בשבע 444: ירושלים תארים סביב לה

המכון האקדמי לנדר בפרויקט ייחודי של מיפוי העיר העתיקה ונקודת מבט על המתרחש בהר הבית

רבקי גולדפינגר , כ"ב באייר תשע"א


עמי מיטב: זה מוזר שכאשר שחררנו את הר הבית הכרזנו בהתרגשות גדולה: 'הר הבית בידינו', אבל אחר כך הלכנו לחגוג ולבכות ליד הכותל המערבי. כבשנו את ירושלים לא רק כדי לשחרר את הכותל אלא גם כדי להחזיר לעם היהודי את הנכס הקדוש ביותר עבורו, והוא הר הבית

פרופ' יוסף תבורי, דיקן: מעל עמוד התפילה בביהכ"ס בקניון מלחה, יש לוחית שבה כתוב 'את נוסח התפילה קובע החזן בלבד'. קהל המתפללים הוא ברובו אקראי ולא קבוע, וכך מתפללים ביחד באותו המניין ספרדים ואשכנזים, דתיים-לאומיים ומסורתיים

שוקי גולן, מנכ"ל: עד היום לא היה בעולם כולו מוסד אקדמי אחד שהתעסק בנושא שהוא כל כך מרכזי וחשוב לכולם. התוכנית גורמת לחיבור פנימי אל הנימים היותר קטנים של ירושלים. אם הפוליטיקאים וציבור המחנכים והמורים בישראל היו לומדים אצלנו על ירושלים – סביר להניח שהציונות היתה נראית אחרת
המכון האקדמי לנדר מיקם את עצמו במתכוון בבירת ישראל, ומנהליו הם גם הראשונים שהגו הקמת תכנית לימודים אקדמית שעניינה ירושלים | במפגש לקראת יום ירושלים, מגלים המרצים מובילי התכנית את סודות בתי הכנסת המיוחדים בעיר, מספרים על הפרויקט הייחודי של מיפוי העיר העתיקה ומעניקים נקודת מבט משלהם על המתרחש בהר הבית

מאז ומעולם היא ניצבה במרכז השיח הדתי, המדיני והלאומי. כולם תבעו עליה בעלות, כולם הכירו במעלותיה וסגולותיה ואף אחד לא היה מוכן לוותר על חלקו בה. ולמרות כל זאת, טרם נמצא המוסד האקדמי שראה לנכון להקדיש מזמנו, מרצו וממונו לבירת ישראל ירושלים. המחקרים המצומצמים והנקודתיים שנעשו סביבה במהלך השנים לא נתנו מענה לצורך לקיים עיסוק אקדמי רחב היקף, כראוי לעיר העומדת במרכז העולם גם בימים אלו ממש.

את הכפפה הרים לאחרונה מכון לנדר הירושלמי, שזיהה את החסר והאמין בצורך דחוף לתיקון המצב. צוות המרצים התגייס למשימה. אט אט, נדבך על גבי נדבך, קרמה תוכנית הלימודים עור וגידים. לבסוף אף התקבלו האישורים הנדרשים והמסלול לתואר ראשון ב'לימודי ארץ ישראל וירושלים' יצא לדרך. ומאז, לראשונה בארץ ובעולם, סטודנטים מעלים את ירושלים על ראש שמחתם ומקדישים את זמנם ללימוד רבגוני על פניה השונות של העיר.

ירושלים - משימה לאומית

"ירושלים היא לב האומה, ולימודי ירושלים מעמיקים את הקשר המיוחד שלנו אליה", מבהיר שוקי גולן, מנכ"ל מכון לנדר. "אנחנו מאמינים שיש צורך אמיתי בלימודי ירושלים, דווקא היום. אנחנו רואים בתוכנית שלנו ללימודי ירושלים משימה לאומית".

משימה לאומית? עד כדי כך?                                                                                   

"זה לא ייאמן, אבל עד היום לא היה בעולם כולו מוסד אקדמי אחד שהתעסק בנושא שהוא כל כך מרכזי וחשוב לכולם. התוכנית גורמת לחיבור פנימי אל הנימים היותר קטנים של ירושלים. אם הפוליטיקאים וציבור המחנכים והמורים בישראל היו לומדים אצלנו על ירושלים – סביר להניח שהציונות היתה נראית אחרת. אפילו לבנימין נתניהו הייתי ממליץ לבוא ללמוד אצלנו בתוכנית", מוסיף גולן. התוכנית אושרה על ידי המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והיא עוסקת בתכניה ההיסטוריים, הפיזיים, הפוליטיים וההגותיים של ירושלים. פרופ' יוסי שלהב, דיקן ביה"ס ללימודי ארץ ישראל וירושלים, מסביר כי בתוכנית לומדים על מעמדה של ירושלים וחשיבותה. "ירושלים משקפת בתחומים רבים בזעיר אנפין את ישראל כולה. אנחנו לומדים עד כמה 'ירושלים' ו'תל-אביב' הם לא מושגים מנוגדים".

