בשבע 444: ההזדמנות האחרונה של הגירסה החלופית

במוקד הדיון בערעורו של משה קצב תעמוד השאלה האם על בית המשפט להתחשב בגירסת הגנה המזכה את הנאשם למרות שהנאשם עצמו לא טען לה

יאיר שפירא , כ"ב באייר תשע"א

במוקד הדיון בערעורו של משה קצב תעמוד השאלה האם על בית המשפט להתחשב בגירסת הגנה המזכה את הנאשם למרות שהנאשם עצמו לא טען לה * השופט יורם דנציגר, שהחליט לדחות את ריצוי עונשו של קצב, הסתמך על הגישה המקלה עם הנאשם במצב שכזה. אלא שבהרכב השופטים שנקבע לדון בערעור מקובלת הדעה ההפוכה

השורה התחתונה בהחלטתו של השופט דנציגר בשבוע שעבר, לדחות את מאסרו של משה קצב, לא הסעירה אלא את כותרות העיתונים. מערכת המשפט הישראלית הציגה מפגן מרשים של שוויון בפני החוק בעצם העמדתו של הנשיא לשעבר לדין. הכנסתו לכלא בשבוע שעבר, בשם אותו שוויון, היתה עלולה להיות איוולת מרושעת. שהרי מערכת משפט לא יכולה להרשות לעצמה להכניס נשיא לכלא ולאחר חודשים ספורים לקבוע כי הוא חף מפשע. במצב כזה, בית המשפט העליון יתקשה לזכות את קצב ולהטיל קלון על מערכת המשפט כולה.

תוכן החלטתו של דנציגר היה הדבר המעניין יותר, שכן הוא סיפר בפשטות מופלאה את סיפורה של הפרשייה המפותלת הזו.

מי שמצוי בפרטי הפרשה יודע שהסבירות מצביעה כי מי שכנראה הכניסה את נשיא המדינה לשעבר לכלא אינה א' מבית הנשיא ואפילו לא א' ממשרד התיירות. מי שבעטיה עשוי קצב לבוא בשערי מעשיהו אינה אל ג' מבית הנשיא - גילה, אשתו הטובה והנאמנה. אילו היה קצב מספר למני מזוז, שהוזעק אליו, כי א' מבית הנשיא מנסה לסחוט אותו לאחר שניהל איתה קשרים מפוקפקים, קיימת אפשרות שא' היא זו שהיתה עומדת היום בפני סכנת מאסר. אילו היה קצב מודה בפני חוקריו במשטרה על מהות יחסיו עם א' ממשרד התיירות, אפילו אם היה עולה מהם ריח של ניצול סמכות, סביר להניח שהיה נחלץ מכתב אישום - גם אם במחיר עזיבה מוקדמת של בית הנשיא.

אבל קצב, אדם נשוי ומסורתי, אב לילדים דתיים, נרתע מהביזיון שבהודאה בהתנהגות מפוקפקת. מזוז הבין שהנשיא משקר כשהוא מרחיק את עצמו מכל קשר אינטימי עם העובדת לשעבר. גם המשטרה לא היתה צריכה להתאמץ ממש כדי להבין שהגירסה של קצב לא מחזיקה מים. מזוז החליט להגיש כתב אישום, אך אז הגיעו פרקליטיו של קצב לשימוע.

עורכי הדין ציון אמיר ואביגדור פלדמן הם מהמוכשרים שבעורכי הדין הפליליים, אבל קוסמים הם לא. הם פשוט טענו בפני מזוז את מה שקצב לא הסכים להוציא מפיו: היו קשרים, אך הם היו בהסכמה. מזוז בחן את הראיות לאור קו ההגנה החדש והבין שיש לו בעיה גדולה. ערמות של ראיות תמכו בגירסה כי אמנם קצב ניהל עם חלק מהכפופות לו מערכות יחסים מעוותות, אבל לא כפויות.

מזוז החליט לסגור את העניין בעסקת טיעון, והגן על ההחלטה בבית המשפט העליון. שופטי בג"ץ גילו בדיונים מעט מאוד סימפטיה לנשיא היוצא, אך נאלצו להודות למזוז כי חומר הראיות שבידו לא מספיק כדי לשבור את קו ההגנה של יחסים בהסכמה. אלא שאז הגיע קצב לבית המשפט, כוחו לא עמד לו להישיר מבט אל האמת ולרעייתו, והוא לא הסכים להודות כי רעה בשדות זרים.

