בשבע 448: אל אל ישראל

הרמטכ"ל בני גנץ הורה לשנות את נוסח 'יזכור' בטקסי ההנצחה הצבאיים. לא, הוא לא שינה, הוא רק טען שאלו פקודות מטכ"ל.

אבי סגל , כ"א בסיון תשע"א

 

  • אל אל ישראל

הרמטכ"ל בני גנץ הורה לשנות את נוסח 'יזכור' בטקסי ההנצחה הצבאיים. לא, הוא לא שינה, הוא רק טען שאלו פקודות מטכ"ל. "יזכור אלוקים" היה קודם. לא, לפני זה היה "יזכור עם ישראל", והכי לפני זה היה "יזכור אלוקים" שבסידור. אבל מה, לא כולם מאמינים באלוקים. רגע, הם אומרים קדיש, אז אולי הם כן מאמינים? לא, הם לא. אבל כולם מאמינים בעם ישראל. חוץ מאנשי 'הארץ'. רק שעכשיו כבר אין אנשי 'הארץ', כולם עברו ל'מעריב'. שכחתי משהו?

 בדבר אחד אין ספק: כשהמילים "כפייה דתית" עולות לכותרות, זהו סימן בדוק שאנחנו עמוק בעונת המלפפונים, כל כך עמוק שאפילו המלפפונים עצמם לא מחזיקים כותרת. אוי אלוקים, אוי עם ישראל: איזה רטרו, איזה ויכוח ישן ועבש, איזה מנשה רז. אפילו הרב גורן זצ"ל מפהק בקברו.

יזכור אלוקים, יזכור עם ישראל, יזכור את הטיטאנים – תגידו מה שבא לכם, מיעוט חילוני יקר. עדיף בכלל שתמציאו טקסט משלכם, לא רק גרסאות כיסוי לתפילות שלנו. אה, ויש לי גם בשורה לא מעודדת עבורכם: אלוקים נמצא בפרטים הקטנים, בין היתר גם בביטוי 'עם ישראל'. אחד מפירושי השם 'ישראל' הוא להיות ישר עם הא-ל, ואם המילה הזאת לא פוגעת ברגשותיכם האתאיסטיים, אולי אתם ישרים עם הקב"ה אבל לא עם עצמכם. יזכור עם ישראל גם את זה.

 

  • שיפוט חד צדדי

הידיעה הזאת רחוקה מלהיות טרייה, אבל עד עתה לא מצאתי לה שום הד מתבקש: השופטת לשעבר דליה דורנר נבחרה לתפקיד יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר. מדוע דווקא היא, ישאל מי שישאל. ובכן, התשובה די פשוטה: דורנר היתה שופטת, וגם כאן היא אמורה להיות שופטת. זה שיפוט וזה שיפוט, מה לא ברור? באותה מידה אפשר היה למנות אותה כשופטת ב'כוכב נולד' או כשופטת כדורגל. ואולי בכלל צריך למנות את הגברת דורנר לכל תפקיד הכולל את השורש שפ"ט, כמו להשפיט אנשים או לעשות בהם שפטים. בעצם לא, את זה היא כבר עשתה בבית המשפט העליון.

דורנר אינה השופטת בדימוס הראשונה שתעמוד בראש ועדת הפרס הספרותי. קדם לה השופט המנוח שאול אלוני בשנים הראשונות של הפרס. בין לבין כיהנו כיו"רים איש התקשורת יצחק לבני, השר לשעבר יוסי שריד ופרופ' זאב צחור. הצצה בוויקיפדיה מגלה, כי את ראש חבר השופטים אמור למנות מנהל קרן ספיר "לאחר התייעצות עם אנשי ספרות". נוכח זהותם של ראשי השופטים, ספק אם אי פעם נערכה התייעצות כזאת.

אף אחד מחמשת היו"רים לא ידוע כסופר בכיר, ולמיטב ידיעתי – למעט חצי הבלחה של שריד – איש מהם גם לא כתב רומן. ייתכן שכל החמישה הם תולעי ספרים ובעלי טעם ספרותי אנין, אם כי אני מפקפק גם בכך. קשה לי להאמין, למשל, שאיש אקדמיה בכיר כמו פרופ' זאב צחור מרבה בקריאת סיפורת על חשבון ספרי היסטוריה ועיון. אבל אולי אני טועה. מה שברור הוא, כפי שאפשר להתרשם מביקור חטוף בירידי שבוע הספר, שקריאה אובססיבית של ספרות יפה אינה נחלתו של הממסד השמאלני-חילוני בלבד. באותה נחלה נותרו רק המינויים, חלוקות הכיבודים והנצחת השלטון בחוגי התרבות של ישראל.

 

  • סליחה, אפשר לא לעזור?

אם ברחוב אתם נתקלים במישהו שנראה כמו בובת חלון ראווה עם כרס, אין זה אלא שחידשתי את המלתחה הפרטית שלי באחד מקניוני ישראל. כבר שנים לא ערכתי קניות בגדים בסדר גודל כזה, או בכלל, וסביר להניח שזה לא יקרה שוב לפני ליקוי הירח המלא הבא. רק המחשבה לראות את מידת המכנסיים שלי מקרוב מוציאה ממני את החשק להיכנס לחנות ולערוך מדידות.