לא מנוגדים? אבל היחס המקובל אליהן כיום הוא כאל קצוות של קודש וחול. "מי שמניח שירושלים הינה כולה קודש טועה ומטעה, כי זה בוודאי לא משקף את המציאות. גם להתייחס אל תל אביב כאל עיר חילונית לגמרי זה רחוק מאוד מהמציאות. ירושלים ותל אביב הן פרקים משולבים המאוגדים יחד במסכת אחת, שכמו בכל מערכת אנושית ותרבותית יש בה מחלוקות ומתחים, אבל יש בה גם שלֵמוּת שהיא מעבר לסך כל חלקיה הנפרדים. ירושלים ותל אביב הן ערים שונות אך בהחלט לא מנוגדות. כמובן שלירושלים יש את הייחוד שלה", מדגיש שלהב.

אחד הנושאים המשקפים את ייחודה של עיר הבירה הוא עולם בתי הכנסת השוקק והמתפתח בקרבה ללא הרף. דיקן בית הספר ללימודי יהדות, פרופ' יוסף תבורי, מומחה בעל שם לבתי הכנסת בארץ ובעולם, מגדיר את מהות בית הכנסת כ'נשמת העם היהודי'. "בניגוד לתפיסה המקובלת, בית כנסת הוא לא רק מקום תפילה, או מבנה ארכיטקטוני המעורר עניין מבחינה ויזואלית, אלא אפשר לסכם ולומר שבית הכנסת הוא הלב הפועם של העם היהודי. בהיסטוריה היהודית, גם במציאויות ממש בלתי אפשריות, דאגו היהודים שיהיה להם בית כנסת", אומר פרופ' תבורי ומביא כדוגמה את היהודים בגטו טרזינשטט בימי מלחמת העולם השניה. "תנאי המחייה בגטו היו מאוד קשים. המקום אכלס בצפיפות נוראה למעלה מ-50,000 יהודים. המונים מתו מרעב וממחלות. ובתוך המציאות האיומה הזאת, בתוך התופת הבלתי נסבלת הזאת, הקימו היהודים בסכנה גדולה, בתוך מרתף פנימי - בית כנסת".

פרופ' תבורי מציג בפניי את תמונת בית הכנסת בגטו ומצביע על כתובת שנחקקה על הקיר בידי אותם יהודים, פסוקים המלמדים על הלך רוחם של המתפללים במקום. "על קיר בית הכנסת בטרזינשטט יש ציטוטים מתפילת תחנון, שמתאימים באופן מצמרר למציאות בשואה: '...הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים. נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. ובכל זאת שמך לא שכחנו - נא אל תשכחנו'. אי אפשר להתעלם מהפסוקים האלו. אותם יהודים היו בוודאי מודעים לכך שהם בדרכם להשמדה, והם מצהירים על קירות בית הכנסת: '...ובכל זאת שמך לא שכחנו', איזו אמונה", מתפעל פרופ' תבורי. הוא מסביר כי לאורך ההיסטוריה שימש בית הכנסת כמרכז החיים היהודיים, ואף כיום ניתן להבחין בחיבור פנימי בין היהודי הפרטי לבין התפילה ובית הכנסת. "יש הרבה יהודים שלא חובשים כיפה, אבל רואים את עצמם כחלק מהמסורת. הם מבקרים מפעם לפעם בבית כנסת, משתתפים במנייני תפילה או עורכים בר מצווה לבן. הקשר לבית כנסת הוא עמוק והוא בר קיימא, גם אם לפעמים במבט חיצוני זה לא נראה".

 בית כנסת לתיירים

תופעה מרתקת הקשורה לבתי הכנסת בארץ ובאה לידי ביטוי ביתר שאת דווקא בירושלים, היא הקמת בתי כנסת לאוכלוסיות מזדמנות. רמז לקיומו של בית כנסת כזה כבר בימי בית שני, מספר פרופ' תבורי, ניתן למצוא בכתובת היוונית המוכרת כ'כתובת תיאודוטוס'. "העדות הראשונה לבניית בית כנסת שלא מיועד רק לאנשים קבועים אלא לאוכלוסייה משתנה, נלמדת מהכתובת שנמצאה חקוקה על לוח אבן לזכרו של תיאודוטוס בן וטינוס, שזכה לכינוי 'ראש הכנסת'. ניתן ללמוד מהכתובת שהוא בנה בית כנסת שהיה ככל הנראה מיועד לכל אותם עולי רגל יחידים שהגיעו לבית המקדש מארצות שונות מעבר לים. מעניין שבימי הביניים לא נמצאו עדויות לבתי כנסת לאוכלוסיה מזדמנת, ודווקא בעת החדשה התופעה הזו תופסת תאוצה".       

