בשבע 446: שנת היובל לאחור

לאחר קום המדינה לא נישלה ממשלת ישראל אף תושב ערבי אחד מהארץ

אבי סגל , ז' בסיון תשע"א

"האמת היא שעוד לפני חידוש מדינת ישראל לפי החלטת עצרת או"ם, החל מראשית דצמבר 1947 ועד 12 במאי 1948, עזבו על פי הוראות המנהיגים הערבים ובראשם מי שהיה מופתי בירושלים, ואחר כך שותפו של היטלר ואייכמן בהשמדת מיליוני יהודים, חג' אמין אל חוסייני, כחמש מאות אלף תושבים ערבים את השטח שנועד על פי החלטת או"ם למדינת ישראל ונשתקעו בארצות ערב השכנות – ירדן, סוריה ולבנון ורצועת עזה.

"לאחר קום המדינה לא נישלה ממשלת ישראל אף תושב ערבי אחד מהארץ, ועוד לפני קום המדינה הודיעה ה'הגנה' היהודית, שעמדה בנצחון בפני כנופיות הערבים מארץ-ישראל ומהארצות השכנות שהתנפלו על יהודי ארץ-ישראל, כי כל ערבי יוכל להישאר במקומו, וכל הערבים שלא נשמעו להוראות המופתי – אמנם נשארו עד היום בכפריהם ובעריהם בישראל".

שני המשפטים המאוד ארוכים ומפותלים האלה (הניסוח והכתיב במקור, כמו בכל הציטוטים המופיעים בעמוד זה) לא נלקחו מתוך חוברת של תנועת 'אם תרצו' או טוקבקים של אנשי ימין "עילגי-לשון", כפי שמכנה אותם בחיבה רזי ברקאי. זהו קטע מנאום שנשא בכנסת ראש-הממשלה דוד בן-גוריון השבוע לפני חמישים שנה בדיוק. הקטע מועתק מילה במילה מגיליון הארץ של הימים ההם – העיתון הגדול היחיד שכיסה את הנאום הציוני הנלהב באופן נרחב ומפורט – והוא מלמד אותנו על התמורות הפוליטיות שחלו הן בכנסת והן בהארץ. מיהם באמת ממשיכי דרכו של ב. ג. (כפי שנכתב שמו בעיתוני הימים ההם) – מפלגת העבודה, אהוד ברק ואנשיו או צעירי 'אם תרצו' – הקוראים יכולים להתרשם בעצמם.

והנה כותרת אחרת בהארץ מלפני חמישים שנה: "הפגנות ואסיפות במדינות ערב לרגל יום הקמתה של מדינת ישראל". נכון חסר לכם משהו? לא נכבה, לא נכסה, לא הכיבוש ולא הקשקוש. יום הקמתה של מדינת ישראל. הארץ, לא מה שחשבתם.

ידיעה אחרת, הפעם ציטוט מעיתון לבנוני בידיעות-אחרונות, מראה כי כבר לפני יובל שנים שקלו ערביי יש"ע להכריז על מדינה פלשתינית. רק שבאותם ימים האיום לא היה עלינו. "מזה שבועות מספר מתלחשים החוגים המדיניים בביירות על קיומה של תכנית לקרוע את הגדה המערבית מירדן ולהכריז עליה כעל רפובליקה עצמאית תחת נשיאותו של חאג' אמין אל-חוסייני" (ב' בסיון התשכ"א).

כפי שהבחינו בוודאי חדי-העין, וכהרגלי בימי חג ומועד ונופל, גם השבוע צללתי אל חומרי ארכיון עיתונאיים. רק שהפעם, לשם שינוי, הלכתי על תאריך מוקדם באמת – לפני חמישים שנה, מעט אחרי חגיגות הבר-מצווה למדינה – ולא כדי ללעוג לתחזיות שווא מאותם ימים, אלא בעיקר כדי להיזכר בתקופה אחרת, עידן של תמימות וציונות ואהבת היהדות וסתם שעמום מבורך בפוליטיקה ובתקשורת. עידן בלי טלוויזיה, בלי שתי מדינות לשני עמים, בלי קמפיינים מתוקשרים למען שחרור מחבלים, ובלי עגבניות. כן, היה אז מחסור בעגבניות, וחברות מסחריות התייחסו לכך בפרסומות: "מתגעגעים לעגבניות? הרי דרך זולה וקלה להשיגן: מרק עגבניות 'ויטה' העשוי על טהרת הירק". כמה מפתה.

אז מה היה לנו שם, השבוע לפני חמישה עשורים: הרבנות הראשית עברה למשכנה החדש ברחוב אורי, חברת עלית הוציאה לשוק קפה נמס נטול קפאין, כתב אישום הוגש נגד המרגל ישראל בר, הפועל פ"ת בכדורגל זכתה באליפות שלישית ברציפות, האסטרונאוט אלן שפארד חזר מהחלל, השחקן האמריקני גארי קופר והקומיקאי היידישאי ישראל שומאכר הלכו לעולמם, בערב שבועות פורסמו מתקונים – ולא מתכונים – לעוגות גבינה, "ממשלת פרס" היתה אז הממשלה במדינת פרס ולא ממשלת שמעון פרס, ושמות פרטיים הופיעו בעיתונים בדרך כלל בקיצור – כולל שמותיהם של הכתבים.

