בשבע 448: חמש יחידות בנתינה

הוריו של תני גודמן ז"ל החליטו להנציח את בנם דרך פרויקט 'מרתני', שבדומה לבנם שנפטר, עוסק כל כולו בנתינה מכל כיוון אפשרי | פרויקט

עפרה לקס , כ"א בסיון תשע"א


"לא ידענו מה זה מוות מוחי", אומרת האם מגי "אבל ידענו שהוא לא יחזור, ושאם לא נתרום האיברים יילכו לאדמה. האיברים שלו הצילו חיים של ארבעה והשיבו את אור העיניים לשני אנשים. תני הוא זה שנתן לנו את הכוח, הוא אמר לנו 'אל תהססו, תעשו את זה, בלי ספק'"

גיא, סטודנט מורה ב'מרתני': "רציתי לתת בחזרה כמה דברים, ושרשרת הנתינה נשמעה מעניינת. פר"ח לא מרגיש לי כמו התנדבות אלא יותר כמו עבודה. כאן, בעיניי, מעבר לעזרה לילדים, אתה מעביר להם אחריות, להמשיך ולעשות הלאה, ואם זה באמת פועל, זה חשוב יותר מהבגרויות"

הודיה, בוגרת 'מרתני': מקום שלא גובה תשלום, שאתה מגיע אליו מרצונך ומעודדים אותך להתנדב, אבל לא כופים עליך לעשות זאת, גורם לך לתת מעצמך. לי אישית זה גרם לחפש כל הזמן את הדרך לתרום ולתת. התנדבתי גם בפרויקטים שהם יזמו וגם הדרכתי קבוצה של נוער חרש
תלמידים שרוצים ללמוד, מורים שמלמדים בהתנדבות, שיעורים פרטיים שמשלמים עליהם בפעילות למען הקהילה? לא מדובר בתכנית אוטופית של משרד החינוך, אלא בפרויקט חי ותוסס שמתקיים מזה עשור בירושלים | הוריו של תני גודמן ז"ל החליטו להנציח את בנם דרך פרויקט 'מרתני', שבדומה לבנם שנפטר, עוסק כל כולו בנתינה מכל כיוון אפשרי – תיכוניסטים מקבלים סיוע חינמי כדי לצלוח את הבגרויות, סטודנטים ומורים מקדישים מזמנם כדי לסייע למתקשים, ותלמידים שתורמים מזמנם ליוזמות חברתיות

ערב יום רביעי האחרון. בביתם ספונים עכשיו אלפי תלמידי שביעית ושמינית, מתכוננים לבחינת הבגרות בהיסטוריה שתיערך מחר. הם יושבים לבד או בזוגות, כוססים ציפורניים ועוברים על סיכומים אחרונים. המורים, לעומתם, לא בטוחים אם להתרווח או להילחץ. מצד אחד הם סיימו את חובותיהם כלפי התלמידים, מצד שני הבגרות עוד לא התקיימה.

לעומת אלה ואלה, יושבים להם כמה עשרות תלמידים בזוגות וחבורות קטנות עם מורים להיסטוריה, במרתון אחרון לקראת היום הגדול. המורים שנמצאים כאן מ-6 בערב, הגיעו בהתנדבות והם מבקשים לעבור על החומר עם תלמידים שאינם מכירים אותו, ולחזק את הדרוש חיזוק. בעוד למעלה מ-3 שעות, כשתגיע העת לעזוב, לא כל התלמידים ירצו ללכת. חלקם יבקשו לקבל עוד ועוד מן הידע הזה, שאותו הם מקבלים ללא תמורה. בחינם ממש? לא מדויק. כנגד מה שהם מקבלים כאן, הם נדרשים לתת מעצמם, להתנדב. זה הוא פרויקט 'מרתני - שרשרת נתינה' שמרחיב את מעגלי הנתינה, ופועל כמו אבן המוטלת למים ויוצרת אדוות עד הגדה. במשך השנה התיכוניסטים שמגיעים לכאן מכל קצוות הבירה לומדים ומשפרים מאוד את מצב הידע שלהם ביחס לבחינות הבגרות. אבל נדמה שהנושא הוא לא רק אנסינים ומשוואות ומשפט מורכב וציונים, אלא גם מסר לדרך חיים.

