בשבע 446: שאלת השבוע

האם קיימת בישראל תופעה של עוינות מוגזמת כלפי עשירים?

ירעם נתניהו , ז' בסיון תשע"א

הערכה מוגזמת לעושר | עו"ד יובל אלבשן, עמותת 'ידיד'

בעיניי, לא רק שאין בישראל עוינות מוגזמת לעשירים, אלא שמרבית החברה הישראלית עדיין חולה במחלה ההפוכה. קרי: פולחן הערצה של כל מי שצבר עושר, בלי כל קשר לדרך בה צבר אותו ולהתנהלות חייו.

לא רק שאנשים לא רואים פגם בעושר, אלא שאוטומטית מי שנתפש ככזה הופך למודל ראוי לחיקוי. וזו תפישה חלולה. לכן לנסות לאפיין ולומר שבישראל יש סוג של עוינות כלפי העשירים – יש כאן לעג לרש, תרתי משמע.

לצערי, בישראל של ימינו חסרה הבחנה שחשובה בכל חברה – בין אלו שנהיו עשירים בגלל זעת אפם, ובין אלו שהתעשרו בשל קשרים בשלטון. בין אלה שעשו זאת אגב שמירה על שותפות עם שאר גורמי החברה והקפדה על ערכי היסוד של החברה, ובין אלו שעשו זאת אגב רמיסת כל אותם ערכי יסוד.

זה חסר לנו, וכרגע המצב הוא 'אתה עשיר – משמע שאתה מוביל חברתי'.

אני סבור שההבחנה הזו קריטית, כי אנו כן זקוקים לעשירים בחברה, וההון הפרטי הוא כוח מניע שבלעדיו אי אפשר להתקדם. אבל מנגד, אנו חייבים את ערכי היסוד שלנו ואת השותפות הערכית.

הדרך לשמור על שני הצרכים הללו יחד, ערכים שאינם סותרים זה את זה, היא רק באמצעות ההבחנה שציינתי לעיל. אנו צריכים לפאר ולרומם את אלה שהעשירו בצורה ראויה, ואנו צריכים להיות לגנות ולנדות את אלו שעשו זאת בצורה לא ראויה, אם תוך רמיסת זכויות עובדיהם, ואם בדרך של השפעה לא הוגנת על השלטון וביזת משאביו.

 

מצליחנים על הכוונת | רז קיל, עיתונאי ועורך מדור 'ברנז'ה', עלון 'מצב הרוח'

התשובה היא שכן, בהחלט.

חשוב לומר שהעוינות בישראל לא מופנית רק כנגד העשירים, אלא כלפי המצליחנים בכלל וכלפי כל אלו 'ששיחקו אותה'.

כבר תקופה ארוכה שהתקשורת בארץ 'מחפשת' כל מצליחן, בודקת בציציותיו ושמחה כאשר הוא מועד או נופל. אינני מדבר כאמור רק על העשירים, מחפשים כאן את כולם: את הפוליטיקאים, את אנשי העסקים, רבנים ואפילו אנשי צבא וביטחון שתרמו במשך כל הקרירה שלהם עבור המדינה.

מדובר בסוג של צרות עין לאומית, קנאה ובעיקר חוסר פרגון. היטיב להגדיר זאת, שר החוץ אביגדור ליברמן שנשאל לאחרונה: 'למה חוקרים אותך דווקא?' שר החוץ ענה: 'לדעתי, מקנאים בי', והוסיף ואמר ( וכאן הניסוח הוא שלי) יושב החוקר של המשטרה מולי ואומר לעצמו, למה הוא עולה חדש, הצליח, עשה כסף ונהפך להיות שר החוץ, ואני יושב כאן מולו עם משכורת נמוכה, במה הוא יותר טוב ממני. חייבת להיות סיבה. בטוח הוא עשה משהו לא חוקי ולכן הוא הצליח.

ובמקום שאנחנו כעם נשמח שגם בארץ שלנו הקטנה והמועטת משאבים,  אפשר להצליח, נהיינו ביקורתיים.

הצרות עין הכי בולטת  בארץ היא בעיקר כלפי עשירים, ובמיוחד כלפי אלו המכונים 'הטייקונים', הצדקנים מדברים על כך שלא יתכן שיהיו כאלה פערים, אך שוכחים שהחברה הישראלית השתנתה מזמן והעשרים כאן עשו את הכסף ביושר – כל עוד לא הוכח אחרת, בכישרון, ביזמות, במקוריות ובעבודה קשה. שוכחים שכול אותם טייקונים יכלו כבר מזמן לעשות עסקים בחוץ לארץ בלבד גם לגור שם, אך הם כולם בחרו להתגורר כאן ולהשקיע כאן את זמנם וכספם. הם מפתחים את הארץ ומקדמים אותה, הם מספקים עבודות לאזרחים רבים והם גם תורמים המון: למיזמים חברתיים וחינוכיים, לאוניברסיטאות ומכללות, לישיבות ובתי כנסת, לקהילות יהודיות בחוץ לארץ. הם מעניקים מלגות ובונים ספריות ובתי חולים ותורמים גם לעולים ולחלשים. אנחנו כאזרחים צריכים לברך אותם על כך ולא לחפש אותם.