כלומר, כיום ניתן למצוא בירושלים בתי כנסת לאוכלוסיה מזדמנת?                                                          

 "בוודאי. ירושלים מלאה בבתי כנסת שנבנו לא עבור קהילה מסוימת אלא למען אנשים מזדמנים, כי במהותה ירושלים משמשת כמוקד עליה לרגל וכמרכז יהודי. במשך השנה מגיעים לירושלים המוני יהודים מהארץ ומכל העולם וכתוצאה מכך, יש צורך במקומות תפילה לכול אותם מבקרים", אומר פרופ' תבורי ומרחיב במספר דוגמאות: "בתחנה המרכזית בירושלים יש בית כנסת המיועד לכל אותם עוברים ושבים במקום. בעיריית ירושלים ישנו בית כנסת ע"ש שמואל מאיר ז"ל, שהמבקרים בעירייה והעובדים מוזמנים להתפלל בו. גם בבתי המלון בירושלים מקימים חדרים מיוחדים המיועדים לאורחים שמעוניינים לערוך תפילה מסודרת בזמן שהם מתארחים במלון. בבית החולים 'שערי צדק' הוקם בית כנסת המשמש את החולים, את הצוות רפואי ואת המבקרים", אומר תבורי, ומוסיף כי בבית החולים 'הדסה-עין כרם' משמש בית הכנסת גם כאתר תיירותי ברמה בינלאומית. "בבית החולים הוקם בית כנסת מפואר שהחלונות שלו מעוטרים בציורים של האמן מארק שאגאל. בית הכנסת הזה נבנה מלכתחילה בעיקר כדי להדגיש שמדובר בבית חולים יהודי, ובאמת הוא משמש יותר כמוקד משיכה לתיירים מאשר כבית כנסת. גם באוניברסיטה העברית בקמפוס הר הצופים נבנה בית כנסת לסטודנטים. הוא ממוקם בפקולטה למדעי הרוח ונמצא בקצה המסדרון. למתפללים נשקף נוף יפהפה של ירושלים, הר הבית וכיפת סלע. גדולתו של בית הכנסת הזה היא במיקום המיוחד שלו. במהלך הסמסטר מתקיימים בו מניינים של סטודנטים, אבל כשהקמפוס סגור, בשבתות או בחופשות, לא מתקיימות בו תפילות".

פרופ' תבורי מסביר כי רוב בתי הכנסת לאוכלוסיות מזדמנות פעילים, מטבע הדברים, רק במהלך ימות השבוע וסגורים בשבתות וימים טובים, כיוון שקהל היעד נעדר מהמקום. דוגמה לכך הוא בית הכנסת הממוקם בקניון מלחה. "בית הכנסת הוא מאוד מפואר, וניצב בו ארון קודש מוזהב שנתרם על ידי קהילה יהודית מאיטליה. מעל עמוד התפילה יש לוחית שבה כתוב 'את נוסח התפילה קובע החזן בלבד' וזאת כדי למנוע ויכוחים מיותרים. קהל המתפללים הוא ברובו אקראי ולא קבוע. מגיעים להתפלל בעלי חנויות סמוכות וקונים מזדמנים, וכך מתפללים ביחד באותו המניין ספרדים ואשכנזים, ליטאים וחסידים, דתיים-לאומיים ומסורתיים. וכולם מוזמנים להצטרף למניין", אומר תבורי.

עוד בית כנסת מיוחד הפתוח לכלל ישראל, הוא בית הכנסת שליד הכותל. "במשך דורות לא הורשו היהודים להקים במקום מבנה של קבע, אבל עם שחרור הכותל הפך המקום לבית כנסת ליחידים ולקבוצות. הוכנסו לשם אביזרי תפילה וכל יהודי החפץ להתפלל במקום מתקבל בברכה". למרות התגברות תופעת בתי הכנסת המיועדים לאוכלוסיות מזדמנות שתוארה לעיל, פרופ' יוסי שלהב טוען דווקא כי עיקר כוחו ומעמדו של בית הכנסת נובע דווקא מהקהילה המתאגדת סביבו. "בית הכנסת של היום מקבל משמעות בראש ובראשונה באמצעות הקהילה. בית כנסת ללא קהילה יתקשה לתפקד", הוא אומר.           

