשק".

במבט לאחור, יש משהו שהיית עושה אחרת במהלך התקופה הזו?

"יש אולי דבר אחד שהייתי עושה אחרת", היא אומרת לאחר התלבטות קצרה, "בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאולי יש משהו שתקוע בי, ואני רוצה לראות מהו ולשחרר אותו. הלכתי למטפלת כדי לזהות אם יש אצלי קשיים, מחסומים. בדיעבד, הייתי עושה את זה יותר מוקדם. כל הזמן חשבתי שהבעיה היא שהבחור שלי עוד לא הגיע, לא חשבתי שיש בעיה אצלי, וזה אולי משהו שצריך לתת לו אפשרות בגיל מוקדם יותר. מצד שני", היא ממהרת לסייג "לא כל בחורה בת 22 צריכה לרוץ לטיפול ולחשוב שיש לה תקיעות פסיכולוגית. לפעמים באמת הבחור עדיין לא הגיע".

הביצה לא הוכחה כהצלחה

את הדרך לחופה עשתה אטינגר בגיל 31.5. כיום היא אם לשלוש בנות, מתגוררת בכוכב השחר ומלמדת במדרשת 'בינת' בשבות רחל. לשאלה מה לדעתה גורם לתופעת הרווקות המאוחרת במגזר הדתי, היא משיבה בפתיחת צוהר מחשבה מסוג שונה לגמרי. את התופעה והקושי הנלווה אליה, היא מסבירה, צריך להבין במבט אלוקי-רוחני גבוה הרבה יותר. "ה'אשם' המרכזי בתופעה זה הקב"ה ולא הרווקים. אנחנו בתקופה שעל סף גאולה, וכמו כל דבר בחיים שלנו לפני שהוא עומד להיגאל לגמרי – חווים לפני כן צירי לידה כואבים. גם תחום הזוגיות עומד לפני גאולה. לכן יש בתקופתנו ציפיות מאוד גבוהות מהזוגיות. רוצים להיות החברים הכי טובים וקרובים, להרגיש את ה'אחד' שלנו, ואני לא מסכימה עם אלה שאומרים 'אתם חיים בחלומות ובסרטים אמריקאיים'. אנחנו חולמים על זה כי זה צריך ויכול להיות כך, וזה עתיד להיגאל, אבל קודם יש צירי לידה".

אטינגר מסבירה כי לדעתה, כל התופעות הקשות של הדור בתחום שבינו לבינה – החל בנטיות ההפוכות וכלה ברווקות המאוחרת, הם חלק מאותם צירי לידה הקודמים להתרוממותה של הזוגיות למחוזות גבוהים ועמוקים יותר. "לא מדובר פה ברווק מסוים. יש פה דור שלם של נשמות יותר מורכבות ולכן הן תקועות. לכן גם אין טעם להגיד להם להוריד את הציפיות – ה' מעורר בנו את הציפיות האלה, והדרך היא לא להוריד אותן". את אותם קשיים, היא מגלה, חווים גם בחיי הנישואין עצמם: "גם כנשואה אני יכולה להגיד שלא כל הציפיות מתגשמות, אבל הדרך להתמודד עם זה היא לא להוריד ציפיות, אלא לנסות להשלים את הפער ולהכיל אותו כמה שיותר".  

במבט לאחור, תקופת הרווקות הממושכת הצמיחה בכל זאת דבר חיובי?

"כמו כל ייסורים, אני חשה שזה בנה אותי מאוד מבחינה רוחנית, זה העמיק את המקום של התפילות והמאוויים. כל חוסר גדול מוליד את הדברים הללו, אבל זה בדיעבד", היא מודה "תמיד עדיף להתמלא מהטוב ולא מהחוסר והאין".

כמי שהיתה חלק מחברת הרווקים המבוגרים, איך את רואה תופעות חברתיות כמו ה'ביצות' למיניהן?