כשהמשפט נפתח, דיברה ההגנה בשני קולות. קצב הציג את עצמו כשה תמים, והסתבך בשקריו. סנגוריו מסרו גירסה חלופית מתקבלת על הדעת ותמכו אותה בשפע ראיות. "אלא שבית המשפט המחוזי החליט לדחות על הסף את האפשרות להיזקק לטענת הגנה חלופית משגרסתו הראשונית של המבקש קרסה ונמצאה שקרית, גם בשל העובדה כי המבקש עצמו לא העלה טענה חלופית זו אלא באי כוחו הם שהעלו אותה", כתב השופט דנציגר בהחלטתו, ורמז כי לדעתו מדובר בעוול.  "ראוי, כי גם במקרה בו ברור לבית המשפט שהגירסה אותה מסר הנאשם שקרית היא, יבחן את מכלול הראיות נגדו בקפידה, שמא עולה ספק סביר באשמתו... במקרים בהם ניתן להסביר את הראיות על דרך תרחיש תמים, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק" הוא מצטט את חברו לבית המשפט העליון אשר גרוניס, ומוסיף ציטוט דומה מפיו של שופט עליון נוסף, אליקים רובינשטיין. הוא עצמו מזדהה, כך הוא כותב, עם דברים שכתב בנושא משה לנדוי ז"ל, נשיא בית המשפט העליון לשעבר. "עלינו לנהוג זהירות בהעמדת ההרשעה על כך שהנאשם נתן הסבר אשר נמצא כוזב, פן ניכשל באחד הימים בהרשעת אדם חף מפשע".

מכל מקום, לשופטי בית המשפט המחוזי היה על מי לסמוך. דנציגר מציין כי גישה הפוכה, המרשה לשופטים להתעלם מגרסה חלופית לשקריו של נאשם, אפשר למצוא בפסק דין שנתנה לפני כשנה השופטת מרים נאור. על אותו פסק דין, אגב, חתומה גם השופטת עדנה ארבל.

הרכב לא מעודד

אם כך, ההרכב שקבעה הנשיאה בייניש לדיון בערעורו של קצב - נאור, ארבל והשופט סאלים ג'ובראן, אינו מעודד מבחינת המערער. מה גם שארבל, בהיותה פרקליטת המדינה, הובילה קו בלתי מתפשר, לעתים קיצוני ממש, במאבק מול אלימות נגד נשים. אחת מהנחיותיה של ארבל אז היתה שלא להעמיד לדין מתלוננות על עברות מין או עברות של אלימות במשפחה, כאשר הן מוסרות  עדות וחוזרות בהן, או מוסרות עדויות סותרות. "לפיכך, רק במקרים נדירים ביותר, אם בכלל, יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה, ובוודאי שאין מקום לעצרו לצרכי חקירה". הנחיותיה של ארבל פתחו פתח נרחב להגשת תלונות שווא נגד גברים, כשהסיכוי שמתלוננת מעלילה תשלם מחיר על מעשיה הם אפסיים. ואכן, על פי הערכות שפורסמו בכתב העת של משטרת ישראל, כמחצית מהתלונות על אלימות נגד נשים במשפחה הן תלונות שווא, בדרך כלל במסגרת פרקטיקה שהפכה להיות נהוגה במאבקי גירושין.

הרטוריקה המקובלת במשרד המשפטים היא שהעמדה לדין של מתלוננות מעלילות תרתיע נפגעות אמיתיות מלהתלונן. הנימוק של ארבל במקור היה הגיוני יותר. בהנחיות היא הסבירה כי המתלוננת עלולה למסור עדות סותרת ולחזור בה מתלונתה כאשר מדובר בנושאים אינטימיים רגישים או בנושאים משפחתיים "כי במקרים רבים חושש הקורבן מן הנאשם או חש כלפיו רגשי אשם, ולעתים אין הוא ניחן בכוח הנפשי הנדרש כדי להעיד נגדו בבית המשפט עדות מפלילה".

מי יודע אולי תהיה זו דווקא ארבל, שכה היטיבה לחדור אל נפשן של נשים המעידות שקר בבית המשפט מחמת חשש, בושה ורגשות אשם, שתצליח גם להבין לליבו של קצב, שייתכן והקריב את חירותו בשל אותם הפחדים בדיוק.