בשבע 446: אמנות הציטוט החלקי

לא ברור מה הקשר לדברים מלבד הששון והשמחה שבאמירה "תראו תראו, הוא גם ימני וגם מושחת"

הלל גרשוני , ז' בסיון תשע"א

 

אמנות הציטוט החלקי

עיתון 'הארץ' דיווח השבוע על התבטאויות חריפות של ראש עיריית נצרת עילית, שמעון גפסו, בראיון לעיתון 'כול אל ערב' בסוף השבוע שעבר. כותרת הכתבה היא "ראש העיר גפסו: נצרת עילית היא עיר ליהודים בלבד". אכן התבטאות קשה, בפרט על רקע הנתון המצוין בכתבה, לפיו 16 אחוז מתושבי העיר הם ערבים. האם ראש העיר מתכוון לגרש אותם, או לנקוט באמצעים קיצוניים יותר כדי שהיא תהיה "נקייה מערבים"?

ובכן, מעיון בגוף הדברים מסתבר שאכן גפסו אמר שנצרת עילית מבחינתו היא עיר ליהודים, אך המילה 'בלבד' היא פרי דמיונו של העורך שנתן את הכותרת (כתרגיל, נסו לחשוב מה ההבדל בין "מדינת היהודים" לבין "מדינה ליהודים בלבד"). ההשלכות של האמירה הזו, תחזיקו חזק, הן שגפסו לא מתכוון לפתוח משרד לקליטת ערבים ודווקא כן מעוניין להביא יהודים לעיר. אכן תמונות קשות.

עוד מצוטט גפסו כמי שאמר בריאיון: "אם הייתי במהומות אוקטובר 2000, היו אצלי יותר הרוגים". כך ציטט העיתון הערבי, ואולם שוב, עיון בגוף הכתבה מלמד כי משנשאל גפסו על הציטוט הזה טען שדבריו עוותו. לדבריו, הוא אמר כי אם היה שם יכול להיות שלא היו הרוגים, אבל אם היה עימות "יכול להיות שהיו יותר הרוגים". שוב, יחי ההבדל הקטן.

'הארץ' טרח להזכיר לקוראיו שמול גפסו תלוי ועומד כתב אישום המייחס לו עבירות שוחד. לא ברור מה הקשר לדברים מלבד הששון והשמחה שבאמירה "תראו תראו, הוא גם ימני וגם מושחת". אך בכל זאת יש לתהות מדוע לא הובא רקע הולם גם לגבי העיתון המראיין, שלטענת גפסו עיוות את דבריו והוציאם מהקשרם. לפני כמה חודשים נעצר מנכ"ל העיתון בחשד שהוא ואנשיו פרצו למחשבי העיתון המתחרה א-סינארה, שיבשו את פעולתם והשתילו תוכנות ריגול. האם רקע זה אינו חשוב כאשר מדובר על האמינות והיושר של כלי התקשורת המצטט? לא לדעת 'הארץ', כנראה.

הלל גרשוני

"יומם של הירושלמים"

 נתוני סקר שפורסמו לאחרונה מראים כי מעל 92% מהעם רואים בירושלים את הבירה הנצחית שאין לחלקה. אך התקשורת לא תיתן לעובדות לבלבל אותה.

במהותו, יום ירושלים עומד בסימן סתירה למדינת תל-אביב. ירושלים מסמלת את המרכז הרוחני של עם ישראל ואת הרצף ההיסטורי של אז והיום. לעומת זאת, תל אביב מסמלת את החזון של מי שרואים את עצמם בוני המדינה, שרצו להתנתק מהעולם היהודי הישן ולבנות מדינה חדשה ויהודי חדש ששייך לעולם חדש. ירושלים כבירת ישראל, ובייחוד ירושלים שבין החומות - מסמלת עבורם את הכישלון למחוק את רגשי הכיסופים ואת השאיפה הלאומית לבנות את עיר הקודש. המציאות של קודש במדינת ישראל מעלה את הסעיף בסניפי השמאל התקשורתיים.

את המציאות הווירטואלית ניתן היה לחוש בערוץ 2 ו-10, שכלל לא הזכירו את יום ירושלים בחדשות. צריך לתת קרדיט למנכ"ל היוצא של ערוץ 1, מוטי שקלאר, על שיום ירושלים 'עלה על ראש שמחתם' בטלוויזיה וברדיו, גם אם לא כל השידורים הביעו אהבה ללא גבול לעיר.

לעומת זאת, הרדיו הממלכתי-צבאי גלי צה"ל שוב הזכיר שוב לכולם שביתו שוכן בלב תל-אביב-יפו, וירושלים עבורם היא מוקד לשיח פוליטי עוקצני. השידורים פתחו בפרומו לטקס שיתקיים בגבעת התחמושת, ומלבד זאת - החדשות כרגיל. רק שעה וחצי לאחר תחילת השידור נזכר רזי ברקאי להתייחס ליום ירושלים. "יומם של הירושלמים", כינה ברקאי את היום, ועבר לראיין שני מקבלי 'פרס יקיר ירושלים'. עם אחת מהם, אורה אחימאיר, אשתו של יעקב, התנהלה שיחה על עזיבת העיר. מה כל כך קשה וצפוף וכזה כבד בעיר הזאת, שאל רזי, בפאתוס עקוב טינה עמוקה למה שירושלים של ימינו מסמלת עבורו.

