בשבע 446: מכתבים מרגיזים

עכשיו גם נעמי הרגיזה אותי. הרגשתי שהפנים שלי נהיות עוד יותר אדומות, הלכתי לספסל האחרון ועשיתי פרצוף כזה שאף אחת לא העזה להתקרב

חגית רוטנברג , ז' בסיון תשע"א

אוף! עוד פעם היא הרגיזה אותי הסיון הזאת. זו כבר לא פעם ראשונה איתה. היא יודעת שאני אוהבת לשבת ליד החלון בהסעה, אז היא דווקא תפסה את המושב שליד החלון בדיוק כשבאתי לשבת שם. כל כך כעסתי, שהתחלתי לצעוק עליה "חצופה! לקחת לי את המקום!". פתאום שמתי לב שהבנות האחרות הסתכלו עליי במבטים מאשימים, כאילו אני לא בסדר. "עשיתי משהו רע?" שאלתי את נעמי, שעמדה מאחוריי. "ממש לא", היא ענתה כמעט בלחש, "אבל נראה לי שאין לך סיבה לכעוס".

עכשיו גם נעמי הרגיזה אותי. הרגשתי שהפנים שלי נהיות עוד יותר אדומות, הלכתי לספסל האחרון ועשיתי פרצוף כזה שאף אחת לא העזה להתקרב אליי. נכנסתי הביתה, אפילו בלי להגיד שלום לאמא, וטרקתי אחריי את דלת החדר. אחי הקטן ישי החליט להפריע לי בדיוק עכשיו: "רעות, את יכולה לעזור לי לסיים את הפאזל?". הייתי במצב רוח כל כך רע שצעקתי עליו: "תחפש מישהו אחר שיעשה איתך את הפאזל הטיפשי!". ישי נבהל והלך לבכות לאמא שאני צועקת עליו סתם.

חיבקתי חזק את הכרית. הרגשתי שאני עוד מעט מתפוצצת מרוב כעס שמילא אותי: על סיון המעצבנת, על נעמי שעושה את עצמה כזאת צדיקה ועל ישי שתמיד מפריע לי כשאין לי סבלנות אליו. כשאמא נכנסה לחדר, כיסיתי את עצמי מהר מעל הראש, שהיא תחשוב שאני ישנה. "רעותי, את יכולה להמשיך לישון", חייכה אמא, "אני אדבר ואת תשמעי מתוך שינה". שתקתי והמשכתי לעצום עיניים. "את יודעת, לכעוס כל כך הרבה זה לא טוב. זה אפילו יכול לגרום לך להיות חולה. אבל יש רעיון שקראתי בספר של רב אחד, שאולי יכול לעזור לך". עכשיו פתחתי את האוזניים טוב, כדי לשמוע את הרעיון גם דרך השמיכה.

"הוא כתב שאם אתה מאוד כועס על מישהו, אז במקום לכעוס ולצעוק, פשוט תשב לכתוב לו מכתב". מכתב? התפלאתי לעצמי, מה יש לכתוב שם? אמא המשיכה, כאילו קראה את מחשבותיי: "במכתב תוכלי לכתוב את כל מה שאת רוצה להגיד לאותו אדם, אפילו את הדברים הכי נוראים, את כל המילים הקשות, את כל הדברים המרגיזים שעשה לך ואת כל מה שאת חושבת עליו". כן, ואיך זה אמור לעזור? תהיתי שוב. "אחר כך תקראי את המכתב, ותניחי אותו בצד. למחרת תקראי אותו שוב. כך תמשיכי לקרוא את המכתב יום אחר יום, ותראי שתוך זמן קצר פתאום זה יעבור לך ובכלל לא תביני על מה כעסת. יכול להיות שאפילו תחזרי להיות חברה טובה של אותו אדם שהרגיז אותך".

אמא יצאה וסגרה את הדלת, ואני חשבתי על רעיון המכתב. לא ממש השתכנעתי שזה יכול לעזור, אבל מצד שני, באמת שהיה נמאס לי לכעוס כל הזמן. זה אפילו עושה כאב ראש. קמתי, התיישבתי לשולחן ותלשתי דף ממחברת חשבון. "סיון, את פשוט ילדה מעצבנת", התחלתי לרשום, "למה את חייבת לתפוס את המקום שרציתי בהסעה? זה כל כך מרגיז, ולך בכלל לא אכפת". כך המשכתי ורשמתי עוד ועוד. אחר כך כתבתי מכתב לנעמי, ועוד מכתב קטן לישי. כשסיימתי, הרגשתי פתאום יותר קלה. בערב חזרתי לקרוא את כל המכתבים, והם נראו לי קצת ילדותיים פתאום. "אפשר לחשוב, אז תשבי בכיסא אחר בהסעה", אמרתי לעצמי, "שכחת איך את וסיון חברות כאלה טובות בכיתה? ואיך היא עזרה לך לפני המבחן בחשבון?". המשכתי וקראתי גם את המכתב לנעמי ולישי. אתם יכולים לנחש מה קרה אחר כך, אבל יודעים מה? אתם יכולים גם לנסות את זה בבית.

(מעובד על פי ספר 'חובת התלמידים')