אטינגר משיבה בפשטות ש"את זה כבר ההלכה אומרת – לא לחברה מעורבת. זו לא שיטה שמבטיחה הרבה הצלחות. אי אפשר לבנות בנפש יחס נכון לזוגיות בחברה מעורבת. אף פעם לא הייתי 'ביצתית', אבל אני סומכת על התורה שיודעת לכוון את חיינו הכי נכון גם במצבים כאלה, והיא מכוונת לכמה שיותר בנפרד. אני לא חושבת שמהביצה יצאו יותר זוגות מאשר בדייטים, ואולי גם זו ראיה".

לסיום, כשהיא מתבקשת לתת טיפ לכל הממתינים והממתינות עדיין לזיווגם, היא מקדימה ואומרת ש"אין לי טיפים, אני לא חכמה היום יותר מאשר ברווקות", ובכל זאת היא מביאה רעיון ששמעה ודיבר אליה. על הפסוק "כי בשמחה תצאו" היא מסבירה – בשם צדיקים  שדרשו על כך – ש"מהצרות יוצאים רק באמצעות שמחה". ההמלצה של אטינגר היא להקפיד על שעת שמחה יומית, בה ההתנהלות האישית כולה תהיה מתוך נחת ומאור פנים.

 בזכות יריד הספרים

את הדרך לחופה עשה הנשוי הטרי אבינעם הרש ממש במקביל לחציית קו גיל ה-30. רק חודש וחצי חלפו מאז הקים בית עם רעייתו גיתית, וזכרונות חיי הביצה בנחלאות עדיין טריים בתודעתו. אבל התובנות מאז כבר הספיקו להשתנות במשהו. אחת העובדות שמעידות על כך היא בחירתם המחושבת והלא שגרתית של בני הזוג לקבוע את משכנם החדש דווקא בלב הביצה הירושלמית. "זו היתה התלבטות. מצד אחד אתה צריך את המרחב כדי להתרכז בבניית הזוגיות, להתחיל חיים חדשים, וכשיש סביבך את כל החברים – זה יותר קשה. אבל מצד שני, ראינו בזה סוג של שליחות. כמו שיש גרעינים תורניים בלוד, רמלה ואחרים, צריך גם 'גרעינים' של זוגות שיגורו בנחלאות וקטמון כדי לשבור את קבוצת התמיכה שם".

ומה בעצם התפקיד של הזוגות בלב קהילת הרווקים?

"החברה שלנו לא השכילה איך לנהוג בתופעת הרווקים, ולכן אנשים יוצאים מהבית, באים למקום שכולם רווקים כמוך. כאן לא שורף לך בגב שאין לך טלית. אבל במקום הזה טוב שיראו שיש גם זוגות, ויזכרו שהמצב האידיאלי והטבעי זה כן להתחתן. לא בקטע של להוציא להם את העיניים, אבל מצד שני שהם לא יתרגלו לחיות עם הדבר הזה. כי יש כבר קולות כאלה שאומרים שהם לא רוצים להתחתן, שכולם ככה וזה לגיטימי. אנשים פיתחו באיזשהו מקום אלטרנטיבות כל כך טובות, שכבר טוב להם ככה. דווקא שם לראות זוג, מזכיר שהאידיאל הוא להיות נשוי". הרש מדגיש כי מדובר באנשים שהם חבריו הטובים ביותר, והוא מבין את מקומם היטב. את הרעיון של זוגות שיתגוררו בלב ה'ביצות' הוא היה רוצה לראות זוכה לסיוע ותמיכה מצד הרשויות, שצריכות לדבריו לראות בפתרון הבעיה גם אתגר שלהן.     

