חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 445ראשיהפצה

ג'ונגל, מנזר, יצהר - בגליון השבוע

זהו רק תקציר הדרך המפותלת שעשתה מעיין עייש, שנולדה למשפחה נוצרית בכרכי ברזיל, לחיק היהדות ולעומק שטחי גב ההר
02/06/11, 15:37
עפרה לקס


ראיתי המון דברים שאין בעמים אחרים. כשאתה רואה אנשים לומדים תורה, ומתווכחים איך צריך לקיים כל פסיק של הלכה זה יכול להיראות טיפשי, אבל באמת זה מעורר התפעלות: הם רוצים לעשות את הרצון של ה', ולומדים את זה ומתעמקים בזה, איפה תמצאי את זה בעולם?

גרנו בצפת, ודוד התחיל ללמוד בבית כנסת שבין מנחה לערבית גרסו בו זוהר. יום אחד הוא אמר לי 'ר' שמעון אומר שאישה שרוצה להיות רעננה כמו זית צריכה לכסות את הראש'. לא היתה לי בעיה עם זה, כי זכרתי את פרשת סוטה. הנה פה, מה שכתוב זה מה שעושים

כשנולד בנם הבכור אמר דוד למעיין: "בן, שמונה ימים - ברית". מעיין נזכרת: "אמרתי: מה קרה לך ברית? אני לא יהודיה, הילד לא יהודי! הוא הסתכל עליי ואמר שוב, בן - שמונה ימים - ברית. הבנתי שעם מרוקאים לא כדאי להתווכח"
משנה: זהו רק תקציר הדרך המפותלת שעשתה מעיין עייש, שנולדה למשפחה נוצרית בכרכי ברזיל, לחיק היהדות ולעומק שטחי גב ההר | אחרי שהאינדיאנים, היוגה, המוסלמים וכתות רוחניות גרמו לה לאכזבה מתמשכת, היא פגשה קיבוצניק שלא ידע דבר על יהדותו, נישאה לו ויחד עברו להתגורר בבקתה ביערות העד  | רק לאחר ברית המילה של בנם הבכור החליטו השניים להתקרב לתורה ולעלות לישראל | כיום מייצרים מעיין ובעלה תכשיטים יהודיים בסטודיו ביצהר, ויחד עם נשים נוספות רוקמת מעיין את הפרוכות לבית המקדש

"כשהגעתי לבית הדין, עמדתי מול שלושה רבנים לבושי שחור ששאלו אותי אם אני מקבלת 613 מצוות במקום 7. לא היה לי מושג על מה הם מדברים, אבל הבנתי שזה רציני, וידעתי שאני רוצה לקיים. אז אמרתי 'כן' וזה היה ה'נעשה ונשמע' שלי. אחר כך למדתי. ברוך ה', אני חושבת שאני משתדלת לקיים מה שקיבלתי על עצמי". תכירו את מעיין עייש, אמנית תושבת יצהר שנולדה לעם אחר וידעה שיש בורא, אבל לא חיפשה במשך שנים את תפקידה בעולמו. אחרי כתות ומנזרים, ביקור אצל האינדיאנים, והמון המון טבע, פגשה ביהודי שלא ידע דבר על דתו. את הדרך אל התורה עשו יחד, והיום יש להם שמונה ילדים, כמה נכדים וסטודיו לתכשיטים יהודיים בשומרון.

 לילה בבית הקברות

כשמעיין יוצאת מיצהר לדרכים, היא מחזיקה לידה אקדח. את מיומנות השימוש בכלי הזה רכשה אחרי רצח משפחת גביש באלון מורה, בפסח תשס"ב. אז גמלה בליבה ההחלטה לא להיות יותר ברווז במטווח. מה שהכי מתסכל אותה פה בארץ, זה "היהודים שמתביישים שהם יהודים, כל השמאלנים שמפרגנים לגויים וחושבים שאין אצלנו שום דבר, לא רואים את כל העושר והטוב שיש ביהדות". מעיין אמנם לא נולדה יהודיה, אבל התודעה והגאווה שלה נטועים ומופנמים: "נתניהו הולך כולו משקשק לאובמה. תגיד לו 'לעזאזל, זה הארץ שלנו, תראה מי קבור פה, מי הלך פה'. ישראל לא מוזכרת בכלל בקוראן והשמאלנים אפילו לא יודעים את זה".