דבר אחד מפחיד אותי יותר מההיכרות המחודשת עם גזרתי, והוא הנדנוד הבלתי פוסק של עובדי החנות. ישנם שני סוגים של מוכרנים: אלה שמתייחסים אליך בנימוס לא טבעי, שואלים לשלומך בחיוך, יוצאים מגדרם ומכרכרים סביבך ללא הרף; ואלה שמעקמים את האף מהרגע הראשון, מפגינים קוצר רוח והתנשאות, מתייחסים אליך כגנב פוטנציאלי ומכרכרים סביבך ללא הרף. כך או כך, לא הם ולא אני נהנים מהחוויה, אבל על כולנו לבלוע אותה כי זו מדיניות הרשת.

זה המקום לפנות לבעלי הרשתות והחנויות בתחינה: די לכרכור. הגיע הזמן שהמוכרנים יציעו את עזרתם פעם אחת ולא יותר, רצוי בעדינות ובלי סימני שאלה בסוף, כדי למנוע מהקונה את הצורך הלא נעים לסרב. אולי לא תאמינו, אבל לא כולנו אוהבים שנדבקים אלינו כמו עלוקות, ויש בתוכנו כמה שנמנעים מלבקר בחנויותיכם בעיקר בגלל זה. טוב, וגם בגלל המידה הרשומה על המכנסיים.

  • בקטנה

א. עמיתי העיתונאי ישי פרידמן כתב פעם בלוג קצר-ימים אך איכותי בשם 'דוס ווטש', שסקר וביקר את העיתונות המגזרית בטרם השיב את נשמתו לאחראי על האינטרנט. לאחרונה החל פרידמן לכתוב בלוג חדש הנושא את השם הקליט 'אוואנגארדישן', ובו מצאתי את הסיפור על העיתונאי שהפריע להלוויית סמי עופר – פרשה שאליה התייחסתי בגיליון שעבר. אז הנה קרדיט מאוחר, וגם המלצה על הבלוג, בתקווה שתצלח דרכו ויאריך ימים מקודמו.

ב. עם כל הביקורת על תופעת 'כוכב נולד', יש להודות כי אוסף המתמודדים בעונה הנוכחית הוא האיכותי ביותר מאז תחילתה של התוכנית לפני שמונה עונות וחצי. משמח גם לראות את בגרותם של הצופים המסמסים, שלרוב מפגינים טעם מוזיקלי טוב מזה של השופטים. עובדה שנכון לרגע זה, המתמודד דוד ד'אור – סליחה, נוי דנן – עדיין שם.

ג. הנה עוד ספר ותיק שעבר אצלי את כל הדרך מתחתית הערימה לראשה: 'חרדתו של המלך סלומון' מאת אמיל אז'אר, שהוא לא אחר מרומן גארי המנוח והזכור לטוב. סיפור נוגע ללב ומצחיק לפרקים על משולש יחסים בין פילנתרופ יהודי קשיש הנאחז בחיים, זמרת עבר נשכחת ונהג מונית מחוספס ואלטרואיסט. מבריק, מהנה, קלאסי.

 

  • בעשרה מאמרות

למי שלא שם לב, אנחנו בעידן מחאות הפייסבוק. בין אם מדובר בדלק, קוטג' או טקסי זיכרון, העצומות והמחאות והחרמות הופכים את ישראל למדינת כל חותמיה, שלא לומר כל לייקיה. ריבוי המחאות והתחלופה המהירה מאלצים אותנו לחשוב כבר על חרם הצרכנים הבא ועל אלה שאחריו. הנה מספר אפשרויות:

1. "ערוצי הספורט ממשיכים לעשוק אותנו. יש להחרים אותם מיידית עד שישודרו בתשלום, שלא יישאר שם אפילו ערוץ פתוח אחד" (נשים נשואות שאכפת להן).

2. "האם אתם באמת אוהבים את מדינתכם? מהיום לא קונים יותר שום תוצרת טורקית" (יבואן סורי שברח מארצו ועבר את הגבול צפונה).

3. "עצומה: להחרים את כל מדורי הסאטירה בעיתונים עד שיורידו את משחקי המילים הדלוחים עם החיבור בין קוטג' לבית" (מחאת פייסבוק שבדרך).

4. "זהו, לא צופים יותר ב'כוכב נולד'" (הודעה ראשונה על חרם צרחנים).

5. "אנו, נבחרות הספורט בישראל, מחרימות את כל טורנירי המוקדמות הקיימים היום, עד שתבוטל הדרישה המוזרה לנצח כדי לעבור לשלב הבא" (הודעה שפורסמה לראשונה ובאופן בלעדי בכל אתרי הספורט).

6. "אנו קוראים לחרם על הרשתות החברתיות באינטרנט" (מכתב אלמוני שהגיע למערכת באמצעות יונת דואר).

7. "פ"נ אדם יקר לכולנו. בינתיים לא נעלה לקברו" (כתובת על מצבה בבית העלמין).

8. "בהזכרת הנשמות אנו דורשים להחליף את הנוסח ל'יזכור עם ישראל', אחרת אנחנו יוצאים החוצה!" (מתפללי מניין הצעירים מאיימים לקראת יום הכיפורים).

9. "אולי זה לא הזמן הנכון לשנות את שמו של העיתון ל'בשמונה', מה?" (מתוך ישיבת מערכת, כאן).

10. "בעקבות הצלחת החרם על הקוטג', יוחרמו כעת גם אבוקדו, תרד, סלט טונה ועוגיות קוקוס" (עבדכם הנאמן ממשיך בחייו הרגילים).