שבוע הספר ומקום העבודה של הרש היו אלה שהובילו אותו למציאת הזיווג המיוחל. "אין מקריות", הוא מקדים לסיפורו, ומתאר כיצד פנה לעורך אתר nrg יהדות יצחק טסלר בהצעה לסקר את שבוע הספר האלטרנטיבי שארגנה קבוצת בנות בקטמון. הרש, שפרסם בקביעות טורים אישיים באתר, קיבל את ברכת הדרך, ויצא אל הדירה בה התקיים היריד. "ראיתי שם את גיתית, שהיתה אחת המארגנות. היא שידרה כאילו היא לא כל כך שמה עליי, ואני ראיינתי אותה ואת חברותיה על היוזמה. כשחזרתי, אמרתי לעצמי: היא נחמדה, אולי נארגן ארוחת שבת משותפת". במוצאי השבת בה סעדו אבינעם וחבריו יחד עם גיתית וחברותיה, יצא הזוג לפגישתו הראשונה, ולאחר מספר חודשים החליטו השניים להינשא.

את השנים שקדמו לאותו מפגש, זוכר הרש כקשות מאוד עבורו. "חשתי שהחיים נעצרו. פעלתי, למדתי, התפתחתי, ועדיין כל הזמן יושבת לך אבן 8 טון על הלב. הפריע לי מאוד לחשוב שקודשא בריך הוא נותן לך כוחות לאהוב, לתת – ואתה לא יכול". אבל בתוך הקושי, סלל הרש לעצמו דרכי מילוט שסייעו לו להחזיק את הראש מעל המים. "מה שהיה מאוד חשוב זה ליצור מעגל חברים חדש בכל פעם שחברים אחרים מתחתנים. להכיר עוד אנשים איכותיים שאיתך בעניין הזה. החיים לא נעצרים. אני לא יכול לעמוד עם סטופר לקב"ה, אז אפשרות אחת זה להיעצר ולחכות ולא לעשות כלום. אבל אפשרות שניה זה 'וחי בהם' – לעשות הכל, כל מה שכוחות הנפש שלך מאפשרים, לתרום כמה שיותר, ותוך כדי זה אי"ה האישה שלך תבוא". כמי שעבד כמשיב במוקד 'חברים מקשיבים', הפסיק הרש כבר לספור את כמות הפניות שקיבל מצעירים שנואשו ממציאת בן הזוג. "אתה מחזק אותם, ותוך כדי כך גם מחזק את עצמך", הוא מתאר נקודת אחיזה נוספת שיצר לעצמו, "הקב"ה נותן לך כוח. בלי אמונה וביטחון אי אפשר".

בדיעבד, אתה מוצא יתרון בנישואין שחצו את סף שנת השלושים לחייך?

"אף אחד לא רוצה להתחתן בגיל שלושים ואני לא מאחל לאף אחד, אבל אם כבר – יש בזה דברים טובים. אני לא מצטער על זה לשניה. אני בטוח שהבית שלי לא היה נראה ככה אם הייתי מתחתן מוקדם יותר. בגיל שלושים מגיעים ממקום אחר לגמרי לעבד את כל החוויה הזו של הזוגיות וההרגשה. בחתונה למשל – חברים שלי שהתחתנו בגיל צעיר היו בלחץ, לא יכלו לדבר עם אף אחד. בגיל מאוחר אתה מעריך כל דבר הרבה יותר, שום דבר לא מובן מאליו. אתה מגיע בוגר יותר, מחושל מבחינה נפשית. יש לך כלים אחרים לגמרי. אני לא מצטער, למרות שהיה לי מאוד קשה".

מי מפחד מייעוץ?

האם תופעת הרווקות המאוחרת נגרמת כתוצאה מהתנהגות לא נכונה של הרווקים, או שיש לכך גורם חיצוני אחר? 

"זו שאלת מיליון הדולר", נאנח הרש "ראשית, נקודת המוצא לדיון צריכה להיות שלא מבקרים ושופטים בשום אופן את הרווק. כל עוד לא היית במצב שלו, עם כוחות הנפש שלו, אל תדבר. רק לאהוב ולחבק. אבל אחר כך צריך לחשוב על זה שאם אדם מנסה שוב ושוב ולא מצליח, אז אולי משהו לא בסדר. אדם צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה, שרק הוא והקב"ה יודעים את התשובה עליה – יצאת עם 200 בנות, כולן עם רקע דומה לשלך, ואף אחת לא התאימה. אולי תעצור רגע? אולי משהו לא בסדר? זה לא הופך אותך לעב"מ".