מעיין עייש נולדה בשנת תש"כ בסאו פאולו שבברזיל, לאמא בוגרת בית ספר לנזירות, שהנחילה לה את התודעה שיש אדון לבירה, ולאבא שהיה הולך לכנסיה ביום א' "כדי לצאת ידי חובה".

סאו פאולו היא עיר ענקית שבה 10 מיליון תושבים ופערים חברתיים עצומים, ומעיין ספגה לתוכה את המראות. "זה מטורף. ילדים קטנים מנסים לשדוד אותך ואת לא יודעת אם לרחם או לכעוס עליהם. הילדים האלה גדלו בלי שום חינוך ותרבות, בלי שמישהו לימד אותם משהו, וזה הפך אותם לגרועים יותר מבהמות. חותכים לאנשים את הפנים בלי סיבה, לוקחים סמים ומתים מאוד צעירים". הלקח שלה, שהלך והתחזק במשך השנים, היה שאדם לא יכול לזרום סתם כך בעולם, אלא הוא צריך ללמוד איך להתנהג.

משפחתה של מעיין נמנתה על עתירי הממון באזור, וכיוון שכך, בכל סופשבוע נהגה לצאת לדירת הנופש המשפחתית על אחד מחופי הים הנפלאים של העיר. היא היתה אחת מהראשונות שעשו סקי מים במדינה, וההרמוניה של חופי הים ויערות העד שבתוכם מפכים מעיינות ונחלים, רק חיזקו אצלה את התחושה שהטבע נברא באופן מושלם והאדם הוא זה שמקלקל לו ולאחרים. "אז התחלתי לחפש איך אדם צריך להתנהג בעולם הזה".

כצעד התחלתי למדה מעיין יוגה, לימודים אותם לקחה ברצינות גם על מנת ללמד. תוך כדי היא למדה על הדבורים, והתוודעה לעובדה שמזון המלכות המיוחד מסוגל לשנות את גופן של הפועלות ולאפשר להן להטיל ביצים. "הבנתי שהאוכל הוא לא דבר פשוט, וצריך לדעת מה לאכול". מעיין הפכה לצמחונית למשך 7 שנים, והסתובבה בין קבוצות שבנו כפרים טבעיים-חקלאיים שאכלו את תוצרתם העצמית. לאכזבתה, האידיאלים הגדולים התמוטטו כמו מגדל קלפים והכפרים האלה לא החזיקו מעמד, מלבד כפר אחד שהלך אחרי הארי קרישנה. "הבנתי שאם אדם יוצר לעצמו את החוק הוא גם משנה אותו, וזה לא רציני. הגעתי למסקנה שצריך דת". ואכן, היא החלה לחפש דת.

הניסיון הראשון היה עם כת הודית, אליה התוודעה דרך בית טבע שבו עבדה. היא החליטה לחוות את חיי הכת ונסעה 15 שעות באוטובוס עד ברזיליה, עיר הבירה של ברזיל, כדי לעבוד בבית היתומים שלהם. מעיין, שכמו ברזילאים רבים גדלה עם או-פר בבית, התבקשה לעשות הכל מא' ועד ת': מנקיון ועד קניות ובישול, וכמובן טיפול בילדים שנאספו מהרחוב והתנהגו בהתאם. "הילדים השליכו את כל החוסר הרגשי שלהם על האוכל ואני השתדלתי מאוד להשקיע בו. פעם הלכתי לשוק לעשות קניות וכייסו אותי, התחלתי לבקש נדבות, מה שמאוד לא מקובל בברזיל. הסיטואציה הזאת היתה השפלה עד הרצפה. אבל אמרתי בסדר, נעשה גם את זה". בתמורה, היא קיוותה, תלמד את רזי הכת. "הלכתי לאחראים על המקום ואמרתי שמאוד קשה לי לעבוד כמו עוזרת בית ולעבור את כל מה שעברתי אבל אני מוכנה, אם הם ילמדו אותי איך אדם צריך להתנהג בעולם הזה". התשובה שמעיין קיבלה היתה קשורה לגורו של הכת בהודו, אבל היא לא הסתפקה בזה, וביקשה לדעת באופן הכי תכליתי מה מתבקש ממנה. "אז אמרו לי טוב, ניקח אותך לאיזה טקס". ואז, ממש כמו באגדות, בתום יום עבודה מעייף שבו צמה כל היום בגלל ירח מלא,  נלקחה מעיין על ידי כמה הודים לבושים בגלימות כתומות ושיער משוח בשמן קוקוס לבית הקברות העירוני.  "בחצות הלילה קפצנו מעל הגדר, כדי לרקוד מעל הקברים ולקחת את רוח הטומאה שיש שם". מעיין שהיתה מותשת, מצאה לעצמה מצבה חלקה ושקעה בשינה שלווה. את הטקס היא פספסה וההודים, מצידם, פתחו בחיפושים קדחתניים אחרי הבחורה, כשהם משוכנעים שנפלה לקבר פתוח. כשניעורה משנתה, הם צעקו עליה שדאגו לה מאוד, והיא מצידה הבינה שהשינה ירדה עליה בגלל ידיעה פנימית שלא החוויה הזאת היא שתביא אותה אל מחוז חפצה.

