בשבע 445: לבנות את ירושלים בקודש ובחול

הציבור הדתי לאומי צריך להעמיד חזון לביסוסה של ירושלים כעיר הקודש שגם צדדי החולין שלה מפותחים

עמנואל שילה , כ"ט באייר תשע"א


אילו השכילה ממשלת ישראל לבנות בירושלים שיכונים רבים במחיר בר-השגה, במקום להיכנע ללחץ הערבי והאמריקני ולהקפיא את הבנייה בעיר, סביר להניח שגם מאזן ההגירה היה נראה אחרת
הציבור הדתי לאומי צריך להעמיד חזון לביסוסה של ירושלים כעיר הקודש שגם צדדי החולין שלה מפותחים * התמודדות טובה עם הנהגת עיר הבירה עשויה לסלול את הדרך להנהגת המדינה

בשנים האחרונות הולכים וגוברים קולותיהם של יהודים שלא נתקיימה בהם הברכה "וראה בטוב ירושלים", שבה "יבורך גבר ירא ה'" (תהילים קכ"ח). את טוב ירושלים אין הם רואים, ולשונם ועטם מרבים לדבר בה סרה: עיר מתחרדת, עיר ענייה, עיר בעלת הגירה שלילית, עיר משעממת וחסרת תרבות מפותחת. את כל מה שטוב בירושלים הם אינם רואים, או שרואים כרע. את כל מומיה, האמיתיים או המדומים, הם בוחרים להבליט.

קחו למשל את נושא ההגירה השלילית. אוכלוסיית ירושלים גדולה הרבה יותר מזו של כל עיר אחרת בארץ. בזכות הפריון המבורך של אוכלוסייתה, מספר תושביה גדל בשנה האחרונה בכ-15 אלף איש. אז מה עושים כדי לבקר ולקטר? מדברים על 'מאזן הגירה' שלילי, שהוא אות ומופת לכך שתושבי העיר אינם מעוניינים לחיות בה. אלא שהאמת המסתברת יותר היא שאותה הגירה שלילית היא תוצאה של הביקוש הרב לדירות בעיר, של מחירי הדיור הגבוהים כתוצאה מכך, וממילא היעדר יכולת של רבים המעוניינים בכך לרכוש בה דירה. אילו השכילה ממשלת ישראל לבנות בירושלים שיכונים רבים במחיר בר-השגה, במקום להיכנע ללחץ הערבי והאמריקני ולהקפיא את הבנייה בעיר, סביר להניח שגם מאזן ההגירה היה נראה אחרת.

אומרים על ירושלים שהיא ענייה. באים אנשים שבעיניהם הכסף הוא חזות הכל, ומצקצקים בלשונם על עיר שרבים מתושביה מוותרים מתוך בחירה על רווחה חומרית ובוחרים בעושר רוחני. במקום להצטרף למרוץ התל-אביבי אחר הכסף, הם מעדיפים ללמוד עוד מסכת. איזה טעם יש בהערכת מצבה של ירושלים על פי אמות מידה של החילונים מגוש דן?

לכאורה ההגירה החילונית מירושלים היתה אמורה להתקבל בברכה על ידי הציבור החרדי והדתי. האם אין משהו מלבב במחשבה על ירושלים שהשבת נשמרת ברחובותיה והצניעות שולטת בחוצותיה? אולי באמת עדיף שהחילונים, להבדיל מהמסורתיים, יעזבו את העיר? מדוע מתקבל הרושם שלא רק בעיתון 'הארץ' אלא גם בציבור הדתי בישראל ובירושלים חוששים מכך שבירתנו ועיר קודשנו תהפוך לעיר דתית?

לגבי הציבור החרדי, נראה כי חולשתו הכלכלית גורמת לו להזדקק למשענת של הציבור שאינו חרדי. עיר שכולה אברכים תתקשה להתנהל ללא ההכנסות שהיא גובה ממפעלי תעשייה, מעסקים משגשגים וממשלמי ארנונה שאינם מבקשים הנחות. אולי זוהי הסיבה שבגללה גם אישי ציבור חרדים אינם מייחלים, לפחות לא בפומבי, ליום שבו ירושלים תהפוך לבני ברק.

ולגבי הציבור הדתי-לאומי, נראה כי הוא טרם הבין את תפקידו החשוב בעתידה של ירושלים. רק מי שמסוגל לחבר בין קודש לחול יוכל מצד אחד לטפח את עולם הקודש, שירושלים היא מקומו הטבעי, ומצד שני לפתח מערכות של חול המחוברות אל הקודש ומבססות אותו. מן הראוי שהציבור הדתי-לאומי, שבירושלים הנציגות הפוליטית שלו מצליחה לשמור על השפעה משמעותית, יתחיל לחשוב על לקיחת אחריות כוללת לעתידה של העיר.

בני הציונות הדתית בירושלים מגלים פעילות תוססת בתחום החינוכי - בהקמת מגוון רחב של מוסדות חינוך יסודי, תיכוני וגבוה. בכל הנוגע להתפשטות ההתיישבות היהודית בעיר העתיקה ובשכונות מזרח העיר, הכיפות הסרוגות הם חוד החנית. כעת הגיע הזמן לחשוב גם במושגים של אחריות תכנונית כוללת על תחומים כמו תחבורה, תיירות, תרבות, כלכלה, שיכון והגירה. לא לדאוג רק לשכונה שלנו או למגזר שלנו, אלא להוביל מהלכים גדולים בבירת ישראל שהם בעלי משמעות בקנה מידה לאומי.