בהמשך סיכם כתב גל"צ: "יום ירושלים מסתיים בעימותים אלימים". את רבבות בני הנוער והצעירים שצעדו רגלית לכותל סביר להניח שאף כתב גל"צ לא יסקר. ואכן, בתחנה השמאלנית מיפו מתקיימת השבועה "אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני".

חני לוז

 

'טיימס' הקדוש

לפני שבוע נפל דבר בעולם התקשורת: בפעם הראשונה בתולדות העיתון 'הניו-יורק טיימס' בן ה-163 שנה, מונתה אישה לתפקד העורכת.  ולא רק אישה, אלא יהודייה ושמה בישראל ג'יל אלן אברמסון, אשר גדלה במנהטן, בשכונה הליברלית 'אפר ווסט סייד'. לא שלא היו עורכים יהודים לפני כן, והרי העיתון נרכש עוד ב-1896 בידי משפחת אוכס-סולצברגר הגרמנית-יהודית, אלא שבכל זאת, העולם התקשורתי הוא עדיין עולם גברי. ויום לאחר מינוייה, היא כבר גרמה לסערה תקשורתי.

בטור קצר שהתפרסם ביום הודעת המינוי, אברמסון סיפרה ש"בשנות ילדותי, בבית שלנו העיתון הניו-יורק טיימס בעצם שימש חלופה לדת. מה שקבע הטיימס היה בהחלט האמת לאמיתה". מה שעלה בעצם מהאמירה הזאת היתה העובדה שאותו חוג של ליברלים אינו אלא כסות ל'מסדר נזירים' החותר להפוך את הסובב אותו לצבא מגויס.

ומה עשה העיתון שלה תוך יממה?  הוא צינזר את דבריה. אם תיכנסו לאתר של העיתון, כבר לא תמצאו את הדברים. הם נמחקו. הסיבה, לפי דוברת אחת היתה "חוסר מקום". הקביעה של העורכת שהעיתון היווה "דת" החזיקה מעמד וירטואלי כ- 12 שעות. אמנם יש כאלה שכבר שמרו את הציטטה, שנמצאת במקום אחר באתר. אבל נקיטת הצעד הקיצוני רק תרמה לחיזוק החששות של רבים שהעיתון הוא מוקד להתנשאות, חשיבות עצמית וכלי פוליטי המקדם השקפות רדיקליות שמוחזקות כ'קדושות' ברמה דתית.

ישראל מידד

 

  • ביקורת הנקרא

 

מעריב יירתם בכל לב לחזונם של הרצל ובן-גוריון. הוא יהיה עיתון ישראלי, ציוני ופטריוטי

(נוחי דנקנר, הבעלים החדש, מעריב)

'פטריוטי'? 'ציוני'? מה קורה פה: דנקנר הצטרף ל'אם תרצו'?

 

הנכדה של רבין ילדה ב'רבין'

(כותרת בידיעות אחרונות)

איזה צרוף מקרים מדהים. תיכף תספרו לנו שהיא גם נסעה לשם ב'דרך רבין'

 

הטיפול בממד האלגורי של העלילה הוא סכמטי יותר מאשר אנליטי

(מבקר הקולנוע אורי קליין על הסרט 'הערת שוליים', הארץ)

הנה רעיון לסטרט-אפ: לצרף כתוביות תרגום לא רק לסרטים, אלא גם לביקורות עליהם

 

סמי עופר היה החבר הכי טוב שלי

(רפי גינת, הפניה משער 'ידיעות אחרונות')

עורך 'ידיעות' לשעבר מדגים יחסי הון-עיתון מהמקפצה

 

  • חדשות בחדשות

הוועד המנהל של רשות השידור החליט השבוע להדיח מתפקידם את מנהל קול ישראל, אריה שקד ואת מנהל הטלוויזיה, מושון מצליח.

במהלך 'יום הנכסה' רגמו באבנים דרוזים תומכי סוריה צוותי חדשות של הערוצים 1,2 ו-10, באזור הגולן.

גם כתבת גל"צ הותקפה באותו יום באבנים סמוך למחסום קלנדיה. כל הפגיעות היו קלות והעיתונאים המשיכו בעבודתם. כך דיווח אתר 'אייס'

ערוץ 7 דיווח כי עיתונאי מעריב, בן דרור ימיני, סייר בשומרון ונפגש עם כותב נוסף בעיתון, מנחם בן, שמתגורר בנופים. ימיני הצטרף לרשימה מתארכת של עיתונאים שהמועצה האזורית שומרון מארחת לסיורים בשטחה.