"כל פעם למדתי עוד משהו, וכל פעם זה התרגשות: וואו, כל כך פשוט וכל כך נכון, איך לא חשבנו על זה קודם". מעיין ודוד עייש

רכילויות של נזירות

התחנה הבאה היתה בעיר הולדתה, סאו פאולו, שם החליטה ללמוד אסטרולוגיה. "זה היה דבר מדהים: את יכולה לעשות מפה של כוכבים לכל בן אדם ולדעת על פי זה המון דברים עליו. הכל ממש כתוב שם, אם הוא יהיה פתוח או סגור, יפה או מכוער, נחמד או אנטיפת. הדבר הזה העמיק אצלי עוד יותר את ההבנה שהכל קשור לכל, זה מנגנון מדהים שהחריף את השאלה מה המקום שלי בכל זה". באותו בית ספר לאסטרולוגיה מצאה מעיין חבורה של אנשים שחיפשו העמקה ודרך. הם הגיעו לאדם שהיה לו ידע נרחב בתחומים רבים, למדו אצלו פעמיים בשבוע טאי-צ'י ואחר כך היו לומדים ומשוחחים איתו שעות ארוכות. "הוא דיבר על הסינים, היוונים, האינדיאנים, ההודים והיהודים והוא ניסה למצוא מה הוא האדם, מה התמצית שלו". מעיין, ששמעה ממנו על האינדיאנים, חשבה שהחיים עימם עשויים להתאים לה, משום שיש בהם אותנטיות והם חיים בתוך הטבע.

"אמא היתה סבלנית לחיפושים שלי ובהתחלה היא גם השתתפה איתי ביוגה, אבל הפעם לא אמרתי לה לאן אני הולכת. זה כבר היה מוגזם", היא נזכרת. כדי להגיע לאינדיאנים הצטרפה מעיין לקבוצה של הנשיונל ג'יאוגרפיק, שיצאה לעשות כתבה על חיי האינדיאנים. "נסענו חמישה ימים עד שהגענו לכפר נידח. לקחנו סירה ושטנו על נהר המוות, מקום מדהים! נכנסים לג'ונגל ורואים רק יער, נהר, שמים, ושום בן אדם, עם שקיעות וזריחות עוצרות נשימה. היו שם קופים ותנינים וציפורים ורודות ומלא פרפרים. בלילה היינו ישנים על איזה אי במרכז הנהר, קושרים את הסירה, חופרים בחול ולוקחים ביצים של צבי מים כדי לאכול וכמובן דגים דגים". בסופו של המסע הגיעה הקבוצה לכפר שבו אנשים ללא בגדים, כמה משפחות גרות בבית אחד, כשלכל משפחה אש משלה וסביבה ערסלים. חבורת העיתונאים צילמה, כתבה, והסתלקה ומעיין נשארה לבד. היא מצאה מישהו דובר השפה שלה וביקשה ממנו שייקח אותה אל איש הדת של המקום.  

מה שהיא פגשה שם לא ממש התחבר לה לדמות של כהן דת קלאסי. "הוא היה איש זקן ועצבני שלקח כל הזמן סמים. כשהוא רצה לדבר עם הרוח של הציפורים, למשל, הוא מרח שרף, הדביק נוצות, רקד ושר, עד שנפל על הרצפה רועד, סימן שנתעברה בו הרוח של הציפורים. הוא עשה כל מיני דברים מוזרים עד שחשבתי 'מה הקשר שלי לכל זה'". כעבור מספר ימים, הגיעה מעיין למסקנה שכדאי לה לעזוב. היא חצתה את הנהר בעזרת סירת קאנו וחזרה הביתה בלי תשובות.