תיקון עוול היסטורי | פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג, אוניברסיטת חיפה

איש לא בדק את התופעה מבחינה אמפירית. צריך לבדוק באיזה הקשר, באיזה מגזר ובמי מדובר. כמו כן, לא אחת יש פערים ניכרים בין עולם העיתונות ובין דעתו של הציבור הרחב.

לדעתי, דווקא בשנים האחרונות, כשישראל הפכה לקפיטליסטית יותר ושהמדדים הכלכליים הופכים לחזות הכול, העשיר זוכה להערכה רבה, הן בעולם העיתונות והן בקרב הציבור.

שנים רבות לא מיקדו את הפוקוס בתחום הכלכלי. אין לנו אפילו מחקר היסטורי מסודר לגבי אנשי הממון, הסוחרים וכדומה . הם הודרו גם מההיסטוריוגרפיה הציונית. אנשים שתרמו תרומה ניכרת לחברה הודרו, ורק בשנים האחרונות הכסף נעשה לחזות הכול.

היסטורית, מפא"י דאגה לשים את אנשי הכלכלה בשולי תגמולי הכבוד. הם ההדירו את אנשי הפוליטיקה ואנשי הצבא, ואפילו את אנשי התאטרון, האמנות והמורים, ואילו עולם העסקים לא עמד בראש סולם הכבוד.

אחת הסיבות שהליכוד עלה היא שהוא נתן במה לכמה קבוצות שהודרו ממפא"י, כגון הדתיים, המזרחים וגם הבורגנים. כך למשל, אנשים שהקימו מפעלים לא זכו למעמד היסטורי נישא, ורק בשנים האחרונות הנושא מתחיל להיות מתוקן. אפילו לתעשיית ההיי-טק לקח זמן עד שהם קיבלו את הכבוד המגיע להם.

צריך לזכור שכל העיתונות הכלכלית צמחה כאן בשנות ה-80. לפני כן הכלכלה זכה לסיקור מצומק מאוד. הפקולטה לכלכלה הייתה אחת הנידחות בשנות ה-50 וה-60. עם השנים המצב השתנה והיום כל אחד רוצה להיות מנהל, איש עסקים ומיליונר. ולכן מי שהצליח הופך למודל של הערצה.

פגם באמונה

אין מקום לקנאה בעשיר - וממילא, אין מקום לעוינות. אם הקב"ה נתן לו ולא נתן לך - הרי שהוא הקובע את שתי העובדות גם יחד! הקנאה אומרת קריאת-תגר על שיפוטו של הקב"ה וטרוניה על אופן ניהולו בעולמו עפ"י רצונו (ערעור ראשון על זה שיש לעשיר וערעור שני על כך שאין לך...). אולי זהו ניסיון כפול? (לעשיר - אם ייתן צדקה ויחלק מהונו לנזקקים. לך - אם תתפלל ותבקש פרנסה ואם תקבל בהכנעה ושלמות את דינו של בעל-הבית, הקב"ה). אולי מקבל העשיר את כל חלקו בעולם הזה ואתה – בעולם הבא? מי אתה, שתשפוט? מי אתה, שתקנא?

ד"ר שלום פליסר, רמת-גן.

התנהלות של אוליגרכים

הישראלי הממוצע מאמין שרוב העשירים עשו את הונם, בסופו של דבר, בדרך לא ישרה. נוסיף לזה שהישראלים מטבעם לא נוטים לפרגן בקלות למי שיש לו הרבה כסף, ונגלה יחס לא  סימפטי במיוחד כלפי עשירים. בגלל גובה המיסים המטורף במדינתנו לא פשוט להיות עשיר, אבל זה לא מצדיק 'עיגול פינות' על גבול הפלילי של רבים מהם. סתם כך אין סיבה הגיונית לעוינות כלפיהם, ואולי היינו שמחים להיות כמוהם, אבל ניצני העוינות מבצבצים כאשר המדינה מאפשרת לאחדים מהעשירים להתנהל כמו אוליגרכים רוסים, שעושים מה שמתחשק להם למען צבירת הון.

איתמר ליברמן, בית אל