בשבע 446: ההרתעה חוזרת

ההיערכות המוקדמת של צה"ל והוראות הפתיחה באש היו בין הגורמים המרכזיים למינוריות של אירועי 'יום הנכסה'

חגי הוברמן , ז' בסיון תשע"א


למרות התוכנית המפורטת של הפגנות שפורסמה באתרים השונים, ההמונים בכל הגזרות לא הגיעו. השלטונות בלבנון, בעזה וברשות הפלשתינית עשו כל שביכולתם למנוע אירועים המוניים שעלולים לצאת משליטה ולסבכם בעימות ישיר גדול עם ישראל
ההיערכות המוקדמת של צה"ל והוראות הפתיחה באש היו בין הגורמים המרכזיים למינוריות של אירועי 'יום הנכסה' | לבד ממוקדי הפגנות בודדים בצפון וביו"ש, התעלמו הפלשתינים מהקריאות ברשת הפייסבוק, וגם השלטונות המקומיים פעלו לדכא את המחאה כדי להימנע מעימות ישיר עם ישראל

אם לסכם את אירועי ה-5 ביוני – יום ראשון השבוע – בראיה הסורית, ניתן לומר במילה אחת: כישלון. המטרה הראשונה של נשיא סוריה בשאר אסד, נכון לתחילת השבוע, נכשלה. אם הנשיא הסורי קיווה שאירועי ה'נכסה' בגולן – יום השנה לתבוסת צבאות ערב במלחמת ששת הימים - יאפילו על מעשי הטבח שחייליו שלו ביצעו באזרחים סורים, תקוותו נכשלה.

הסיקור באמצעי התקשורת הערביים היה מינורי, כמו גם מספר המשתתפים בהפגנה בגולן, שהיה נמוך יחסית. המשטר הסורי נכשל במאמציו להסיט את תשומת ליבה של דעת הקהל בארצו ובעולם מההתקוממות בתוך סוריה אל "מצעדי השיבה" הפלשתיניים.

טביעות אצבע של המשטר הסורי

שאלת התהודה התקשורתית הפכה להיות השאלה המרכזית, מאחר שלא היה שום דבר ספונטאני באירועים בגבול הסורי בתחילת השבוע. בצה"ל הפנו אצבע מאשימה כלפי השלטון הסורי, מתוך ידיעה ברורה כי אם אסד היה רוצה, יכול היה למנוע את ההפגנות הללו. טביעות אצבעות המשטר הסורי ניכרו בכל פרט: החל בהסעות המפגינים, דרך הטלוויזיה הסורית שהקימה מראש כמה עמדות שידור ודיווחה חי מהשטח, וכלה באמבולנסים והצוותים הרפואיים שהוצבו בנקודות החיכוך שנקבעו מראש מול מג'דל שמס וקוניטרה.

מנגד, אפשר היה לשמוע גם את ההערכה ההפוכה, שהאירועים בשטח מעידים על "קריסה הדרגתית של משטר אסד והיחלשות שליטתו במדינה", משום שגם במקומות בהם ניסו השלטונות הסוריים לעצור חלק מהמפגינים הם לא הצליחו.

רשת אל-ערבייה דיווחה בשם גורמים באופוזיציה הסורית, כי גורמים פלשתיניים במחנות הפליטים בסוריה אישרו שההפגנות אורגנו בידי גורמים מטעם הממשל בדמשק, שאף שילמו כסף למי שהסכימו להגיע להפגין בגבול. בסוכנויות הידיעות דווח מפי פעילי אופוזיציה סורים גולים, כי כל מפגין קיבל אלף דולר עבור השתתפותו בהפגנות, וכי לכל אחד מהם הובטח שאם ייהרג מאש צה"ל, משפחתו תקבל 10,000 דולר.