ארבע מתנות חיים

בליל של ריחות משכרים מקדם את פני הבאים לפרויקט 'מרתני', שנמצא בתוך מוזיאון הטבע בירושלים.  מי שמטפח את הגינה בסבלנות, אהבה והתנדבות הם אנשי שכונות 'גינות העיר', שמקיימים חיי קהילה מלאים בהתנדבות ובחשיבה על האחר והחלש.

גם 'מרתני' החל כמיזם של חשיבה על תלמידים שלא הצליחו ללמוד בשנת תשס"ב מוכת הטרור. כיום, תשע שנים אחרי, הוא מציין עשור לקיומו, ומקיף מאגר של כ-80 מורים, חלקם מורים מקצועיים, אחרים סטודנטים וכאלה שמגיעים בכלל מתחומים אחרים, ונהנים ממנו כ-100 תלמידים.

לאורך השנה לומדים כאן אנגלית מתמטיקה ולשון, כל מקצוע במשך שעתיים, ולקראת הבגרויות מתקיימים מרתונים של לימוד במקצועות שנלמדו וגם בהיסטוריה ובאזרחות. מי שמגיע לכאן הם לאו דווקא בני נוער שאין בכיס הוריהם כדי לשלם עבור שיעור פרטי, אלא תלמידים שרוצים ללמוד, אך גם לתת משהו בתמורה, שהרי הם 'משלמים' על הלימוד בהתנדבות.

רועי כץ, שריכז השנה את הפרויקט וגדל בבית אל, לא מפסיק להתפעל מהאוכלוסייה האיכותית שגילה כאן. "האנשים שגרים בקטמון, רחביה ועמק רפאים הם ב-10 רמות מעל אנשים במקומות אחרים, זה לא נתפס. הם מאוד אקדמאים, מבינים בתחומים רבים והם מאוד איכפתיים. העניין הקהילתי תוסס פה 24 שעות והאנשים נענים". מגי גודמן, הכוח המניע של הפרויקט, יושבת לידו ומהנהנת. פרויקטים רבים בשכונה עוברים דרכה ודרך בעלה ג'רי, זוג שמקרין אנרגיות חיוביות, חום והמון איכפתיות למרות מה שעברו. 'מרתני' קרוי על שם בנם, תני - נתנאל יצחק, שנהרג לפני כמעט עשר שנים.

נתנאל גודמן נולד במרחשוון תשמ"ה בירושלים, ילד חמישי להוריו ג'רי ומגי. תני היה נער פעיל מאוד בתחומים רבים. הוא למד בתיכון 'הרטמן' ושיחק בנבחרות כדורסל, הדריך בשבט הצופים הדתיים 'משואות' ושימש מדריך עזר בשבט 'יהודה' שבכפר אדומים. הוא היה עמית בתכנית ברונפמן, תכנית מנהיגות האוספת מספר מצומצם של בני נוער מכל רחבי הארץ, שנבחרים על פי יכולות אישיות. בכיתה י"א, בעקבות אחיו מיכה, החל ללמוד ב'מכון מאיר' בשעות אחר הצהריים. באותה השנה הוא היה לתלמיד המצטיין בבית הספר שלו.

בחורף של כיתה י"ב יצא לבדוק מסגרת המשך לשנה הבאה. הוא עשה כמה ימים בעתניאל ומשם הצפין למעלה גלבוע. במוצאי שבת נלכד תני בשער החשמלי של היישוב ונפצע אנושות. הוא אושפז בבית החולים 'העמק' בעפולה ובני משפחתו וחברים הגיעו להיות לצידו.