החיפוש התמידי נשמע ממרחק השנים כסידרת הרפתקאות ססגונית, אבל בזמן אמת, אומרת מעיין, הדברים כאבו, החיפוש היה לא קל, והאכזבות מבני האדם וממציאת הדרך צרבו.

אחרי שחזרה מן האינדיאנים וסיפרה את קורותיה למורה לטאי-צ'י, הוא השיב שאם זה המצב, עליה למצוא את מקומה באחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות.

מכיוון שחברה יהודיה אמרה למעיין שיהודי הוא רק מי שנולד כזה ואין אפשרות להתגייר, היא נותרה רק עם שתי אפשרויות. הנצרות היתה הקרובה והזמינה מבין השתיים, וכך מצאה את עצמה במנזר. "השתתפתי בשיגרה: קמתי מוקדם בבוקר, הלכנו להתפלל ואמרנו תהילים בלטינית. מה שאני התכוונתי לעשות זה לצום ולקרוא תנ"ך, כי אמרתי שאולי בורא עולם ירחם עליי ויראה לי את הדרך". לצום היא לא הצליחה, כי היה לה חשוב להיות חלק מהנזירות וזה כולל לסעוד איתן. מה שהיא ראתה הפליא אותה מאוד: נשים שעול הפרנסה והמשפחה הורד מהן, ובמקום להיות במקום עילאי, הן בעלות מוסר רדוד והמון רכילות.

אבל לא אישה כמעיין תוותר בקלות. "חשבתי: ברזיל זו לא מדינה רצינית, אנשים חפיפניקים, אוהבים מוסיקה וכדורגל. אולי באירופה, שם אנשים יותר רציניים, הנזירות הן אחרות". כדי לשכנע את אימה שכדאי לה לשלוח אותה לאירופה, היא הבטיחה שתלמד ב'סורבון'. מצוידת במכתב המלצה מהמנזר בסאו פאולו נחתה מעיין בצרפת, ונכנסה לאחת הקתדרלות המרשימות. "זה היה מאוד מרגש להיכנס לשם. התפאורה באמת גורמת לאדם להרגיש שהוא אפסי מול האל". אבל בפועל, גם באירופה הקודרת הנזירות התנהגו באותו אופן. "ראיתי גם שהם אומרים שהתנ"ך כולו שלהם, אבל הם לא עושים דבר ממה שכתוב בו. פתחתי בפרשת סוטה וראיתי שזו בושה לאישה ללכת בלי כיסוי ראש, אבל הנשים הולכות בראש גלוי".

כשכל האפשרויות האחרות סביבה נפסלו, נותרה למעיין ברירה אחת ויחידה: האיסלאם. כדי להתקרב לערבים ולתרבותם היא ירדה לדרום צרפת, לאקס-אן-פרובאנס ונרשמה ללימודי צרפתית, ערבית, קוראן ואיסאלם באוניברסיטה המקומית. "חייתי בין הערבים. היה הרבה יותר קל לחיות ביניהם, שהם מכניסי אורחים וזורמים כאלה, מאשר בין הצרפתים שהם נורא מסויגים". עם מעיין למדו שני בחורים מסעודיה, מרכז האיסלאם, וכשאחד מהם הציע לה לצאת איתו, היא היתה מאושרת מן ההזדמנות להחליף איתו דעות פילוסופיות ולשמוע עוד על הדת שלו. בערב הגיע הבחור לפגישה לבוש בחליפה ועניבה, נוהג במכונית חדישה, בשעה שאצל הסטודנטים האחרים אופניים נחשבו ללוקסוס. "למרות כל זה הוא היה קטנצ'יק ושחור", היא צוחקת "יצא מהמדבר, לא יעזור". כשהבחור ניסה להפגין את כבוד עושרו ופנה אל הכספומט ועמד שם דומם מבלי לדעת מה לעשות, הציעה מעיין את עזרתה. אחרי המבטים הזועמים שקיבלה ממנו בתגובה, הבינה שאין מקומה של האישה במתן הסברים לגבר. "כמעט קיבלתי ממנו סטירה וזה היה השיעור הראשון שלי באיסלאם". השיעור השני היה כשהיא ברחה מהדירה שלו, כי הסתבר שהוא בכלל לא היה מעוניין לשוחח. "הייתי בשוק. מה זה הדבר הזה? זו בהמה!" מעיין צפתה בבחורים האחרים וראתה שהם פועלים לפי אותה מנטליות, ובחוסר נאמנות בסיסי איש לרעהו. מעיין הבינה שלא מהם תלמד איך לנהוג בעולם והרימה ידיים.

