בשבע 444: טקטיקה במקום מדיניות

נאום נתניהו הועיל לדחיית האיום המדיני המיידי, אך התחייבותו לחזון המדינה הפלשתינית ממשכנת את עתידה של ישראל

עמנואל שילה , כ"ב באייר תשע"א


נתניהו לא ניצל את הבמה האוהדת כדי לעמעם את מחויבותו לחזון המדינה הפלשתינית בלב ארצו המובטחת של העם היהודי. הוא אף הרחיק לכת באומרו שאם יקבלו הפלשתינים את תנאיו - ישראל תהיה הראשונה לתמוך בקבלת המדינה הפלשתינית לאו"ם
1.  בנימין נתניהו הוא נואם בחסד, ובאמריקנית עוד יותר מאשר בעברית. הסברת עמדת ישראל בארה"ב היא אחת המשימות שהוא תמיד הצטיין בהן, כבר מתחילת דרכו הציבורית כציר בוושינגטון וכשגריר ישראל באו"ם. הופעתו הסוחפת מול שני בתי הקונגרס השבוע נענתה בתשואות רבות וממושכות מצד נציגי העם האמריקני, והניבה מפגן של הזדהות עם מדינת ישראל ועם העומד בראשה. בכך הצליח נתניהו לרופף את תחושת המצור המדיני המתהדק סביב ישראל, להוכיח שארה"ב ממשיכה לעמוד לימינה של ישראל, להחליש את יכולתו של הנשיא אובמה ללחוץ עלינו, ולהציב אותנו בעמדה טובה יותר לקראת ניסיונם הצפוי של הפלשתינים לקחת לעצמם מדינה שלא במסגרת משא ומתן. נתניהו ראוי לשבח על כך, כמו גם על עמידתו הנחרצת נגד אימוץ קווי 67' כבסיס למשא ומתן, תוך עימות גלוי ואמיץ מול מארחו, נשיא ארה"ב, שלפחות למראית עין נאלץ להגמיש את מסריו לטובתה של ישראל.

הצעותיו הנדיבות של נתניהו לפלשתינים לא צפויות לעמוד למו"מ בתקופה הקרובה. למרות שנתניהו הרחיק לכת בוויתוריו, הוא עדיין מתעקש על כמה פרטים שהפלשתינים ימאנו לקבל: אחדות ירושלים, הכרה בישראל כמדינה יהודית, פירוק השותפות עם חמאס, ויתור מוחלט על זכות השיבה. אין סיכוי שאבו-מאזן יוותר על מה שכבר הוצע לפלשתינים בעבר בידי אהוד א' ואהוד ב': חלוקת ירושלים, ושיבה שהיא יותר מסמלית של כמאה אלף פליטים.

2.  אך למרות שנתניהו חתם על שטר שאינו צפוי להיות מוגש לפירעון מיידי, עדיין ההתחייבויות הכלולות בו ממשכנות את עתידה של ישראל ועלולות לגרום נזק עצום בטווח הרחוק. נתניהו לא ניצל את הבמה האוהדת כדי לעמעם את מחויבותו - שאותה יצר בנאום בר-אילן, בניגוד מוחלט למצע שעליו קיבל מנדט מהבוחר - לחזון המדינה הפלשתינית בלב ארצו המובטחת ומולדתו ההיסטורית של העם היהודי. נהפוך הוא: נתניהו הרחיק לכת עוד יותר מבעבר בתמיכתו הרטורית במדינה פלשתינית, באומרו שאם יקבלו הפלשתינים את תנאיו - ישראל תהיה הראשונה לתמוך בקבלת המדינה הפלשתינית לאו"ם. את התשואות להן זכה כאשר הכריז כי עם ישראל אינו כובש זר בארצו הוא לא ניצל כדי להצדיק את מפעל ההתנחלויות. להיפך, הוא דיבר לראשונה באוזני כל העולם על יישובים שיישארו מחוץ לגבולות הקבע של ישראל, ובכך הניח תשתית לגירוש כמאה אלף מתיישבים או להפקרתם תחת שלטון פלשתיני - לא ברור איזו אופציה גרועה יותר. דבריו הדו-משמעיים על נוכחות ישראלית ארוכת טווח על נהר הירדן מטילים צל כבד גם על עתיד ההתיישבות בבקעת הירדן, ומהווים שחיקה של העמדה הביטחונית המסורתית לפיה בקעת הירדן כולה חייבת להישאר אזור חיץ ישראלי מול סכנת החזית המזרחית. אפילו דבריו החשובים בעניין אחדות ירושלים לא היו חד-משמעיים, והותירו מקום ל'פתרונות יצירתיים'. גם מי שמבקש להאמין שהצהרותיו של נתניהו הן טקטיקה כדי להרוויח זמן, ובסתר ליבו הוא נשבע שמדינה פלשתינית לא תקום ושום יישוב לא ייעקר, יתקשה להסביר איזו תועלת טקטית יש בכרסום נוסף בעמדת ישראל ובהעמקת המחויבות המוצהרת לחזון המדינה הפלשתינית. הרי ההתחפרות הנוספת הזאת בבוץ רק תהפוך את ההיחלצות בעתיד לקשה יותר.