 

מגי גודמן עם תמונת הבן תני ז"ל

אחרי 5 ימים של תרדמת הודיעו הרופאים למשפחת גודמן, שלא משה ממיטת בנה, שתני מת מוות מוחי. "כשאמרו לנו שמוות מוחי של בחור צעיר ובריא כל כך יכול לתת חיים לאנשים שממתינים", משחזרת מגי "אני ובעלי וכל הילדים לא היססנו לרגע. חשבנו שאם אנחנו יכולים לעזור למשפחות אחרות לצאת מהמצב שבו אנחנו היינו בשבוע האחרון, זה שווה הכל". מגי מדברת בצורה נחרצת, אך לצד זה מדגישה ש'הכל' איננו כולל את חייו של בנה, ושהמשפחה נועצה ברבנים ובפרופסור יונתן הלוי משערי צדק, שגם שלח צוות לבית חולים 'העמק' כדי להבטיח שמצבו של תני עומד בקריטריונים ההלכתיים לתרומת איברים. "לא ידענו מה זה מוות מוחי", אומרת מגי  "אבל ידענו שהוא לא יחזור, ושאם לא נתרום האיברים יילכו לאדמה. האיברים שלו הצילו חיים של ארבעה והשיבו את אור העיניים לשני אנשים. תני הוא זה שנתן לנו את הכוח, הוא אמר לנו 'אל תהססו, תעשו את זה, בלי ספק'". משפחת גודמן שומרת עד היום על קשר עם משפחות הנתרמים, אשר חלקן אומרות שהיום השחור ביותר של משפחת גודמן הוא יום ההולדת של יקיריהן.

"תני רוצה עוד"

חבריו של תני היו בהלם והתקשו לחזור לשיגרה. דמותו הדומיננטית שנלקחה פתאום בלטה בהיעדרה, והם לא הצליחו לחזור אל ספסל הלימודים. אותה שנה, תשס"ב, היתה קשה בכל רחבי המדינה ובעיר הבירה בפרט. די להזכיר את קפה מומנט, הגבעה הצרפתית ורחוב יפו, כדי להיזכר באוטובוסים המתפוצצים ובפחד שהזדחל אל כל לב. חוסר הריכוז של התלמידים בלימודים היה תוצאה ישירה של המתח המתמיד.

חודשיים אחרי מותו של תני ניגשו אנשי המינהל הקהילתי בדחילו ורחימו אל מגי, מורה לאנגלית במקצועה, ושאלו אם היא יכולה לבוא בעצמה וגם לבקש מחבריה המורים, להשתתף במרתון של לימוד עבור תיכוניסטים בירושלים, במטרה להעביר אותם איכשהו את הבגרויות. לפרויקט, הם אמרו, יקראו מרתני על שם תני שלה. מגי הסכימה.

איך אפשר לקום אחרי חודשיים ולהתחיל לעשות?

"היינו בהלם, אבל קמנו כל בוקר והלכנו לעבודה, אם זה נקרא להמשיך לחיות. החברים שלנו והחברים של תני לא עזבו אותנו לרגע אחד. הם היו אצלנו כל יום. מהם שמענו כמה קשה להם ללמוד. ובמין מקריות, אחות של אחד החברים של תני חשבה על הרעיון לבקש מהחברים שלי לבוא וללמד. כששמעתי על הרעיון חשבתי שאני חייבת לעשות את זה, כי This is the Tani way".

באותה השנה השתתפו במרתונים למעלה מ-450 תלמידים ו-100 מורים שהתגייסו לטובת העניין. משפחת גודמן אימצה את הפרויקט והחליטה להעביר אותו לפסים מסודרים יותר. "אמרנו שצריך להמשיך את זה, כי ללמוד שני ערבים לפני הבגרות זה מאוד קשה וגם לא חינוכי, ואנחנו אנשי חינוך ולא יכול להיות שנדחף הכל בסוף. החלטנו שנלמד לאורך השנה, ויש מורים שמלמדים יחד איתי כל שבוע במשך 10 שנים".