גם בצה"ל הפיקו לקחים: בניגוד למה שהתרחש לפני כחודש, ב-15 במאי המכונה 'יום הנכבה', הפעם נערכו בצה"ל מבעוד מועד והיו נכונים לקראת המפגינים. כוחות גדולים, לרבות צלפים, הוצבו במג'דל שמס ובאזורים נוספים בגבול ברמת הגולן. בנוסף, הטמין צה"ל מוקשים חדשים בשטח ובנה גדר ותעלה בניסיון לעצור את המפגינים. המפגינים לא הגיעו לגדר המערכת כמו ב"יום הנכבה". הם חתכו אמנם פרצות בגדר התלתלית, אך השילוב בין גדר תיל, סוללת עפר וחפיר עמוק צמודים זה לזה, הפכו את ההתקדמות אל מעבר להם לבלתי אפשרית כמעט. כוחות צה"ל כרזו למפגינים ודרשו מהם לסגת, אך כשאלה לא נענו לקריאות ירו החיילים באוויר ואף לעבר מפגינים שניסו לפגוע בגדר ולחדור. כל מי שניסה לעבור את הקו שהוגדר על ידי צה"ל וניסה לפגוע בגדר, נורה מאש צלפים מדויקת של כוחות הצנחנים, ההנדסה ו"אגוז" שהוצבו במקום.

וכך, בניגוד ל'יום הנכבה' כאשר מפגינים סורים הצליחו להפיל חלקים מהגדר ולחדור לשטח ישראל, הצליח הפעם צה"ל לבלום את הסורים ולמנוע מהם לפרוץ את הגדר.

הסורים טענו כי מירי צה"ל נהרגו 23 מפגינים, ו-325 נפצעו. בצה"ל דחו את הנתונים. "בדמשק מנפחים נתוני נפגעים כדי ליצור פרובוקציה", אמר גורם צבאי.

בשעות הבוקר של יום ראשון עוד נראה היה כי 'יום הנכסה' יעבור ללא אירועים מיוחדים בכל הקשור לגזרת רמת הגולן. אלא שבשעות הצהריים החלו לזרום לכיוון הגבול מאות מפגינים סורים, שניסו לפרוץ את הגדר. צה"ל השיב באש ובגז מדמיע. תושבים במג'דל שמס שצפו במתרחש לא נשארו אדישים והשליכו אבנים ובלוקים על כוחות הביטחון.

אחר-הצהריים הצטרפו גם תושבי מג'דל-שמס למהומות, כאשר עשרות צעירים התפרצו לגבעה המשקיפה על גבעת הצעקות והחלו ליידות אבנים לעבר כוחות צה"ל. לטענת הצעירים, הרוחות התלהטו לאחר שהבחינו בכוחות צה"ל יורים גז מדמיע לעבר המפגינים הסורים. כוחות יס"מ שהתפרסו בכפר הרחיקו את הצעירים המשולהבים בגז מדמיע וברימוני הלם. גם כוהני הדת הדרוזים עשו מאמץ גדול להרחיק את הצעירים וחצצו בגופם בינם לבין השוטרים.

גם חיזבאללה מרגיע

גזרת עימותים נוספת בגולן היתה העיירה קוניטרה הסמוכה לגבול ישראל-סוריה. העיר ההרוסה – שסוריה לא שיקמה אותה עד היום, בניגוד מוחלט להתחייבותה בהסכם הביניים עם ישראל משנת 1974 - נמצאת בשליטת כוח האו"ם ואונדו"פ, ולכן יכלו שם המפגינים להתקרב למרחק של כשלושים מטרים בלבד מחיילי צה"ל וליידות לעברם אבנים ובקבוקי תבערה. שם לא היה מכשול מעכב משמעותי שחצץ בין כוחותינו למפגינים, שהופיעו ונעלמו בין הבתים. כ-300 מפגינים סורים הגיעו לעיר הנטושה. תחילה הם התבצרו במבנה נטוש והפגינו במקום, ומאוחר יותר חלק מהם התקרבו לגדר המערכת. כוחות צה"ל שהיו ערוכים במקום מבעוד מועד קראו להם לסגת, ומשהמפגינים לא נענו הם נתקלו בירי של גז מדמיע וירי באוויר. חיילי צה"ל השתמשו שם בכמות ניכרת של גז מדמיע, וכשמספר המתקרבים לגדר גדל, נורתה גם אש צלפים.