רחוב אחד – שלושה שמות

ראש בית הספר לתיירות במכון לנדר, עמי מיטב, חי ונושם את ירושלים וסמטאות העיר העתיקה כבר שנים. מיטב הוא חוקר ארץ ישראל אשר שימש במשך מספר שנים כאחראי על ביטחון העיר העתיקה והר הבית מטעם משרד הביטחון, ומכיר את העיר העתיקה כאת כף ידו. לפני כשלוש שנים הוציא לאור מפה מדויקת ומפורטת של העיר העתיקה. התגובות היו נלהבות, ובימים אלו מודפסת המהדורה השלישית בסדרה. "השבוע הציבו את המפה שלי, בגודל מטר וחצי על מטר וחצי, על גבי הקיר של שער יפו", מספר מיטב. "כל המבקרים והתיירים בעיר העתיקה יפתחו את הסיור שלהם בהתבוננות במפה, וזה יאפשר להם התמצאות טובה יותר בעיר. עבורי, זהו רגע מאוד מרגש", מודה מיטב, ומתאר את העבודה הרבה אשר נדרשה להכנת מפה ברמת דיוק שכזו: "למדתי לעומק את העיר. הסתייעתי במפות קיימות אבל בעיקר סיירתי עשרות פעמים, שוב ושוב, בשטח. זה דרש ממני המון כיתות רגליים. סמטאות, בתים, רחובות ... הסתובבתי בכל פינה ופינה. איפה לא הייתי? בבתי כנסת, מנזרים, מסגדים, בתי ספר, אכסניות, חנויות, מוזיאונים... שוחחתי עם כל מי שיכל לסייע לי. רק לאחר יותר משנתיים של איסוף נתונים אינטנסיבי ניגשתי לעבודת המיפוי עצמה". במהלך עבודתו לאיסוף המידע, לא חשש מיטב להסתובב ברחבי העיר העתיקה, גם בסמטאות היותר נידחות שברבעים השונים. "הסתובבתי בכל פינה בעיר. הרגשתי בטוח ולא נתקלתי בשום גילויי עוינות", הוא מבהיר.           

הערך המוסף של מפתו הוא בדיוק הרב ובפירוט השמות. "אין עוד עיר בעולם שלרחובותיה יכולים להיות גם שניים ואפילו שלושה שמות רשמיים". כך למשל, ישנו רחוב שבעברית נקרא 'שער הפרחים', בערבית 'בבא-סהרה' ובאנגלית 'שער הורדוס'. במפתו של מיטב, שמות הרחובות מצויינים גם בכינויים השגור בפי המקומיים, בנוסף לשמותיהם הרשמיים. "אם נשאל תושב מקומי 'איפה זה רחוב דוד?' לא בטוח שהוא יבין על איזה רחוב מדובר, כי למרות שהרחוב יחסית מרכזי, הוא מכונה בשם אחר על ידי האוכלוסייה המוסלמית. מטרת המפה היתה לתת תשקיף מדויק כמה שיותר של העיר העתיקה", הוא מסכם.

לאחרונה משרתת מפתו של מיטב גם את עיריית ירושלים, שהחלה בפרויקט שילוט העיר העתיקה ותיקון שלטים בהם השתרשו שמות שגויים. התיקונים כאמור, מתבססים על מפתו של מיטב. "בשורה התחתונה, מדובר בתחושה מאוד טובה של השארת חותם בעיר העתיקה", הוא אומר.

הר הבית בכל זאת בידינו

למרות המאבק המתמיד בין יהודים לערבים על ריבונות בעיר העתיקה, מיטב – שכאמור מכיר את האזור גם מהפן הביטחוני במסגרת תפקידיו בעבר - אופטימי מתמיד. "כיום אני חושב שהושגה למדינת ישראל ריבונות בעיר העתיקה ובהר הבית. בשנים הראשונות לאחר השחרור היה מאוד נוח לקובעי המדיניות לתת לגורם חוץ-ריבוני לנהל את הר הבית, וכך היתה במשך שנים ארוכות נגיסה במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. אבל נכון לעכשיו, ואני יכול להעיד על כך מקרוב, ישנן פעולות רבות של גורמי הביטחון בהר. אנשים לא מודעים לכך, אבל המצב הריבוני בהר הבית לא היה טוב יותר, גם מאז חורבן בית המקדש בשנת שבעים לספירה", קובע מיטב נחרצות.   