הרעיון של שרשרת נתינה הגיע גם הוא מן השטח. החברים של תני, שהיו בשמינית בזמן המרתון הראשון, אמנם עזבו למסגרות ההמשך, אבל השביעיסטים החליטו 'לשלם' על השיעורים שקיבלו והקימו מרתני משלהם בשבט הצופים."ואז חשבנו שזה רעיון טוב. מי שאין להם מסגרת התנדבותית של תנועת נוער, למשל, אנחנו מציעים לו פרויקטים מהמנהל הקהילתי או ימים מרוכזים של עשייה".

השבוע, למשל, התגייסו החבר'ה שנהנו השנה מ'מרתני' לארגון והפקת מסיבת הסיום של פרויקט 'אח בוגר', שתתקיים במינהל הקהילתי.

תני גודמן, אגב, מונצח בפרויקטים נוספים עם הפנים לקהילה: החל ממרוץ ביום הולדתו של תני שייסד אחיו אביחי, שהוא רץ מקצועי, המשך בחלוקת פרסים לתלמידים כדי לסייע להם להשתתף במסע לקהילות החרבות בפולין, המשך בפרויקט השאלת ספרים למשפחות מעוטות יכולת וכלה במתן שיחות של ההורים על תרומת איברים.

כשאת מביטה 10 שנים לאחור ואת מסתכלת על התמונה של תני, שתלויה כאן על הקיר, מה את מרגישה?

"אני חושבת שהוא מסתכל ואומר: עוד אמא, עוד ועוד, זה לא מספיק", היא צוחקת "אלה היו החיים שלו, נתינה".

 היופי שבמתמטיקה

יום רביעי בערב. מתחיל להיות מאוחר, רוב החבר'ה כבר הלכו. ליד השולחן עוד יושבים שרה, שגדלה כאן בשכונה, והתרגלה לראות את השלטים על 'מרתני'. "תמיד חשבתי שזו יוזמה מבורכת, ושיום אחד ארצה ללמד בפרויקט הזה, כי בעיניי מדהים הרעיון של לתת כדי לתת בשביל להמשיך לתת". שרה היא לא מורה או סטודנטית, אבל קפצה לכאן במרתונים שלפני הבגרויות ולימדה לשון ואנגלית ועכשיו היסטוריה.

עם שרה יושבים אור ודניאל מבית ספר 'קשת' המשותף לדתיים וחילונים. גם הם הגיעו לכאן רק למרתון וכן, הם יגיעו לכאן גם בשנה הבאה.

הלימוד כאן רציני יותר מאשר בבית ספר, הם מסבירים, משום שכולם באים בהתנדבות. מעבר לכך, הלימוד הפרטני מאפשר להם להתעכב על המקומות החלשים שלהם, "מה שמורה שיש לו כיתה של 30 ילדים לא יכול לעשות".

"הסיפור פה זה המורים", אומר רועי ומגי מהנהנת, "אנחנו עושים 10 מפגשים בסמסטר א', ועוד 10 מפגשים עד סביבות פסח. ואז סביב הבגרויות מרתונים. באנגלית ובמתמטיקה, למשל, יש שני מפגשים של 4 שעות. מדובר על מורים שסיימו יום עבודה, אבל ברור להם שהם באים לפה".

מירה עופרן, שמתנדבת בפרויקט מהיום שהחל לפעול, מרכזת את תחום המתמטיקה ב'מרתני'. רכזי המקצוע מחברים את התלמידים למורים המתאימים, מתווים את דרך הלימוד וכמובן, צריכים להיות מצויים במיקוד של אותה השנה. הרכזים הם מורים מנוסים שיודעים לנחש ויחסית גם לקלוע לשאלות שיישאלו בבחינות הבגרות.

לא פשוט ללמד מתמטיקה אחרי שסיימת יום של הוראה בדיוק באותו המקצוע, ועוד להתמיד בזה במשך עשור, אבל מירה דוחה את הסופרלטיבים ומפנה את המחמאות אל הסטודנטים המלמדים לידה, "הם עובדים נפלא, אנשים ברמה ומאוד נחמדים, כל הכבוד להם". מירה מסבירה ש"אנחנו כמעט לא עובדים עם ילדים מאוד מאוד חלשים, כי שעתיים בשבוע לא יכולות להספיק להם. אנחנו לוקחים ילדים שהם ברמה בינונית, ומביאים אותם לרמה גבוהה". לדבריה, השיטה שמאפשרת למורים לגשר על רמות שונות, בתי ספר שונים וקשיים שונים, היא לתת לנערים לפתור את התרגילים, לבדוק היכן הם נתקעים, ולהסביר להם איך להתגבר על המכשול. "ואז פתאום הבחור אומר 'וואי, זה יפה' - וזה הניצחון".

