גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

האמא הכי טובה? - בגליון השבוע

פרופ' איימי צ'ואה ניסתה לחנך את בנותיה האמריקניות ב'שיטה הסינית' הקשוחה. את התוצאות את מתארת בספר מעורר פולמוס
19/05/11, 11:16
טלי וישנה

הימנון הקרב של אמא נמרה, איימי צ'ואה, מאנגלית: דפנה לוי, זמורה ביתן

מהי הילדות? האם היא בעיקר תקופת הכשרה שבה על הילד להתכונן לחייו כבוגר, לרכוש מיומנויות ולצבור הישגים, או שמא ראוי יותר להקדיש את התקופה לצבירת חוויות חיוביות שיעמדו בבסיסה של האישיות שתיבנה בהמשך? האם הילדות היא יותר שיעור הכרחי שיש לעבור בהצטיינות כדי להצליח כמבוגר, או תקופה מענגת שתיזכר בגעגוע? אם התרבות המערבית דוגלת יותר בילדות חווייתית שבה מודגשים חיברות, קשרים בין אישיים ובחירה אישית, הרי שהתרבות הסינית מציעה משהו אחר לחלוטין.

איימי צ'ואה היא משפטנית סינית-אמריקאית מצליחה, נשואה לבעל יהודי, ואם לשתי בנות. 'הימנון הקרב של אמא נמרה' הוא ספר אוטוביוגרפי, שבו היא חולקת עם הקוראים את נסיונה לגדל את בנותיה ב'דרך הסינית', מתוך אמונה שעליה להביא את הבנות לבגרות כשהן מוכנות בצורה אופטימלית לחייהן הבוגרים. בנותיה של צ'ואה עוברות, אם כן, תוכנית הכשרה מוקפדת וקשוחה, שבסופה הן עתידות להיות פסנתרנית וכנרת מן השורה הראשונה. לא על חשבון הלימודים בבית הספר כמובן.

העולם המערבי מציע פיתויים רבים שעלולים לשבש את תוכנית ההכשרה הזו. ערבי פיג'מה הם מחוץ לתחום, כמו גם קשרי חברות בכלל מעבר לשעות בית הספר. הילד הסיני מקדיש את זמנו רק למטלות שניתן לזכות בהן במדליה, מזהב כמובן. כשצ'ואה עצמה מקבלת פרס שני בתחרות היסטוריה בילדותה, אביה זועף על שהביאה אותו לטקס וביישה אותו. צ'ואה לא מצפה מבנותיה מבלי שתצפה גם מעצמה. היא מחוייבת באופן טוטאלי לתוכניות ההכשרה שגזרה על הבנות. אין ביומן שלה זמן פנוי. היא מתאמנת שעות עם הבנות. מיטב כספה מוקדש להשגת המורים הטובים ביותר ותוכניות ההכשרה התובעניות ביותר.

אבל בכל כמה עמודים, דווקא כאשר הלב נכמר לעינויים שמעבירה צ'ואה את בנותיה ואת עצמה, יכולה הערה קטנה להפוך את הקערה על פיה. במקום אחד, למשל, מציינת צ'ואה שהיא לא פגשה ילד מערבי אחד שהוא אסיר תודה להוריו (למרות שגידלו אותו בצורה רכה, מתחשבת ואוהבת). רובם מרגישים פגועים ואומללים, ובגיל ההתבגרות, וגם אחריו, הם באים חשבון עם הוריהם.  הילדים הסינים לעומת זאת גדלים להיות מבוגרים המכבדים את הוריהם, ומוקירים להם תודה. ספרים שפורסמו בעשור האחרון בנוגע לשיקום הסמכות ההורית מצביעים על מגמות בעולם המערבי הקוראות להחזיר להורים את כוחם, ולהתקרב, במשהו, לשיטה ההיררכית הסינית (ההורה מתווה דרך, והילד עוקב אחריה). מחשבות כאלה יכולות גם לעורר רגשות אשם: האם אנחנו באמת דואגים לרווחתם של ילדינו, או שמא, כפי שמציעה צ'ואה, אנחנו מלבישים את הצורך שלנו בזמן פנוי ומנוחה בתלבושת אידיאולוגית.

בסופו של דבר, הדרך הסינית לא תמיד ניתנת ליישום. בתה הגדולה של צ'ואה היא 'סינית טובה', ואילו הקטנה מורדת ומתנגדת. את המחיר שגבתה שיטתה של צו'אה ניתן יהיה לדעת רק בעתיד. אבל כדאי לדעתי לשאול לתוך העולם שלנו את אותם עקרונות העולים בקנה עם אמונתנו לגבי תפקידי ההורים בהכשרת ילדיהם לעתיד, וליצור הורות הלוקחת את הטוב מהמזרח ומהמערב.