חולצה לבנה וכריך כשר

ייאוש או לא, היא התחייבה בפני אימה ללמוד, וכך המשיכה להיות סטודנטית. ערב אחד שהתה במרתף בו היו סטודנטים מכל העולם. "כבר הייתי עייפה ורציתי ללכת הביתה, ופתאום אני רואה מישהו עם תלתלים שחורים יורד במדרגות, מדבר ערבית עם החבר'ה. הוא מצא חן בעיניי, הסתכלתי וראיתי שגם מצאתי חן בעיניו ואז כבר לא הייתי כל כך עייפה". היא הופתעה לגלות בחור ישראלי שלא נראה רוצח כמו החיילים בטלוויזיה. השנה היתה תשמ"ג, כמה חודשים אחרי מלחמת של"ג. "הבחור אמר, נכון, נלחמתי במלחמת לבנון והגעתי לצרפת לנוח. וזה הבחור", היא מצביעה על דוד שהצטרף אלינו, למרפסת הבית.

דוד, שנולד במרוקו וגדל בקיבוץ, ידע ערבית אבל לא חצי דבר על יהדותו. שני דברים כן נותרו לו: חולצה לבנה בליל שבת, ולא לאכול בשר וחלב באותו כריך, אבל כן באותה ארוחה.

דוד, שחיפש "חוצלארץ ובנות כמו כל קיבוצניק", הבין מהר מאוד שאצל מעיין העניין שונה. הוא הצטרף לעסק הקטן שלה באבני חן ותכשיטנות, בו עסקה כדי להתפרנס בצרפת, ואחר כך נפרדו דרכיהם, אבל לא לזמן רב.

כמה חודשים אחרי שמעיין חזרה לברזיל, נחת שם דוד כמו שהוא: קיבוצניק שלא ידע מילה בשפת המקום. "אמרתי, מה אני עושה איתו?" משחזרת מעיין. כששמעה מידיד שקנה אדמות שהוא מחפש מישהו לחווה שלו, היא קפצה על ההזדמנות. המושג 'קיבוצניק' פעל את שלו והידיד נתן את העבודה לדוד.

השניים טסו למנאוס, נישאו אזרחית, וחיו במעבה הג'ונגל בתוך בקתה על עמודים בקרחת היער. "לא היה שם דבר מלבד יתושים, תנינים וארניות", השניים צוחקים ומזכירים זה לזה חוויות מן העבר. כשמעיין הרתה, החליטו השניים שזו חוויה מעניינת עבור זוג אבל לא בשביל שלושה, וחזרו לעיר. חלפו תשעה חודשים, וכשנולד בנם הבכור אמר דוד למעיין: "בן, שמונה ימים - ברית".

מעיין נזכרת: "אמרתי: מה קרה לך ברית? אני לא יהודיה, הילד לא יהודי! הוא הסתכל עליי ואמר שוב, בן - שמונה ימים - ברית. הבנתי שעם מרוקאים לא כדאי להתווכח".

דוד מסמן את הברית כנקודה שעשתה לו את השינוי הפנימי. "איך שנגמרה הברית התחלתי לחשוב. לא ישנתי חודשים, חשבתי מה עשיתי עד עכשיו, הייתי מבולבל. ביקשתי מאה פעם ביום 'אברהם יצחק ויעקב תעזרו לי', זו היתה תפילת העמידה הראשונה שלי".

כשהתבוננה בבעלה הבינה מעיין שישראל היא המקום שלו והגיע הזמן לזוז. "לא היתה לי בעיה עם זה, כי זה היה חלק מהחיפוש. גרנו בצפת, והוא התחיל ללמוד בבית כנסת שבין מנחה לערבית גרסו בו זוהר. יום אחד הוא אמר לי 'ר' שמעון אומר שאישה שרוצה להיות רעננה כמו זית צריכה לכסות את הראש'. לא היתה לי בעיה עם זה, כי זכרתי את פרשת סוטה. הנה פה, מה שכתוב זה מה שעושים".