איך זה מסתדר עם העבודות רחבות ההיקף שעשה הוואקף במשך שנים בהר הבית, ובעיקר באורוות שלמה, במטרה להרוס כל ממצא שקושר את העם היהודי למקום?

"נכון, בזמנו היו ליקויים בפיקוח. העבודות נעשו כמעט ללא תיאום עם הרשויות וללא קבלת אישורים. חלק מהעבודות גם בוצעו בכלים כבדים, ולמרבה הצער תוך פגיעה בממצאים ארכיאולוגיים. אבל מאז נעשו פעולות לתיקון המצב. כיום המציאות שונה. העבודות באורוות שלמה הופסקו. בהר הבית חלים חוקי המדינה. ידוע לי על מקרים רגישים ועדינים בהם החוק נאכף ללא היסוס. הוואקף, בלית ברירה, מקבל עליו את הדין. השמירה על עתיקות הר הבית ומניעת הריסתן היא חשובה מאוד, וידוע לי שרשות העתיקות שהיתה בעבר סדין אדום בהר הבית, נכנסת כיום להר לצורכי פיקוח", אומר מיטב. "מהעבודה שלי במשרד הביטחון למדתי מקרוב על  הנעשה בהר, ואפשר לומר שבשנים האחרונות המצב טוב לאין ערוך. כוחות הביטחון מסתובבים חופשי בכל פינה בהר הבית. הם מכירים כל חדר וכל עץ ושולטים על מה שמתרחש שם".  

לקראת יום שחרורה של ירושלים מבקש מיטב להעלות תמיהה לגבי החשיבות הדתית אותה מייחס העם היהודי לכותל המערבי מול 'הזנחתו של הר הבית', כהגדרתו. "זה מוזר שכאשר שחררנו את הר הבית, המקום המקודש ביותר ליהדות, הכרזנו בהתרגשות גדולה: 'הר הבית בידינו', אבל אחר כך הלכנו לחגוג ולבכות ליד הכותל המערבי, שהוא למעשה קיר התמך של הר הבית. בכל שנה מבקרים המונים בכותל וזה יפה וחשוב, אבל כבשנו את ירושלים לא רק כדי לשחרר את הכותל אלא גם כדי להחזיר לעם היהודי את הנכס הקדוש ביותר עבורו, והוא הר הבית".

בית לסטודנטים דתיים

ח"כ לשעבר ניסן סלומיאנסקי, אשר מונה לפני כחודש לתפקיד סגן נשיא מכון לנדר במקומו של האלוף במיל' יעקב עמידרור, החל בתפקידו במלוא המרץ. סלומיאנסקי שימש למעלה משני עשורים כראש מועצת אלקנה וכיהן במשך כעשור כחבר כנסת מטעם סיעות המפד"ל והאיחוד הלאומי. בין היתר היה סלומיאנסקי חבר בוועדת הכספים, ונחשב לאחד המחוקקים הבולטים ביותר בתקופתו. לתפקידו החדש הוא מגיע חדור תחושת שליחות. "בשנים האחרונות נחשפתי לגישה שונה מצד ראשי הישיבות והרבנים בציבור הדתי-לאומי ביחס לבחורים אשר בוחרים להמשיך את דרכם בעולם האקדמיה. ראשי הישיבות, בגישה תומכת ומקבלת, מתייחסים לאותם בחורים כאל שליחי הישיבה בעולם המעשה", אומר סלומיאנסקי ומציין כי גישה זו מנוגדת להתייחסות שהיתה רווחת בעבר, לפיה בחור שהלך לאקדמיה נחשב כנוטש את עולם הישיבה. "היום בן ישיבה ממשיך להיות קשור לישיבה שלו ולרבנים שלו גם אם הוא בחר באקדמיה. בעבודה שלי אני שואף לחבר את אותם בחורים נפלאים של הציבור הדתי-לאומי לעולם האקדמי והמקצועי של המכון מבלי שיתנתקו מהישיבה ממנה באו. כמובן שגם לבנות הנפלאות שלנו יש כאן בהחלט מקום", הוא מדגיש ומוסיף שמכון לנדר הוא אומנם בית לציבור הדתי-לאומי אך הוא פתוח גם לכלל הציבור.

את קמפוס המוסד מתעתד סלומיאנסקי לבנות דווקא בעיר הבירה. "יש לנו פתרונות חלופיים במקומות שונים בארץ, אבל אנחנו רואים בירושלים את הלב של העם ואותנו כחלק אינטגראלי מהעיר החשובה הזו".