ירושלים היא לבה של ארץ ישראל, ובעיות היומיום שלה משקפות את כלל בעיותיה של מדינת ישראל. מי שיצליח לגבש את נוסחת השילוב בין קודש לחול בירושלים של היום, יניח את היסודות לדמותה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש בעת הגאולה השלמה. מי שיצליח להתמודד עם בעיות הביטחון והתסיסה הלאומנית של ערביי מזרח ירושלים יזכה ליצור דרכי התמודדות שאחר כך ייושמו במגזר הערבי בכל רחבי הארץ. לפני שהוא מגשים את שאיפתו להגיע להנהגת המדינה על פי חזונו, אולי כדאי שהציבור היחיד כמעט שחוגג את יום ירושלים ייקח לידיו אחריות לעתידה של ירושלים.

פולארד עדיין חי

'משפט פולארד', הצגת יחיד של התיאטרון הקאמרי בביצועו של השחקן רמי ברוך, היא המחשה מצוינת לפוטנציאל הגדול של אמנות הבמה כאשר היא נרתמת למען מטרות טובות. לאורך קצת יותר משעה מספר רמי ברוך בגוף ראשון, כשהוא לבוש ומאופר בדמותו של פולארד, את סיפורו המקומם של המרגל למען ישראל הכלוא כבר למעלה מ-26 שנה. לגבי רבים מבין הצופים מדובר בהתוודעות ראשונה אל מרכיבים מרכזיים בסיפורו של פולארד, ומתוך כך - לטלטלה תודעתית של ממש, כזו שכבר גרמה לאישי ציבור ואנשי תקשורת ידועים להכות על חטא על אדישותם לנושא עד כה. אך גם עבור מי שמתמצא בעובדות הבסיסיות של הפרשה הקשה והעגומה הזאת, חוויית הצפייה בדמותו החיה של פולארד, כאילו במהלך ביקור בתאו, מובילה אל עומקים חדשים של הזדהות עם האיש, ומעוררת זעקת מחאה לנוכח הפקרתו בידי הישראלים ועיוות דינו על ידי האמריקנים.

הפקתה של ההצגה הזאת במסגרת התיאטרון הקאמרי היא כמעט בגדר נס. התיאטראות הוותיקים, הנחשבים והמתוקצבים בישראל הרגילו אותנו לכך שכמעט כל התייחסות אמנותית שלהם לנושאים של יהדות וציונות תעורר רק מפח נפש. ההצגה 'משפט פולארד' היא אמנם רק הפקה קטנה של הצגת יחיד קצרה, אך עצם הופעתה בחסותו של התיאטרון הקאמרי הופכת את מסריה לכאלה הכשרים לבוא בקהל התרבותי והאמנותי שבו שולט הבון-טון השמאלני. לא בכל יום רואים על במת התיאטרון הישראלי הצגה שמעוררת הזדהות עם יהודי שמשלם מחיר חסר פרופורציות על הזדהותו עם עם ישראל ומדינת ישראל. אכן, כאשר הדרישה לשחרר את פולארד מגיעה עד חוגי נוער מרצ ועולה ממחזה של התיאטרון הקאמרי, אפשר אולי לקוות כי נזכה לשחרורו בקרוב.

ועדיין נראה שלא במקרה ההצגה החשובה הזאת לא נכתבה במקורה בעברית ובידי איש תיאטרון ישראלי. כותב המחזה הוא ויקטור גורדון, מחזאי יהודי מדרום אפריקה, שלמד כל פרט בפרשת פולארד, כתב את המחזה במשך שלוש שנים, והצליח להצית את התעניינותם של הבמאי רועי הורביץ והשחקן רמי ברוך בעת שליווה את השניים במסע הופעות בארצו. לצורך הפקת המחזה בישראל היה צריך קודם כל לתרגם אותו לעברית. למרבה הצער, במדינת ישראל עשויות להיכתב הצגות כאלה בלשון הקודש רק בתיאטראות עולי הימים ודלי התקציב של הציבור הדתי-לאומי, כשם שההתעניינות בפולארד והמאבק לשחרורו היו עד לא מזמן נחלתו הכמעט בלעדית של הציבור הזה. מחזאי ישראל המפורסמים והנחשבים הם אטומים ועיוורים לפוטנציאל הדרמטי הגלום בסיפורו של פולארד, שבתיאטרון הדתי 'אספקלריא' הפכו אותו כבר לפני שנים למחזה בשם 'פצוע בשטח'. חוש החמלה ורדיפת הצדק של מחזאי תל-אביב מושקע כולו, כבר עשרות שנים, בבני עמים אחרים, מהפלשתינים ועד לעובדים הזרים הבלתי חוקיים. לבני עמם השונים מהם במקצת כמו תושבי אריאל, מה שיש להם להציע זה חרמות.

המחזאי ואיש 'השמאל הלאומי' שמואל הספרי קונן השבוע על שהנהלת התיאטרון הקאמרי העלתה, על אפו וחמתו, את ההצגה שלו 'הבדלה' על במת היכל התרבות החדש והמפורסם באריאל. הספרי הודיע שיפסיק לשתף פעולה עם התיאטרון הקאמרי, ושבכוונתו לתרום מחצית מכספי התמלוגים שיקבל לרכישת עצי זית עבור הפלשתינים "במקום אלה שנעקרו על ידי נוער הגבעות". את המחצית השנייה, לדבריו, הוא יתרום לקרן לשחרור גלעד שליט. אכן, מתן צדקה למצוות פדיון שבויים היא הגדולה שבמצוות, בפרט כשמדובר במי שנתון במאסר כבר למעלה מחמש שנים. אך מה לגבי מי שכבר 26 שנה כלוא בתנאים קשים בגלל פועלו למען מדינת ישראל? האם יש סיכוי שהלב היהודי של איש 'השמאל הלאומי' יפעם ולו במקצת גם למענו?