לרבנות הגיעה מעיין עם כיסוי ראש ומכנסי ג'ינס. "הרב אמר לדוד: היא לא יודעת שלא הולכים במכנסיים? חזרנו הביתה, זרקתי את כל המכנסיים, ובאמת כל מה שהרב אמר עשיתי. הוא ראה שאני מאוד רצינית".

רצינית היא אמנם היתה, אבל בגלל פערי השפה היא התגיירה בלי לדעת כמעט כלום, והלימוד נבנה מאוחר יותר. השניים נישאו בחתונה יהודית ובשבת עלה דוד לתורה בבית כנסת מקומי. "הוא עולה, כולם צועקים קולולו ופתאום ילד קורא מעזרת נשים 'אבא!', אף אחד לא הבין מה קורה כאן".

מניין ההסכמה הפנימית שאת רוצה להתגייר?

"אני הלכתי אחריו. זה לא שאמרתי זה המקום. זה היה עוד ניסיון, בדיקה". שמה הראשון של מעיין היה 'מרים', אותו בחרה מפני שהוא מתאים לשלוש הדתות.

כיום את נמצאת שנים רבות אחרי. במשך שנים חיפשת אנשים שחיים לפי האידיאלים שלהם, האם מצאת את זה אצל היהודים? הרי גם אנחנו לפעמים מחפפים.

"נכון, אנחנו לא מושלמים ויש מה לתקן, במיוחד כל הקטע של שמירה על הטבע, וגם בזה יש התעוררות. אבל ראיתי המון דברים שאין בעמים אחרים. כשאתה רואה אנשים לומדים תורה, ומתווכחים איך צריך לקיים כל פסיק של הלכה זה יכול להיראות טיפשי, אבל באמת זה מעורר התפעלות: הם רוצים לעשות את הרצון של ה', ולומדים את זה ומתעמקים בזה, איפה תמצאי את זה בעולם?" 

מעיין מזכירה גם את הרמב"ם והתייחסותו למזון ולעניין הכשרות, מה שהתיישב לה עם מה שלמדה אי אז, על הדבורים. "כל פעם למדתי עוד משהו, וכל פעם זה התרגשות: וואו, כל כך פשוט וכל כך נכון, איך לא חשבנו על זה קודם".

מאוחר יותר גילתה מעיין שמשפחתה שייכת ככל הנראה לאנוסי ספרד ופורטוגל. "זה כנראה המקור לחיפוש המטורף הזה, עשיתי את הדרך ההפוכה מזו שהאבות שלי עשו".

"אם קשה, חושבים על בית המקדש"

מעיין ודוד רצו להעמיק בתורה, ולכן עלו לירושלים. "הרגשתי שקיבלתי עם ותורה, אבל היה חסר לי העניין של הארץ, עם כל הטבע". הם התוודעו למשפחתו של הרב ישועה בן שושן, "אנשים נפלאים וצדיקים", והחליטו שליד כאלה אנשים הם רוצים לחיות. לפני שני עשורים הגיעו ליצהר, שם הם גידלו ומגדלים את שמונת ילדיהם. "חיפשנו יישוב חקלאי, והאישה בוועדת קליטה עשתה עבודה טובה ושכנעה אותי שגם יצהר יכול להיחשב כזה. עבדתי קצת בחקלאות, שתלתי את הענבים הראשונים כאן ואז באמת הרגשתי שקיבלתי ארץ".

מעיין ואני משוחחות יום לפני שאימה מגיעה לישראל לביקור. החלום שלה הוא להביא את אימה לארץ, שתגור כאן, לידה. הקשר ביניהן רצוף וחם, ומעיין גם שומרת על קשר עם חברים מברזיל.

איך מתנהלים בבית שומר מצוות כשהסבתא היא גויה?

"הילדים יודעים ומבינים. אמא שלי היא אישה טובה ומלאה דרך ארץ, ואחד הדברים שאני רוצה זה שהם ילמדו ממנה איך להתנהג, כי הישראלים חצופים. גם אני נהייתי חצופה ואני מתביישת. לפעמים אני מגיעה לברזיל ואומרת לעצמי יו, איזה ישראלית נהייתי".

