בשבע 448: עבודה עם נשמה

זהו, החלטנו: בחופש הזה אנחנו לא משתעממים כל היום מול המחשב או במגרש הכדורסל. אנחנו נעשה משהו מועיל, ולא סתם מועיל: נמצא עבודה

חגית רוטנברג , כ"א בסיון תשע"א

זהו, החלטנו: בחופש הזה אנחנו לא משתעממים כל היום מול המחשב או במגרש הכדורסל. אנחנו נעשה משהו מועיל, ולא סתם מועיל: נמצא עבודה, ובכסף שנרוויח נקנה לעצמנו ציוד מקצועי לטיולים שנעשה אחר כך.

אז במה אפשר לעבוד בחופש? כרגיל, כל אחד מהחבורה שלנו זרק לחלל האוויר רעיון יותר משוגע מקודמו. נתי למשל, הציע שנעבוד בלהאכיל את בעלי החיים בגן החיות. שלמה אמר שהכי כדאי שנמכור כרטיסים להצגות ילדים שנעלה בעצמנו. שימי קבע שכולם מדברים שטויות, ושאבא שלו אמר שמי שרוצה להרוויח כסף צריך לעבוד בשיפוצים. הדיון הסתיים, כמו תמיד, בהצעה הכי פשוטה והכי מעשית: "חבר'ה, תחשבו. אנחנו נמצאים בקיץ, חם מאוד בכל מקום, מה אנשים הכי רוצים?" שאלתי. כולם הביטו בי בעיניים תמהות, ואני לא חיכיתי לתשובה: "אנחנו נקים דוכן לממכר שתייה במקום הכי עמוס בעיר. ככה כולם יקנו מאיתנו, ונרוויח הרבה כסף".

את הוויכוחים שהיו אחר כך אחסוך מכם, אבל ביום הראשון של החופש ניצבנו ארבעתנו בכניסה לשוק העירוני הומה האדם. על הדוכן שלנו היו קנקנים צבעוניים עם מיץ בכל מיני טעמים, והכי חשוב: ארגז גדול עם קוביות קרח בשפע. על דף צהוב זוהר כתבנו: "שתיה קרה ליום חם! רק שני שקלים לכוס בכל טעם שתבחרו!". בשעה הראשונה אף אחד לא הסתכל עלינו, ונתי התחיל לקטר שהרעיונות שלי גרועים, ואיך זה שתמיד בסוף הוא שומע בקולי. אבל כשהשמש כבר עמדה באמצע השמים וכל העוברים ושבים מחו אגלי זעה ממצחם ועמדו לנוח בדיוק לידינו עם הסלים העמוסים ביד, זרמו לקופה שלנו עוד ועוד שקלים, וקנקני המיץ הלכו והתרוקנו תוך זמן קצר. עבדנו במרץ: שלמה מילא עוד קנקנים, נתי דאג לקרח, שימי נתן עודף ואני הגשתי את הכוסות לאנשים. "תודה, ילדים", אמרה אישה זקנה אחת, "ממש הצלתם אותי, הרגשתי שאני מתייבשת מרוב חום". חייל אחד עם תיק ענק ניגש אלינו, וביקש לשתות. הוא חיטט בכיסו וגילה שאין לו כסף קטן. "מצטער", אמר. "שטויות", הפטרתי, והגשתי לו כוס בחינם, וכשראיתי עד כמה הוא צמא נתתי לו אפילו עוד אחת. "תודה, צדיק", הוא אמר בחיוך עייף.

שלמה היה זה שהראה לי בחנות מולנו את צביקי ויוני: "תראה, הם עובדים בחנות היקרה של המחשבים. מה הם עושים שם?". משכתי בכתפיי ונופפתי ליוני לשלום. יוני ראה אותי ורץ החוצה בהתלהבות: "הי, גם אתם עובדים? אה, מוכרים מיץ? ואתם מרוויחים?" שאל בלי לחכות לתשובה. "אני וצביקי קיבלנו עבודה בחנות הזאת. אנחנו ממיינים את החלקים ומניחים במדפים, ולא רק שמשלמים לנו המון כסף, אנחנו מקבלים גם כל מיני משחקי מחשב בחינם. נכון שווה?" שאל, ושוב בלי לחכות לתשובה רץ חזרה לחנות, כי צביקי קרא לו שיחזור מיד.

הרגשתי את עיניהם המקנאות של שלמה, נתי ושימי ננעצות בשני החברים שלנו בחנות הממוזגת, בעוד אנחנו מרוויחים כמה שקלים ברחוב הלוהט. לידינו נעצרה אישה עם תינוק על הידיים ועוד תינוק בעגלה, ועוד ארבעה ילדים קטנים שהלכו איתה ובכו שחם להם. היא בקושי הצליחה להסתדר עם כולם ועם שני הסלים הכבדים שהחזיקה בכל יד. היא פשוט נעצרה וניסתה להרגיע את הילדים, ללא הצלחה. כשראיתי את הייאוש בעיניה, קראתי לחברים שלי, כל אחד מאיתנו לקח כוס עם מיץ קר וניגש אל אחד הילדים. "בבקשה, ילדים. תשתו, זה ממש טעים!" הצענו להם. האישה הביטה בנו בעיניים מלאות תודה. הצענו גם לה לשתות, ואחרי שלוש כוסות ששתתה בלי להפסיק, נאנחה בהקלה: "אתם ממש מלאכים, אתם יודעים את זה?". לא יודע מה עם החברים שלי, אבל אני כבר בכלל לא קינאתי בחברים שלי מהחנות הממוזגת.