הרש ממליץ מאוד לפנות לגורם חיצוני שייעץ ויכוון: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. יכול להיות שיש משהו שאתה לא רואה, תן למישהו מבחוץ לדבר איתך. אולי יש משהו שאתה משדר שמרחיק בנות, אולי יש לך שגיאה בהתנהגות. אני מבין את אלה שאומרים: מה, אני לא בסדר? אני צריך ללכת לייעוץ? בתור רווק קשה גם כך לתחזק את הדימוי העצמי שלך, אז הליכה לייעוץ לכאורה רק מעצימה את זה. אבל אדם צריך להיות כן עם עצמו, לדעת שהשתדל, שהוא מודע לעצמו, ולא להסניף את הכבוד והאגו של עצמו עד גיל חמישים".

הרש מדבר כבעל ניסיון. הוא עצמו פנה לייעוץ בשלב מתקדם של החיפושים, ואם יש דבר שהוא מתחרט עליו במבט לאחור, זה שלא פנה לייעוץ מוקדם יותר. "זה היה פותח לי דברים שלא חשבתי עליהם", הוא מודה. במסלול האישי שעבר, הוא בהחלט מסמן נקודת מפנה של שינוי תפישתי שהתחולל בתוכו, וזה מה שהביא אותו לחתונה. "התחתנתי כי משהו אצלי השתחרר בתפישה. יצאתי עם בנות מסוג מסוים, וכשאתה מתרגל לקונספט שבנית בראש, אז גם אם יציעו לך מישהי נפלאה שלא מתאימה לתבנית – ישר תגיד לא. צריך לפתוח את הראש. ב"ה הכרתי מישהי נפלאה, שבכלל לא היתה בסגנון שלי ושונה לגמרי מהדמות שבניתי לעצמי", הוא אומר על אשתו.

למרות ההיחלצות מהביצה והמעבר אל בניית ביתו הפרטי, הרש לא שוכח את חבריו מאחור. כיום הוא משקיע מאמצים בריכוז כוחות מקרב ציבור הרווקים עצמו, על מנת לכונן צוותי חשיבה משותפת של רווקים ורווקות בעמדות השפעה שיסללו את הדרך לפתרון כולל של תופעת הרווקות. גם ח"כ אורי אורבך הביע התעניינות בפרוייקט. במקביל, הוא עורך את האתר החדש של ארגון ההיכרויות הדתי 'ישפה', שגם דרכו הוא מקווה ליצור שיח ותכנים שיקדמו את הפתרון. "אני אומר בלי למצמץ: הפתרון קיים. הוא צריך לבוא מתוך הרווקים עצמם על ידי שינוי בחשיבה. זו בעיה לאומית, התחלנו להרים את הכפפה, וצריך להמשיך ולהניע את התהליך הזה קדימה".

"התחתנתי בזכות אשתי"

אלי (שם בדוי) הרגיש כבר ייאוש מוחלט מהאפשרות שיינשא, לאחר שראה את גיל שלושים הולך ומתקרב ובאופק לא נראתה עדיין המיועדת. בניגוד לרבים מאחיו לצרה, הוא החליט לחולל שינוי משמעותי בחייו ולעשות ויתור אישי שמחירו בצדו תרתי משמע, על מנת לפרוץ את הדרך לחתונה. הוא היה תלמיד ישיבה שנים רבות, מוסמך לרבנות, ולאחר מכן השקיע את מיטב זמנו, מרצו וכוחותיו הנפשיים בהוראה בישיבה. "אחרי כעשור של "דייטים" מתסכלים, הגעתי למסקנה שאולי העיסוק שלי, שתופס זמן רב מאוד וכוחות נפש, על אף שהעניק לי סיפוק ומיצוי אישי רב, הוא זה שלא מאפשר לי לפתח קשר מוצלח. לכן החלטתי להמעיט באופן דראסטי את העיסוקים שלי בחיים, הפסקתי כמעט לחלוטין ללמד ומאידך חזרתי ללמוד", הוא מספר "ובאמת לאחר מכן היו לי כמה קשרים ממושכים, ולבסוף אף מצאתי את המיועדת. ללא שום ספק, אם הייתי נפגש איתה בשנים שלפני כן, זה היה נגמר אחרי פגישה אחת או שתיים מקסימום".