מירה מסבירה שכל מורה היה רוצה לעשות את זה עם תלמידיו בבית הספר, ללמד אותם לחשוב ולתת להם עקרונות, אבל עם עומס תלמידים ולחץ זמן - הופכים את המשאלה לבלתי ישימה.

כשבכל זאת אנחנו חוזרים עם מירה ליכולת ההתמדה שלה בפרויקט, היא שוב מתחמקת "זה לא המון השקעה, זה לא כל כך נורא. זה שהילדים חונכים ועושים פרויקטים ועוזרים בתמורה - זה היופי שבדבר".

יעקב הלפרין הוא מוסיקאי שחבר באנסמבלים ובמקהלות ושר מוסיקה קלה, קלאסית ושירת א-קפלה. בין לבין הוא סטודנט באקדמיה למוסיקה וכבר ארבע שנים, אם כי לא רצופות, הוא הופך פעם בשבוע למורה ללשון. יעקב הגיע ל'מרתני' דרך ידידה שלמדה מוסיקה ולימדה לשון, ומכיוון שגם הוא למד את התחום, בקי בו וגם אוהב אותו, הוא נמנה היום על צוות המורים. מה שמלהיב את הלפרין היא שרשרת הנתינה והעובדה שזהו פרויקט הנצחה. "מגי עצמה היא מדהימה, עם האנרגיות החיוביות שלה וטובה, הרכזת ללשון, היא בן אדם מדהים והיא מקור לידע ולתשובות מקצועיות". יעקב, שכאמור ממש אינו מורה בימים רגילים, דווקא אוהב את השינוי. "באופיי אני מורה ואני שמח ללמד תלמידים שאוהבים ללמוד. אני מלווה את הילדים עד הבחינה, אינני מקריב הרבה לשם כך ומצד שני אני מקבל הרבה".

גיא, שסיים תואר ראשון בהנדסת מחשבים ותואר נוסף במתמטיקה וכעת החל תואר שני בפיזיקה יישומית, הגיע לכאן בעקבות אחיו הצעיר שנעזר כמה פעמים ב'מרתני', ואחיו הגדול, שלימד כאן כמה שנים. השנה הצטרף גיא למערך המורים. "רציתי לתת בחזרה כמה דברים, ושרשרת הנתינה נשמעה מעניינת". כשאנחנו מתעקשים ושואלים למה לא פר"ח או מסגרת התנדבותית אחרת שמילגתה בצידה, הוא משיב "פר"ח לא מרגיש לי כמו התנדבות אלא יותר כמו עבודה. כאן, בעיניי, מעבר לעזרה לילדים, אתה מעביר להם אחריות, להמשיך ולעשות הלאה, ואם זה באמת פועל, זה חשוב יותר מהבגרויות".

שיעור פרטי במתמטיקה, אנחנו לא מוותרים, שווה הרבה כסף. ואם איש חכם כמוהו יעשה מכפלות של שני שיעורים כפול 20 לפחות, מדובר בהפסד כספי ניכר, ועוד לא דיברנו על המרתונים. "אני מקבל מהאוניברסיטה מילגה מספיק טובה", הוא משיב "ואני לא רעב ללחם". ימשיך לשנה הבאה? כן, הוא בהחלט מתכוון.