בסביבות השעה 14:30 פרצה שריפת קוצים בצד הסורי, ככל הנראה כתוצאה מבקבוקי תבערה שהשליכו המפגינים. העשן הסמיך, יחד עם הגז המדמיע שירו חיילי צה"ל, נישא בחסות הרוח המזרחית הערה שנשבה במקום היישר לעבר המפגינים, שנאלצו לסגת. שריפת הקוצים אף גרמה להתפוצצות כמה מוקשים. לפי דיווחים בסוריה, כתוצאה מהתפוצצות אחד המוקשים נפצעו מספר מפגינים.

בניגוד לגזרת הגולן, כל שאר הגזרות היו שקטות. ההרתעה שיצרו תגובות צה"ל ב"יום הנכבה", התגובה הנחרצת של ישראל באותו יום והאזהרות שהשמיעו בכירי המערכת המדינית והצבאית בישראל עשו את שלהן. בניגוד לאירועים אחרים בעולם הערבי, הפעם ל'פייסבוק' לא היה תפקיד משמעותי בארגון ההפגנות. למרות התוכנית המפורטת של הפגנות שפורסמה באתרים השונים, ההמונים בכל הגזרות לא הגיעו. השלטונות בלבנון, בעזה וברשות הפלשתינית עשו כל שביכולתם למנוע אירועים המוניים שעלולים לצאת משליטה ולסבכם בעימות ישיר גדול עם ישראל. אפילו חיזבאללה נרתם למאמץ הריסון מחשש לפגיעה בשיעים תושבי דרום לבנון ומחשש להתלקחות בקנה מידה גדול.

צבא לבנון הכריז כבר מסוף השבוע שעבר על אזור הגבול שטח צבאי סגור, ובשיתוף כוחות יוניפי"ל מנע ממפגינים להגיע לאזור ולהתעמת עם צה"ל, שנערך בכוחות גדולים בעיקר מול צוק מנרה והכפר הלבנוני מרון א-ראס.

גם ביו"ש שרר שקט יחסי, למעט שתי נקודות: ביום ראשון בצהריים מאות פלשתינים הבעירו צמיגים והתעמתו עם כוחות מג"ב סמוך למחסום קלנדיה, לאחר שניסו לחצות את המעבר בשיירה. כוחות מג"ב השתמשו ברימוני הלם ובירי גז מדמיע כדי לפזר את התהלוכה. בעקבת זאת יידו המפגינים אבנים לעבר כוחות הביטחון, שהשיבו בירי.

באזור השומרון קיימו מאות פלשתינים, מלווים בפעילי שמאל קיצוני, עצרת בבית ספר בכפר דיר אל חטאב, שהוקם בצורה בלתי חוקית בשטחה המוניציפאלי של אלון מורה. לאחריה צעדו לעבר המעיין 'עין כפיר', על שמו של חייל צה"ל אבנר כפיר חזי הי"ד, חובש קרבי שנפל בדרך למוצב הבופור בדרום לבנון בשנת 1997. המפגינים קיימו את העצרת ולאחריה צעדו כשבידיהם צמיגים וחומרי בעירה נוספים והבעירו אותם במעיין שהוקם לזכרו. כוחות צה"ל הדפו את המפגינים חזרה לפאתי הכפר לאחר עימותים. למרות הניסיונות, לא נגרם נזק משמעותי לאתר ההנצחה. גם בעזה הפגינו כמאה פלשתינים באזור בית חנון שבצפון הרצועה, אך שלטונות חמאס לא התירו להם להתקרב אל גדר המערכת. הפלשתינים, כך נראה, שומרים את האירועים האלימים לחודש אלול, אחרי שמועצת הביטחון, על פי תוכניתם, תכיר במדינה פלשתינית עצמאית בכל יש"ע.