אלי עבר את גיל השלושים, וכמעט שלוש שנים נוספות חלפו בטרם מצא את אבדתו. את השנים האלה הוא זוכר כתקופה של ייאוש מוחלט מנישואין, כאשר לפגישות הוא יוצא מתוך שגרה, באופן אינסטינקטיבי וללא תקווה כלשהי. "גם כאשר מכרה משותפת הציעה לי את המיועדת, כלל לא חשבתי שזו הצעה טובה ומתאימה", הוא נזכר "ניגשתי לפגישה הראשונה שלנו כלאחר יד, כשבמקרה הייתי באזור מגוריה, כי אפילו כבר לא היה לי כוח לנסוע למרחקים. איכשהו, התגלגלתי איתה מפגישה לפגישה עם תחושה טובה. אך בסופו של דבר, נתקעתי במקום ולא הייתי מסוגל להתקדם יותר". מכאן והלאה, היוזמה, הרצון והקרדיט להחלטה להתחתן נתונים היו לחלוטין בידי בת זוגו, הוא אומר בהכרת תודה, תוך מודעות לקשיים ולמחסומים שעיכבו אותו. "היא זו שהכריחה אותנו להתחתן ודחפה את הקשר הלאה עד לחתונה. לולי הדחיפה והרצון שלה, סביר מאוד להניח שלא הייתי מתחתן איתה". כיום אלי (35) הוא אב לשני בנים, מתגורר בירושלים ועוסק בהוראה.

השנים הארוכות שעשה לבד עדיין צרובות היטב בתודעתו, והוא מתאר אותן בכאב ותסכול מהדהדים. עם זאת, מה שנצרך לדעתו כדי בכל זאת לצלוח את המסע הארוך, הוא "להודות לקב"ה על הטוב שגמל איתנו, ולא רק להתלונן ולבקש כל הזמן – ההודאה היום-יומית חשובה מאוד. אם נכנסים לתודעה הזאת, אז זה מקל לתפוס בפרופורציה את הקשיים שישנם".

האם במבט לאחור, יש דברים שהיית עושה אחרת?

"היום ברור לי כשמש שאם הייתי חוזר אחורה, עם התובנות של היום, הייתי מתחתן בקלות רבה יותר. אני ממש יכול לשים את האצבע על כמה וכמה בחורות שאם הייתי חוזר לאחור, הייתי מתחתן איתן", הוא מודה "הבעיה היא, שאת התובנות הללו, אי אפשר להנחיל למי שעדיין לא התחתן. גם כשאני הייתי רווק, לא הייתי מסוגל לשמוע את כל נותני העצות למיניהם. לכן, אין לי עצות לאחרים, אני יכול לספר על עצמי, ומי שיזדהה יוכל לקחת משהו מזה איתו".

