בשבע 446: אב יקר

היא הגיעה לביתה ודמעות פרצו מעיניה. היה מדובר בתשעה חודשי שכירות מאוד גבוהה. היא ידעה שלאביה אין כסף

עודד מזרחי , ז' בסיון תשע"א


היא הגיעה לביתה ודמעות פרצו מעיניה. היה מדובר בתשעה חודשי שכירות מאוד גבוהה. היא ידעה שלאביה אין כסף, ושאין לה איך לשלם. בכל זאת לא הסכימה להוציא את אביה מהדירה שכה אהב
מרדכי היה בעל מפעל טקסטיל ואיש עסקים מצליח, שעשה הרבה מאוד חסד עם נזקקים למיניהם. כך למשל חתם על ערבות גדולה עבור משפחה שהגיעה לפת לחם. כאשר פנו אליו המלווים שילם מיד את כל הסכום, ואפילו לא סיפר זאת למשפחה, כי ידע שאין להם מהיכן לשלם. אחרי שנים אותה משפחה השתקמה ואיכשהו נודע להם שמרדכי פרע את החוב. הם היו המומים, מפני שהיו בטוחים שהמלווים ויתרו להם בינתיים. בני המשפחה התעקשו להחזיר למרדכי מה ששילם בעבורם, אבל מכיוון שהוא ידע שגם כעת אין להם יותר מדי אמצעים, ביקש מהם לשלם מאה שקל לחודש בלבד, וכך עשו במשך שנים רבות.

עברו השנים ומרדכי ירד מנכסיו. גם אשתו נפטרה באותה עת ומותה גרם לו עגמת נפש מרובה. בהדרגה החל לחוש ברע, מצבו הבריאותי הידרדר, והגיל עשה את שלו. בגלל מצבו הכלכלי הגרוע נאלץ למכור את דירתו כדי להחזיר חובות.

הוא שכר דירה, ודאג לכך שהיא תהיה יפה באומרו שברצונו לארח את ילדיו, נכדיו ומכריו בדירה יפה כפי שהיה רגיל. במשך כמה שנים מרדכי הצליח להסתדר עם שכירות הדירה, אבל כאשר בריאותו הורעה בתו מיכל החלה להיכנס לתמונה. היא עזבה את כל פעילויותיה ועסקה אך ורק במלאכת כיבוד אב. השתדלה לעזור לו בכל מה שאפשר מדי יום ביומו. מיכל ובעלה וילדיהם התפרנסו ממשכורת הבעל ומצבם הכלכלי לא היה שפיר במיוחד.

יום אחד הגיעה מיכל כמדי יום לבקר את אביה. הוא ישב בכיסא גלגלים, שתה תה ולמד תורה עם אחד מנכדיו. לפתע צלצל הטלפון בביתו ומיכל הרימה את השפופרת. היה זה בעל הבית של דירת האב.  

"מי את?", שאל בעל הבית.

"מיכל, בתו של מרדכי", ענתה.

"את יודעת שאביך חייב לי שכירות של כמעט חצי שנה", ניגש הלה לעניין, "אני שולח לו עכשיו מכתב מעורך דין שישלם את כל החוב, ושייתן לי שלושה חודשים נוספים מראש, ואם לא - אני מפנה אותו! יש לי בני זוג מאוד עשירים מקנדה שמעוניינים בדירה".

"אני אדאג לשלם", ענתה מיד, "ואבקש ממך שלא תאמר שום דבר לאבי".

"אני נותן לך שבועיים ולא יותר", אמר.

 "אתה יודע שאבי אדם חולה", אמרה.

"אני נורא מצטער", אמר, "אבל שכירות צריכים לשלם. זו פרנסתי".

בתום השיחה מיכל הסתכלה על אביה שחש כי משהו מעיק עליה.

"הכל בסדר מיכל'ה?", שאל בדאגה.

"כן... אני פשוט צריכה רגע לחזור הביתה לטפל באחד הילדים".

"הם בריאים?" שאל.

"כן, הכל בסדר, ברוך השם".

היא הגיעה לביתה ודמעות פרצו מעיניה. היה מדובר בתשעה חודשי שכירות מאוד גבוהה. היא ידעה  שלאביה אין כסף,  ושאין לה איך לשלם. בעלה והיא היו בחובות, ובקושי גמרו את החודש. בכל זאת לא הסכימה להוציא את אביה מהדירה שכה אהב. בעלה ניסה להרגיעה, אבל היא ידעה שאין להם איך לשלם את הסכום, אלא אם כן יצנחו להם שטרות כסף משמיים...

היא ישבה וכתבה מכתב לקדוש ברוך הוא:

"ריבונו של עולם, אין לי שום דרך לשלם את השכירות לאבי היקר שכל חייו עזר לנו ולאנשים רבים, ואני מאוד לא רוצה להוציא אותו מהדירה שהוא כל כך אוהב. אני עצמי גרה בדירה פשוטה מאוד, אבל הוא כל כך רגיל לדירה שלו ואם יצא ממנה, זה ישבור אותו".

המכתב היה ספוג בדמעותיה.

לאחר שהתעשתה, אמרה לבעלה ולכמה מבני משפחתה כי תתחיל להתקשר לקרובי משפחה בחו"ל. כולם אמרו לה פחות או יותר כך: "מיכל, הרי מדובר ביותר משלושה עשר אלף דולר, כל אחד ייתן לך במקרה הטוב, מאה דולר, שלא לדבר על הבושות. אין לנו הרבה קרובים עשירים, ויהיו כאלה שיגידו לך שאבא יכול להתגורר בדירה פשוטה יותר".

היא לא שמעה להם, וישבה להתקשר מדי יום ללא לאות. היו כאלה שטרקו את הטלפון, היו כאלה שאמרו שגם להם אין, היו כאלה שהתנדבו לתת לה עצות, אבל היו גם כאלה ששאלו "כמה את רוצה?", והיא ענתה: "כמה שאתם חושבים".

אחרי כמה ימים החלו להגיע צ'קים בדואר, ולאחר שבועיים הושלם בדיוק הסכום הנדרש!

מיכל עצרה מונית ברחוב, ונסעה לבעל הבית עם כל הכסף.

אביה נשאר בדירת שכה אהב כאשר מיכל וקרובים נוספים ממשיכים לעזור לו בשכירות. בנסי ניסים נוספים רבים, הוא נשאר בדירתו שנים רבות עד שנפטר בשיבה טובה.

אחרי פטירתו מישהי שאלה את מיכל:

"נו, בטח מכרתם את הדירה של האבא?!"

"הדירה לא הייתה שלו", ענתה מיכל.

"מה?! נדהמה, "הוא גר שם בשכירות?!"

"כן", ענתה מיכל והרהרה בלבה כי אין לה מושג באיזו נקודה רגישה היא נגעה...