בשבע 444: יוצאים מהפוקוס

מי שחיפש הבדלים בסיקור העיתונים את נאומו של נתניהו בקונגרס, לא היה צריך לטרוח לקרוא אפילו את הכותרות. מספיק להביט בתמונות השער

עדי גרסיאל , כ"ב באייר תשע"א

יוצאים מהפוקוס

מי שחיפש הבדלים בסיקור העיתונים את נאומו של נתניהו בקונגרס, לא היה צריך לטרוח לקרוא אפילו את הכותרות. מספיק להביט בתמונות השער. ידיעות, מעריב וישראל היום (טוב, לא באמת הופתענו) בחרו תמונות 'מנצחות' של נתניהו, כשסביבו חיוכים ומחיאות כפיים. 'הארץ', לעומת זאת, עשה מאמץ למצוא את הוויז'ואל הכי פחות מחמיא שבו נראה נתניהו עגמומי משהו וחברי הקונגרס מוחאים לו כפיים כאילו רק כדי לצאת לידי חובה, וכל זה על רקע קודר למדי. כותרות פרשני 'הארץ' שהתייחסו לנאום היו בין השאר: "החמצת חייו", "לא צ'רצ'יל, שמיר" ו"מנותק מהמציאות". נדמה שאת זו האחרונה יכולים הפעם ב'הארץ' להחיל גם על עצמם. 

"הם לא צריכים לשבות: 160% תוספת לרבני ערים" (ידיעות אחרונות); "מחטף? הרבנים דורשים תוספות שכר של עשרות אלפי שקלים" (גלובס); "מרגי והאוצר העלו שכר רבני המועצות ב-250%" (הארץ)

מכיוון שעל פי האוצר מדובר כרגע על שישה רבנים ששכרם היה כ-6000 שקלים, ומספרם לא צפוי לגדול בצורה דרמטית בעתיד, נדמה שסיקור מקצועי יותר היה מקדיש לנושא שניים-שלושה משפטים יבשים, או נוהג כמו 'ישראל היום' ופשוט מתעלם ממנו.

עדי גרסיאל

ההבהרות של אובמה

בבוקר שלאחר נאומו של אובמה בוועידת אייפאק, לא יכול היה 'ידיעות אחרונות' להשתפך יותר, עם תמונה ענקית של נשיא ארה"ב עומד בגאון על רקע דגלי ישראל וארה"ב, כותרות נלהבות ומאמרי פרשנות נלהבים לא פחות. "פיזר את הערפל", צהל העיתון, ופרשניו הסבירו שהשינויים בנאום לעומת נאומו הקודם בכל הנוגע לקווי 67', היו בסך הכול הבהרות מתבקשות.

נסו לתאר לעצמכם מה היה קורה לו נתניהו היה הנואם. ברור שהנושא המרכזי היה עד כמה הוא לחיץ וסחיט, והזעפת פנים ועמידה של הצד השני על שלו כבר מביאות אותו לשאת נאום שבו 'יבהיר' את עמדותיו הקודמות. נראה שכמו שהמורה לעולם אינו מאחר אלא רק מתעכב, גם אובמה לעולם אינו משנה את עמדתו, רק מבהיר.

הלל גרשוני

חלון ההזדמנויות של גל"צ

על גלי צה"ל אין פיקוח, כך נכתב בטור זה פעם אחר פעם. במשך ארבע שנים שלחנו (אנשי תדמי"ת) תלונות מתועדות היטב לוועדת גל"צ ברשות השידור שאמורה לפקח על שידורי התחנה - אך אף מכתב לא נענה. מכתבים לממונה על פניות הציבור בגל"צ נענים רק לעתים, וגם זאת לאחר זמן רב. גל"צ הפכה לשופר של הקרן (לישראל החדשה), ואין יום ללא אייטם מבית היוצר של אחד מארגוניהם, כולל עניינים הפוגעים בצה"ל ובחייליו. ריבחי רנטיסי וסאיב עריקאת זוכים לזמן ולבמה מכובדים בתחנה של צה"ל, כמו גם  סרבני גיוס ומלשינים מהשמאל הקיצוני. רזי ברקאי נוהג בתוקפנות מול רבנים שהם לא-עלינו גם מתנחלים, והכבוד השמור לדוברי פת"ח וחמאס מפנה את מקומו לביקורת חדה וקטיעות רבות ברצף הדיבור של המרואיין.

בתקופה האחרונה לא זוכה שר הביטחון אהוד ברק לעדנה בגל"צ. מאז שחבר לרה"מ נתניהו, ובייחוד מאז הפירוד מחבריו לעבודה כמו שלי יחמוביץ' ודניאל בן סימון הזוכים לגיבוי הברנז'אי - ברק נאלץ לספוג ביקורת במה שהוא רואה כתחנת הבית שלו. כנראה שלאחרונה הוא מרגיש אישית איך התקשורת יכולה לפצוע: סיפור הסלון האווירי והנהנתנות בפריס, אי מינויו של גלנט לרמטכ"ל, ובשבוע האחרון - סיקור לא אוהד של דו"ח מבקר המדינה אודות החברות שברק העביר לבנותיו.