פרפרים בבטן – רק על מסך הטלוויזיה

משפט המפתח של אלי בתהליך הפקת הלקחים שעבר, הוא להציב את השכל כמרכיב דומיננטי, מעל הרגש, בתהליך בחירת בת הזוג. "מרכיב הרגש צריך להיות קיים קצת ברקע, וחייבים משיכה בסיסית מינימאלית, אך לא מעבר לכך. ההתלהבות והפרפרים בבטן – זה משהו שכמעט לא קיים אצל אף אחד לאורך שנים, רק על מסך הטלוויזיה. זה אולי כואב ומפתיע לשמוע את זה, אבל אלו העובדות לדעתי לגבי מרבית הגברים. גם אם תתחתן עם הבחורה הכי מדהימה שיש – אחרי כמה שנים תצליח להירדם בקלות ולא תחשוב עליה כל היום. זה פשוט לא מציאותי לשמר התרגשות והתלהבות מהסוג הזה במשך שנים רבות מאוד". אחרי שמנפצים לרסיסים את מרכיב הרגש ההוליוודי, מסביר אלי, המצב כבר הרבה יותר קל: "אז מגיעים למרכיב השכל. כאן זה כבר הרבה יותר פשוט. כל אחד צריך לחשוב עם עצמו מה באמת חשוב לו מבחינה שכלית, וסביר להניח שיוכל למצוא זאת אצל כמה וכמה בחורות. המחשבה צריכה להיות איזו שותפה לחיים אתה מחפש, עם מי תוכל להסתדר גם ברגעים קשים וגם בחיי היום-יום השגרתיים. לדעתי, מנטאליות זהה, מידות טובות ועולם ערכים דומה, הם המתכון הבטוח להצלחה".

מתוך ניסיונך האישי, על מה היית ממליץ לאלו שנמצאים בתהליך חיפוש ממושך מאוד, כפתח להתקדמות?

"ראשית, לזכור שהזמן פועל לרעת הרווק בדרך כלל. הפשרה של מחר תהיה יותר גדולה מהפשרה של אתמול, ולכן חבל מאוד לבזבז זמן יקר. כמעט כל החברים שלי שהתחתנו בגיל מאוחר, עשו זאת עם פשרה גדולה וכואבת. שנית, החיים רצופים קשיים, וחתונה זה לא חזות הכל. גם אחרי זה יש עוד קשיים לא מבוטלים. לדוגמא, הקושי של מי שלא מצליחה להרות - קשה מנשוא. קושי הפרנסה, הקושי בגידול ילדים, ועוד – ולכן חבל להתמקד כל הזמן בקושי אחד ולחשוב שאחרי שיפתרו את זה, הכל יבוא על מקומו בשלום. חבל להיתקע. יש עוד קשיים בין כך ובין כך, וחבל לעשות מעניין החתונה את הקושי הכי גדול בחיים. נאמר זאת בפה מלא: החיים לא נהיים ורודים יום למחרת החתונה".

"להתחתן עם ה'"

את השנים הארוכות עד החתונה, העביר הרב חיים נבון (38) במגוון אפיקי עשייה ויצירה. במקביל ללימודיו בישיבת הר עציון, למד לתואר שני באוניברסיטה העברית, ובזמנו הפנוי חיבר ספרים ופרסם מאמרים בעיתונים ובאתרי אינטרנט. מבחינתו, זה גם המוטו שצריך להוביל את כל מי שמצויים בשלב אי הוודאות הזה של חייהם: "אסור לבנות את כל החיים סביב הנושא של היכרויות. צריך לבנות חיים שלמים ומלאים. ללמוד, לממש תחביבים. זה גם עוזר למלא את הזמן וגם מסייע לפגוש עוד מעגלים".

את רעייתו פגש הרב נבון בגיל 31. ליתר דיוק, הם נפגשו כמה שנים מוקדם יותר ונפרדו, אולם הקשר חודש כאמור מאוחר יותר. כיום הוא אב לשלושה, משמש כרב קהילה במודיעין, ומרצה במוסדות שונים. בדיעבד, הוא לא מצטער על נישואיו המאוחרים: "אני לא ממליץ לכתחילה, אבל השנים הארוכות של הרווקות שיפרו מאוד את חיי הנישואין שלנו. מי שמתחתן צעיר חש שהוא מוותר על החופש שלו, משלם מחיר תמורת חיי משפחה. אנחנו, שטעמנו הרבה מדי מהחופש הזה, שמחים לוותר עליו. חיכינו כל כך הרבה למשפחה וילדים, כך שאנו לא רואים בהשקעה במשפחה קרבן אלא משימה משמחת".