אבל הכותרות הראשיות באותם ימים הגיעו בעיקר מאולם בית המשפט, שבו ישב אדולף אייכמן על ספסל הנאשמים. בכלל, זיכרון השואה היה עדיין טרי, והעיסוק בה היה נרחב גם מחוץ למערכות העיתונים. בג' בסיון התשכ"א פרסם ידיעות-אחרונות את רשימת עשרת הספרים המבוקשים ביותר באחת מחנויות הספרים בת"א. בשלושת המקומות הראשונים כיכבו הספרים 'קראו לו פיפל' של ק' צטניק, 'הרדיפה אחרי אייכמן' ו'איך נתפס אייכמן'. בהמשך הרשימה הופיעו ספרי עיון על ספרות ושירה, 'אלטנוילנד' של הרצל בעברית ובאנגלית, וכן אנציקלופדיה תרבות. תאמינו או לא, 'יומנו של חנון' נעדר מעשרת הגדולים.

לסיום, נראה מי מצליח לזהות את שולח המכתב במדור 'מכתבים למערכת' של מעריב, השבוע לפני חמישים שנה. זה לא קשה כמו שזה נראה: "מדי שבת מגיעים אנו למסקנה המצערת, כי ידיעותיו של האזרח הקטן בשפות – עברית, מעט אידיש, והמשכילים שבינינו שולטים באנגלית – כל אלה אין בהם די על-מנת לרדת עד חקר הבנת התכנית 'בימות ובדים'... שליטתם של עורכי התכנית בשפה התרבותית והמעודנת – צרפתית – מביאה בוודאי, יחד עמי, לידי חרון וזעם אין-אונים רבים מהמאזינים שעה שחשים הם, כי תכנית אשר נקבעה בשעת ההאזנה הנוחה ביותר בראדיו... הפכה להיות לבמה בה מפגינים עתונאי ידוע וחבריו שוחרי האמנות האירופית את שליטתם הרהוטה בשפת הטרקלינים. מדי שבת, שעת היפתח תכנית זו, כאשר שומע אני כיצד משתררת לפתע 'דממת אלחוט' בבתי השכנים הסוגרים את מקלטיהם, חש אני בקורטוב של הנאה, שכן זו הינה הדרך היחידה בה ניתן להפגין כנגד חוסר טעם משווע זה".

על החתום: "גדעון רייכר, סטודנט".

 

האחים שרים

בעבר הקרוב יותר, לפני כשבועיים, הייתי באירוע משמח, מרגש וחד-פעמי: האחים המוזיקאים אהרן ויונתן רזאל ובן-דודם הכנר ניצן-חן רזאל הופיעו יחד על במה אחת. זה קרה בתיאטרון תמונע, במסגרת מופע השקה לאלבום החדש של אהרן שנקרא 'מה עשית היום'. לטעמי האישי, ובתקווה שאני לא פוגע באיש, האחים רזאל הם לפחות רמה אחת מעל ז'אנר הרוק היהודי כולו, ביחד עם שולי רנד ואולי עוד מישהו-שניים ששכחתי. לראות את שני האחים על במה אחת, ועוד עם בן-דודם המוכשר, זה חתיכת פינוק.

גם הדיסק המושק עצמו מוצלח, למרות שאינו משתווה בעיניי לאלבום הקודם 'להיות מחובר'. רזאל ממשיך לשלב בין להיטים פוטנציאליים, כמו שיר הנושא או הדואט עם שולי רנד 'עולה בשביל', לבין שירים מהורהרים עם לחנים נוגים ופחות קליטים. שמחתי למצוא באלבום את 'קום צא לשדה' היפהפה, שאמנם כבר הופיע באחד מאלבומיו המוקדמים של רזאל, אבל למי אכפת. 'מה עשית היום', הדיסק והמופע, מומלצים בהחלט.

 

בעשרה מאמרות

עם פרישתו מראשות המוסד, שחרר מאיר דגן את חרצובות לשונו בהתבטאויות בעייתיות נגד מנהיגי המדינה ויורשיו בארגון הביון הישראלי. זאת לא הפעם הראשונה שבה פורש איש בכיר מתפקידו וממהר לפתוח את פיו, ומן הסתם גם לא האחרונה. לפניכם עשר התבטאויות עתידיות, שבוודאי ייאמרו על ידי אנשים עם סיום תפקידם ההיסטורי, ועוד יעוררו מחלוקת, תדהמה וסערה ללא גבול:

1. "ברור שהייתי מודע למצלמה, לכן הייתי מתון יחסית לעצמי" (ניסו שחם).

2. "לא היה לי קל במלחמת המפרץ, אז ישבתי בחדר האטום, שתיתי הרבה ויסקי ונרגעתי" (נחמן שי).

3. "האמת, הסיכויים לזכות בפיס אפסיים - מי שמבזבז כסף על טופס זקוק לאשפוז כפוי" (אראלה).

4. "סבלנו ממך כבר באודישנים. בשבילך זה סוף הדרך. העיקר שתפסיק לשיר" (מקבץ מסרונים של צביקה הדר למודחי כל העונות של 'כוכב נולד').

5. "אוי, הרבי נפטר" (שליח חב"ד).

6. "בטעות חציתי את הקו הירוק, אני מצטער" (א', מחותמי עצומת האמנים, משאיר אחריו מכתב).

7. "לגרוסמן, עוז ויהושע: אני יודע שאתם רגילים, אבל זה מכתב התאבדות, אין צורך לחתום למטה" (א', אותו מכתב).

8. "היה לי ג'י-פי-אס" (הכלבה לאסי מתוודה).

9. "לדעתי, צריך להגביל את גיל המועמדים לתפקידי הנהגה בכירים" (שמעון פרס יוצא לגמלאות).

10. "זה היה עניין אישי" (כנ"ל).