גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חגית רוטנברג - סיפור לילדים

עכשיו הבנתם למה לא אוהבים אותי ואת חבריי הקרשים בסתם יום של חול? אפילו מהבדיחות שלנו לא צוחקים
19/05/11, 11:16
מדורה מצחיקה

הנה, אני שומע אותם קוראים לי, מחפשים אחריי! סוף סוף, שנה שלמה אני מחכה לימים האלה, היחידים במשך השנה כולה בהם מישהו מתעניין בי. אם נדייק, זה לא מישהו אחד, זה כמעט כל ילד מגיל 8 עד 18 שגרים בעיר הזאת. וגם מתעניין זו מילה עדינה – הם פשוט מחפשים אחריי יום ולילה, לוקחים אותי מכל מקום שאני נמצא בו ושמים אותי במקום שמור, שאף אחד אחר לא ייקח אותי. כן, ככה זה רק בשבועות האחרונים, אבל כל השנה אני נמצא בפינה שלי בלי לזוז, ואם מישהו מזכיר את השם שלי, זה רק כדי לצחוק עליי. רוצים דוגמה?

הנה, למשל, לפני חודשיים היתה חגיגת בת המצווה של תהילה. אחרי משחק 'מחפשים את המטמון' ואחרי שכולן סיימו לאכול מנות פלאפל עסיסיות, הזמינה תהילה את כולן לשבת במקומות לקראת מופע הבדיחות על בעלי חיים של אילן. אילן, דוד של תהילה, הוא איש גדול ומצחיק, אבל הבעיה שהבדיחות שלו לא תמיד מצחיקות... הבנות התיישבו ואילן עלה לבמה. "ערב טוב ומזל טוב לתהילה בת המצווה", פתח בחגיגיות, "נתחיל מיד בבדיחות, שנאמר: 'תמיד בשמחה'", צחק אילן בקול גדול, והבנות – שתקו. "שאלו איכר אחד אם חלב משמין, אז הוא ענה: נו מה, לא ברור? תסתכלו על הפרה!" הוא סיפר את הבדיחה הראשונה, גועה מצחוק. "בדיחת קרש", לחשה גילת לרעות. אילן המשיך: "למה חתולים אף פעם לא מתקרבים למקרר? כי יש שם קור כלבים!", ומחא כפיים לעצמו, ורעות לחשה בחזרה: "באמת, גם זו בדיחת קרש אמיתית". אילן סיים את המופע בבדיחה האחרונה, ועדיין אף אחת מהבנות לא צחקה: "איך אפשר לדעת בוודאות שאכילת גזר באמת עוזרת לעיניים? כי אף שפן לא מרכיב משקפיים!". הפעם אפילו תהילה לא התאפקה ולחשה לאחותה: "אפשר לעשות מדורה מכל הבדיחות קרש שלו", אבל היא מחאה כפיים לאילן והודתה לו.

עכשיו הבנתם למה לא אוהבים אותי ואת חבריי הקרשים בסתם יום של חול? אפילו מהבדיחות שלנו לא צוחקים. הנה, גם המורה להיסטוריה של כיתה ו'2, זה שמקריא פרקים משעממים מתוך הספר בלי להפסיק עד הצלצול, ושלא מחייך אפילו פעם אחת. אתם יודעים מה התלמידים חושבים עליו? נכון, שהוא "קרש".

אבל עכשיו, יומיים לפני ל"ג בעומר, אין מי שלא רוצה אותנו. גם אם אני זרוק בקצה ערימת אשפה מאחורי הבניינים בסוף הרחוב, יגיעו אליי עשרות ילדים ואפילו יריבו מי ייקח אותי. בימים האלה אני מרגיש כל כך חשוב, שלפעמים אני חושב אפילו לספר להם איזו בדיחה של עצמי ולא מפחד שלא יצחקו ממנה. הנה, עכשיו לוקחים אותי ואני עומד בלב ערימה ענקית וגבוהה על עוד המון קרשים – היי, הנה החברים שלי מהגן! הם צמחו להיות קרשים ענקיים ממש. כן, אני יודע שבערב יהיה לנו חם מאוד, אפילו די שורף בתוך כל האש הזאת, אבל אני אגלה לכם סוד: לנו הקרשים זה לא כל כך כואב, בסך הכל אנחנו מחליפים צבע לשחור. והאמת, אנחנו די נהנים להיות איתכם בל"ג בעומר. אנחנו טועמים קצת מהמרשמלו ותפוחי האדמה שאתם צולים עלינו, ושרים שירים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. כשנהיה לנו משעמם, אתם מוסיפים עוד כמה קרשים, ואז אני פוגש חברים חדשים ואנחנו מעלים זיכרונות מהתקופה בה גדלנו ביער. ואני לא יכול להיפרד מכם בלי עוד בדיחה אחת משלי: מה החג הכי מדליק שאתם מכירים? ל"ג בעומר...