דווקא המבוגרת שבין המרואיינים לכתבה זו, מערערת עקרונית על כל תפישת הלחץ והדאגה של הרווקים המתבגרים. מעיין לאה בן עמי נישאה לפני כשנה וחצי, בגיל 43. כיום היא מתגוררת ברחובות, תופרת ואמנית במקצועה. היא עוסקת בין השאר בתפירת בגדי כהונה ועיצוב כלי קודש במסגרת פעילותו של מכון המקדש בירושלים. ההיכרות עם בעלה התרחשה בדרך הטריוויאלית ביותר, של שידוך דרך קרובי משפחה. "רציתי מאוד להתחתן, אבל לא הייתי היסטרית על זה", היא משחזרת. "היה לי קושי פנימי, אבל לא כל היום התעסקתי ודיברתי רק על זה. הלכתי לשדכנית בערך אחת לשנתיים. את המאמצים שלי השקעתי בעבודה פנימית ואמונית – איך לעבוד מול המציאות הזו, מה ה' והחיים מצפים ממני. וזה דבר שממשיך גם היום". בן-עמי יוצאת חוצץ נגד המסרים הרווחים בחברה הדתית של 'חייבים להתחתן' וש'ההבדל בין אישה נשואה ללא נשואה הוא שמים וארץ'. "זה פיקציה. החברה מאוד לוחצת, וזה משפיע פנימית על הרווק, הוא מרגיש עם גיבנת כי הוא לא נשוי. אבל זה לא נכון. לא כל מי שהתחתן הוא עכשיו 'בסדר'. צריך מאוד לעבוד על 'אני מצוינת כמו שאני עכשיו'. וגם ההעצמה בחברה שלנו שהנישואין זה התכלית, ומי שלא שם היא מסכנה, ואיזה דבר נורא זה – אני אומרת: תירגעו, אנשים נהרגים בתאונות, חולים בסרטן, צריך להיכנס לפרופורציות בעניין הזה".

בן-עמי טוענת, כך לפי התפישה שיישמה בחייה ובשנות רווקותה, כי מרכז החיים צריך להתמקד בעבודת האדם מול בוראו, ועניין הנישואין הוא רק אחת ההתמודדויות שעוברות על האדם במסגרת עבודת ה' שלו. "אדם הוא עבד ה', הוא מתחתן עם ה' בעולם, ואם הוא לוקח על עצמו לחדש את הזיווג הזה בכל יום – הוא יוצא נשכר. גם אותי העסיק מאוד עניין הנישואין, אבל זו עצת היצר, זה לא החיים באמת. העניין הוא מי אני עכשיו, כרגע, ומה אני יכולה לעשות טוב לי וטוב לעולם".

את רואה יתרון בנישואייך המאוחרים?

"אני חושבת שטוב להתחתן מוקדם. בגיל מאוחר זה מאוד מקשה. אני למשל פיתחתי חיים משמעותיים משלי, וזה לא מקל כשנכנסים לחיי נישואין", היא מודה. עם זאת, שנות רווקותה הארוכות תרמו לה לדבריה רבות: "הן נתנו לי את עצמי מאוד חזק. הרבה לימוד, יצירה, עשייה".

את תופעת הרווקות המאוחרת היא מסבירה בעומק ובהרחבה, כתוצאה רוחנית של היעדר בית מקדש והשראת שכינה בעם ישראל. "יש נתק בין עליונים לתחתונים, אין מקום לשכינה למטה. לכן כהשתקפות של זה, גם בני האדם לא מוצאים את מקומם, ולכן גם לא יכולים להכיל בתוכם אנשים אחרים". כך או כך, המסר החשוב מבחינתה לאלה המצויים עדיין בתהליך החיפוש, הוא פשוט להירגע: "אני בכל מקרה ממליצה להתחתן. אבל בהקשר הזה אצטט ברכה שקיבלתי מרב לפני הרבה שנים, שאמר לי: בע"ה תמצאי את הנשמה התאומה שלך בשמחה ובלי לחץ. אז אני מברכת את כולם – חבר'ה, תירגעו, תחיו, ובלי לחץ".