בלי בעיות משמעת

כשתני רוטמן היתה בתיכון, לפני 5-6 שנים, היא השתתפה במרתונים של מתמטיקה. השנה היא כבר באה לעזור בהוראת מתמטיקה, היסטוריה ולשון. ביום יום היא מתרגלת בבית ספר תיכון, מלמדת ועוזרת ללמד, אבל לא איכפת לה ללמד שוב אחר הצהריים, כי "אחרי יום שלם שאני רבה עם תלמידים שילמדו, זה ממש נחמד להגיע למקום שבו ילדים ממש רוצים ללמוד ואין בעיות משמעת".

תני רוטמן איננה היחידה שלמדה וכעת מלמדת. במשך השנים נאספו כאן חוויות שהן הרבה מעבר לבחינות בגרות. רועי ומגי מספרים על חבורה של נערים שלמדו כאן השנה, והם מגיעים ממשפחות לא פשוטות. "פה הם מקבלים חוויה אחרת, של נתינה בלי ציניות, והם בהלם. בכל שבוע הם ראו את  המורים שהגיעו בשבילם, גם בחורף הקשה שהיה פה השנה. המורים הרי יכלו להתחמק, אבל בחרו שלא לעשות את זה". רועי מספר על נער שנשאר לעשות שוב את כיתה י"ב כדי לשפר את ציוניו. למרות קשיי למידה רבים ותוך תובענות גדולה כלפי צוות ההוראה לסיוע ותשומת לב, הוא שיפר את תוצאות הבחינות שלו בערך ב-40 נקודות והוכיח לו ולכולם שהוא יכול. והיה עוד מישהו, שהגיע עם קשיי למידה וקשיים חברתיים, למד מתמטיקה ולשון ולימד אנגלית, מה שנתן לו אחריות ומקום חברתי אחר.

הודיה למדה ב'מרתני' במשך שלוש שנים, מכיתה י' ועד י"ב, את מקצועות האנגלית והמתמטיקה. "בשבילי", היא אומרת היום "מרתני זה כמו בית, כמו משפחה שנייה. היינו חבורה גדולה של בנות והכרנו הרבה חברים. זה היה מקום שלומדים בו בצורה כיפית ובלתי פורמלית, עם צוות מדהים שעד היום אני בקשר איתו". היום לומדת הודיה במכללת ליפשיץ תנ"ך וקולנוע, והיא מכינה סרט על המקום "כאות תודה והוקרה". היום, בפרספקטיבה של כמה שנים, מסתכלת הודיה על החוויה שלה ב'מרתני' גם במבט של השפעה על החיים: "מקום שלא גובה תשלום, שאתה מגיע אליו מרצונך ומעודדים אותך להתנדב, אבל לא כופים עליך לעשות זאת, גורם לך לתת מעצמך. לי אישית זה גרם לחפש כל הזמן את הדרך לתרום ולתת. התנדבתי גם בפרויקטים שהם יזמו וגם הדרכתי קבוצה של נוער חרש. זה היה במסגרת השבט של תני בצופים, וזה סגר מעגל".

אז נכון, לא הכל ורוד. המורים וגם התלמידים מסכימים שלא תמיד החיים כל כך קלים. בני נוער הם עם שמבריז לפעמים בלי להודיע, ואז המורה מרגיש שהגיע לשווא, ולפעמים התלמידים לא בדיוק עומדים במכסת השעות שלהם להתנדבות, מה שאנשי 'מרתני' לא יכולים וגם לא רוצים לאכוף. אבל למרות כל אלה, רועי חושב שנער שלמד כאן במשך שנה שלימה עובר שינוי, ולא רק לימודי. "הם מגיעים לכאן בצורה מסוימת ובסוף השנה הם אחרים לגמרי. אני רואה את זה". מגי מסייגת וגם מוסיפה "לא כל ילד מפיק ממה שקורה פה, לא לכולם יש פרספקטיבה רחבה. אבל מי שכן מסתכל סביב מקבל הרבה, כי חוץ מלעבור את הבגרות הם מקבלים דוגמת חיים. במשך השנים למדנו שזה לא כל כך חשוב אם באותה השנה הילד מחזיר בהתנדבות שעה מול שעה את כל מה שהוא למד כאן. כי באיזה שהוא שלב בעתיד הוא יזכור והוא ייתן".