יש לזכור גם שלנתניהו יש מסורת לא מפוארת של קבלת תכניות לא רצויות לישראל תוך הצבת תנאים, ומאוחר יותר ויתור או שחיקה של אותם תנאים. כך הוא נהג גם ביחס לתכנית 'מפת הדרכים' של הנשיא בוש, וגם לגבי 'תכנית ההתנתקות' של אריאל שרון. הוא לא אמר 'לא' אלא 'כן, בתנאי'. בסופו של דבר לא נותר הרבה מהתנאים. אם ביום מן הימים יחזרו הצדדים אל שולחן המשא ומתן, יופעל מכבש לחצים שעלול לשחוק את התנאים שהציב נתניהו, בעוד הוויתורים שלו כבר ייחשבו כנתונים בכיסם של הפלשתינים.

3.  כל זה מתכנס אל המסקנה הלא חדשה שנתניהו אינו עוד מנהיגו של הזרם האידיאולוגי הרואה ביהודה ושומרון חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ומדינת ישראל. במקרה הטוב הוא שקוע כולו בטקטיקה אפופת ערפל במקום לחתור בגאון אל חזון לאומי מבטיח. במקרה הגרוע, פיו ולבו שווים והוא באמת חותר להקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ, אשר תכנס אליה אוכלוסיה צפופה של מיליוני פלשתינים מכל העולם ותהווה בסיס לחתרנות מתמדת תחת עצם קיומה של ישראל הקטנה.

באופן רשמי הליכוד עודנו מתנגד למדינה פלשתינית, אך טרם נמצא מנהיג אמיץ ופוליטיקאי חכם שיישא ברמה את דגל ההתנגדות הזאת ויגבש סביבה מחנה פוליטי חזק, כפי שעשה נתניהו בימי שלטונו של שרון.

בני בגין, שכבנו של מנחם בגין אמור היה להיות המתנגד הקולני ביותר לחזון המדינה הפלשתינית בלב ארץ ישראל, שומר על דממת אלחוט. בוגי יעלון, רמטכ"ל 'חומת מגן' שיודע את גודל הסכנה של מדינה טרוריסטית בפאתי ירושלים ותל-אביב, מעדיף לשמור על יחסי עבודה תקינים עם הבוס ועל מקומו בשביעייה. גלעד ארדן, שזכה במקום השני בפריימריס האחרונים בליכוד ובתפקיד שר בזכות עמדה ימנית עקבית ונחרצת, מתנהג כאילו אין בישראל סוגיות חשובות מלבד איכות הסביבה. סילבן שלום ממשיך לשאוף לראשות הממשלה, אבל אינו מגלה מנהיגות עקבית וחד-משמעית, ומסתפק בהצהרות רפות ונדירות שמאגפות מעט את נתניהו מימין. אביגדור ליברמן, מי שיכול היה לכאורה להוביל את העמדה הזאת, אינו שולל בעצמו מדינה פלשתינית, וגם נתון תחת עננה משפטית שמעמידה בספק את עתידו הפוליטי.

ההתנגדות למדינה פלשתינית עודנה דגל ערכי וביטחוני שסביבו ניתן לגבש מחנה פוליטי חזק. מי שישכיל לעשות זאת, בתוך הליכוד או מימינה לו, יביא טובה גדולה למדינת ישראל ולעתידו הפוליטי, ואולי גם יגרום להתעשתות של בנימין נתניהו.

4. במקום שאין מנהיג אחד בולט אפשר להתארגן לעשייה קבוצתית. במסגרת 'חזית ארץ ישראל' או במסגרות אחרות ניתן לקדם צעדים שיחזקו את ההתיישבות ואת אחיזתנו בלב הארץ ויציבו חומה בפני סכנת המדינה הפלשתינית. אחד האמצעים החשובים לכך הוא סיפוח הדרגתי של אזורים מעבר לקו הירוק שלגביהם ניתן לרכז תמיכה בכנסת. אולי כדאי להתחיל דווקא בבקעת הירדן.

כמו רמת הגולן, בקעת הירדן יושבה מייד לאחר מלחמת ששת הימים בידי ממשלות המערך, וההתיישבות בה מעולם לא היתה נתונה במחלוקת. אזור בקעת הירדן דליל באוכלוסייה ערבית, ולכן סיפוחו, שערכו הביטחוני גדול, אינו כרוך בבעיה דמוגרפית משמעותית. סימון גבולה המזרחי של ישראל בבקעת הירדן יהווה כרסום משמעותי בחזון המדינה הפלשתינית ביהודה ושומרון.

סיפוח כולל של שטחים נרחבים בכל יהודה ושומרון יש להכין כתגובה לצעד חד-צדדי של הכרזה על מדינה פלשתינית. אך לגבי בקעת הירדן, ייתכן שכבר היום ניתן למצוא תומכים לסיפוח שלה אפילו בסיעת העצמאות של ברק או במפלגת העבודה.