מה דעתך על יחס התורה לגויים?

"יש כל מיני, זה נכון שאם תלכי לפי ספר 'תורת המלך' זה קצת קשה ולא פשוט. השנה היה מפגש של כל החברים מבית הספר, יש כאלה שלא ראיתי 25 שנה. אני נמצאת במקום אחר מהם, אבל יש הרבה אהבה ודברים משותפים. גדלנו באותו מקום, אני לא יכולה להתכחש לזה, האדם הוא תבנית נוף מולדתו והאנשים האלה הם חלק ממני, וכשאני מגיעה לברזיל, מבחינות מסוימות זה אני".

בחג השבועות אנחנו מעלים על נס את סיפורה של רות ואת הגיור. איך אנחנו, כציבור, מתייחסים למתגיירים?

"גרתי בירושלים בין החרדים והרגשתי שהתייחסו מאוד יפה עד גבול מסוים מאוד. הרגשתי שאני לא מקובלת. אבל כאן אני מרגישה בסדר גמור".

בכל הנושא של פולמוס הגיור, את תופסת צד?

"כשבאתי להתגייר לא עשו לי בעיות, כי זה היה לפני העידן של היום, וגם הייתי נשואה עם ילד ובעלי היה בדרך לתשובה. אני מכירה נשים מקסימות ורציניות שעשו להן את המוות. זה לא צריך להיות כזה אטרקטיבי להיות יהודי, כי זה באמת לא כזה אטרקטיבי. לפעמים אני תופסת את עצמי אומרת 'הממשלה שלי לא אוהבת אותי, השכנים שלי רוצים להרוג אותי ואנחנו בינינו לא מסתדרים - מה אני עושה פה בכלל, מה העתיד של כל הדבר הזה? אז בסדר, אנחנו חושבים על בית המקדש".

הסטודיו של בני הזוג עייש ממוקם סמוך לביתם ובו הם יוצרים יחד תכשיטים משובצים באבני חן וטבעות אירוסין ונישואין בהזמנה אישית. כשהזוג הצעיר והנרגש מגיע ליצהר, מעיין מעבירה את חלומותיהם אל הנייר ודוד הופך אותם לממשיים. בין העבודות היפהפיות כמעט לא תמצאו כאן שרשראות עם פרפרים או פרחים. השניים מחפשים לעבוד סביב מוטיבים יהודיים ולהתחקות אחרי האמנות היהודית שהיתה כאן בעבר, לצד אמירה ועכשוויות. לשניים עדליונים בצורת בית המקדש, קבר יוסף ומערת המכפלה, לחוד או ביחד, והרבה סממנים משבעת המינים. מעיין אמנם רצתה להיות חקלאית, אבל הבינה שזה לא תואם את האופי שלה. עוד בברזיל עבד הזוג עייש ביחד, כשדוד, שלמד שם צורפות, מוציא אל הפועל את מה שמעיין מציירת ומעצבת. "מהר מאוד הוא עשה תערוכה והגיעו המון אנשים חשובים בברזיל שמאוד התלהבו. אם היינו נשארים שם, היינו במקום מאוד טוב". בישראל למד דוד טכניקות שונות אצל צורף תימני והשניים הקימו סטודיו ביצהר, מה שמצד אחד מקטין מאוד את קהל הלקוחות שלהם, אבל מצד שני עונה על העיקרון להיות דווקא כאן, על ההר הזה.

תוך כדי העבודה בסטודיו, מעיין גם מעצבת ורוקמת פרוכות. היא הכינה את הפרוכת החדשה של קבר יוסף ולאחרונה סיימה את הכיסוי עבור העמודים של אפרים ומנשה.

"אני ממשיכה בחיפוש שלי וחושבת שאנחנו צריכים להיות מרוכזים בדבר אחד - בית המקדש.

בשנה שעברה למדתי עם קבוצת נשים במכון המקדש את כל ההלכות של הכנת הפרוכת, אבל אנחנו נשים, אנחנו לא מסתפקות בהלכות ורוצות לעשות. בימים אלה אנחנו מקימות את 'לשכת הפרוכת', בית מלאכה לנשים רציניות שרוצות לחקור ולעשות. במקדש היו מחליפים את כל 13 הפרוכות שלוש פעמים בשנה. זאת עבודה מטורפת, צריך להתחיל להתכונן לזה".

ofralax@gmail.com