לפני כמה ימים הדיח ברק את מפקד גל"צ יצחק טוניק, שהיה מפקד נוח לעובדיו ואפשר להם 'עצמאות' מלאה: קידום אג'נדה שמאלנית-חילונית-תל-אביבית מובהקת במנעד שבין מר"צ לחדש. מפקד של תחנה צבאית שאין בה אף חייל אחד חובש כיפה, לא ראוי להמשך כהונה. ברק רוצה להיות אהוד, וברור שההדחה נובעת ממניעיו האישיים-פוליטיים, אך מכיוון שהדלת נפתחה, אולי תיכנס דרכה רוח חדשה ל"בית של החיילים".

חני לוז

ביקור בית

בשבוע שעבר צפיתי בדיווח מאולפן התוכנית 'ששי בחמש' מפי הכתב לענייני ערבים עודד גרנות, על ביקור קבוצת ישראלים במצרים אצל שר החוץ המצרי נביל אל-ערבי. בקבוצה נמנו, בין היתר, יעקב פרי, שמעון שמיר, דני גילרמן ודני יתום, ושמותיהם הוזכרו בידי גרנות.  נזכרתי שאותם אנשים ביקרו אצל מחמוד עבאס ברמאללה כשבועיים לפני כן. אלא שגרנות לא טרח לציין את הזיהוי המאוד פוליטי של הקבוצה, והצופה הסביר עשוי היה לקבל את הרושם שמדובר בקבוצה של סתם ישראלים חשובים ללא תיוג או השתייכות, ש'במקרה' נסעו למצרים. בדיקה קלה חשפה שסוכנות הידיעות רויטרס, למשל, תיארה את המפגש כך: "הקבוצה פועלת מול ממשלת ישראל לוותר על שטחים לפלשתינים למען השלום". אם ברויטרס ידעו מי הם מבקרים, ואף הוסיפו בתמציתיות את העמדה של הקבוצה, איך קרה שעודד גרנות לא ידע זאת? או שאולי הוא פשוט שכח לרגע קט את חובתו המקצועית לצופיו? על האופציה הנוספת, שהוא פשוט הסתיר מי הם אותם ישראלים ומה השקפתם הפוליטית-מדינית, אינני רוצה אפילו לחשוב.

בכתבה גרנות ציין במיוחד את הלבביות והפתיחות של המארחים המצריים, אבל מכיוון שלא מסר מידע מלא אודות חברי 'היוזמה הישראלית', הצופה בבית היה יכול לחשוב ששר החוץ המצרי התנהג בחביבות כי הוא ממש מסמפט כל ישראלי באשר הוא, ולא בגלל שהקבוצה היתה בשבילו בעצם 'ביתית'.

ישראל מידד

בניגוד למה שפורסם בטעות בשבוע שעבר במדור זה, הישגיו של הישראלי בוריס גלפנד באליפות העולם בשחמט סוקרו ב'הארץ' ואף זכו להפניה משער העיתון

חדשות בחדשות

מליאת רשות השידור אישרה השבוע את הרכב ועדת האיתור לבחירת מנכ"ל רשות השידור. בראש הוועדה יעמוד  יו"ר הרשות, אמיר גילת, וחבריה יהיו: יואב הורביץ, חבר הוועד המנהל, ד"ר אביעד הכהן, נציב שירות המדינה עו"ד משה דיין והשחקנית יונה אליאן.

דליה מזור, השדרנית הוותיקה של ערוץ 1, תופיע  במוצ"ש בפעם האחרונה כמגישת החדשות ב'רואים עולם'. מזור תפרוש בשבוע הבא אחרי 42 שנה בטלוויזיה.

לילך סיגן, עורכת ועיתונאית בכירה בעיתון גלובס, פורשת מתפקידה. סיגן פתחה לפני מספר חודשים בלוג באנגלית בו היא מפרסמת מאמרים הקשורים למצבה של מדינת ישראל בראייה הבינלאומית ומנסה להתמודד עם המתקפות התקשורתיות עליה.

ביקורת הנקרא

הכיבוש האחרון של הקולנוע הישראלי

(כותרת על זכייתו של יוסף סידר בפרס בפסטיבל קאן, עכבר העיר)

גם כשמדברים על סרט שעוסק בחוקרי תלמוד חייבים להזכיר את הכיבוש?

זעם בתחנה הצבאית על הדחת המפקד יצחק טוניק

(דה-מרקר)

'זעם' בגל"צ?  ממש אדם נשך כלב

הקונגרס הציוני

(נחום ברנע ושמעון שיפר מסקרים את נאום נתניהו בקונגרס, ידיעות אחרונות)

למה יש לנו הרגשה שאם הרצל היה קורא את הכותרת הזו הוא היה נופל מהמרפסת?