בשבע 449: בונים באמונה

הילד עוז טייטלבוים עזר בעצמו בבניית ביתו החדש במגרון, והוא מבטיח להישאר בשמחה גם אם יהרסו אותו חלילה

עתיה זר , כ"ח בסיון תשע"א


חיימי טייטלבוים: זה היה מדהים מה שהלך פה בזמן הבניה. אנשים שמעו שבונים בית במגרון והגיעו בהמוניהם לעזור. זו היתה בדיוק חופשת פסח והגיע נוער מבית אל, מעפרה, מפסגות, תלמידים מישיבת הר המור. כל יום עבדו כאן בו זמנית בערך חמישים איש. חוץ מהקבלן הערבי ופועליו

חיימי טייטלבוים: לקחנו סיכון אבל מבחינתנו זה היה סיכון כדאי. זו מצוות יישוב הארץ, וכתוב ואהבת את ה' אלוקיך בכל מאודך, שזה בממונך. אז בשביל מצוות יישוב הארץ אנו מוכנים לסכן את הממון שלנו

אורי גוטמן: רצינו שהישוב יתפתח, והדרך היחידה לעשות זאת היתה לצאת לבנייה, למרות הסיכון. במשך שנים גרו במגרון ארבעים וחמש משפחות, מספר סטטי. הרבה משפחות שגדלו עזבו, כי לא רצו להרחיב שוב ושוב את הקרוואן. כשיצאנו לבנייה המספר עלה לחמישים, וברור שככל שיבנו יותר המספר יילך ויגדל
 ילדי משפחת גוטמן ישנים בלילות האחרונים עם בגדים, למקרה שיבואו לפנות אותם באמצע הלילה, אבל זה לא מפריע להם להמשיך בטיולי אופניים עם אבא בנוף המרהיב למרגלות היישוב | הילד עוז טייטלבוים עזר בעצמו בבניית ביתו החדש במגרון, והוא מבטיח להישאר בשמחה גם אם יהרסו אותו חלילה | ההורים – שהשקיעו את כל חסכונותיהם בבניית בתי האבן החדשים במגרון, לא מצטערים על הסיכון שלקחו ומזכירים ל'שלום עכשיו' ולשופטי בג"ץ שיש מנהיג לבירה והוא זה שיחליט האם שלושת הבתים ביישוב ייהרסו בשבועות הקרובים

אחרי חמש שנים בהן גרו בקרוואן, היה כבר צפוף וגם קצת נמאס למשפחת גוטמן ממגרון.  האפשרויות שעמדו בפניהם היו לעזוב את הישוב או לבנות בו בית קבע, והם בחרו באפשרות השנייה. חדור חינוך שורשי של עבודה עברית, סיכם אורי גוטמן עם קבלן יהודי, זיו לב רן, על בניית הבית. בניה קלה, ציפוי אבן. תוך כמה חודשים הבית כבר עמד על תילו, והמשפחה על חמשת ילדיה עברה להתגורר בו. לאחר חצי שנה של מגורים במקום, זמן בו הספיקו לארגן יפה את הבית, לתלות ציורים מרשימים פרי מכחולה של הסבתא ולבנות פרגולה המשקיפה על נוף מדהים, הופתעו בני המשפחה לקבל צו הפסקת עבודה. לא, הם לא יודעים למה נבחרו הבית שלהם ושני בתים נוספים להיות נידונים לכליה, זולת העובדה שנבנו אחרונים מבין עשרת בתי הקבע שיש במגרון.

 "הכל פוליטי"

אורי ותמי גוטמן הגיעו למגרון מקרית משה בירושלים. "אחרי הגירוש מגוש קטיף אמרתי לאורי שצריך לחזק את ההתיישבות", אומרת תמי. "שמענו שבמגרון מחפשים משפחות עם ילדים, אז הגענו עם שלושת ילדינו". שבוע בלבד הספיק לה כדי להחליט שזה המקום בו תרצה להשתקע. "מה שמשך אותנו זה האנשים, האווירה. עכשיו זה מורגש במיוחד. לא מפסיקים לעטוף אותנו, מביאים לנו אוכל, מציעים עזרה בלי סוף". בזמן שבנו את הבית, הגיעו תושבים לסייע בבניה עצמה. כעת, לאור תשובת המדינה בדיון האחרון בבג"ץ, שובצו כל התושבים לצוותי פעילות – חלקם מופקדים על קשר עם חברי כנסת, אחרים פועלים מול כלי התקשורת, יש העסוקים בהסברה לציבור הרחב ויש המארגנים אירועים במטרה להביא אורחים למגרון. כולם שינסו מותניים בניסיון להעביר את רוע הגזירה מעל שלושת הבתים, שהמדינה הודיעה כי תהרוס תוך ארבעים וחמישה יום. "יש טענה על איזו חלקה ששייכת לערבים, למרות שלא הצליחו לאתר את הערבים הללו", מסבירה תמי על רגל אחת את העניין המשפטי, "אבל הבתים שרוצים להרוס לא בנויים עליה בכלל. זה ברור שהכל פוליטי", ואורי מוסיף "שלום עכשיו זיהו שבג"צ הוא המקום בו יוכלו לנצח את ההתיישבות. יש בבנימין  שלושים בג"צים נגד בתים ושכונות".

את הבית תכננו אורי ותמי בעצמם, "תמי היא אמנית", מציין אורי. לפרנסתם היא עובדת כמורה לחינוך מיוחד ב'על"ה' בירושלים, אורי מחנך בבית הספר 'נועם' בפסגת זאב. השטח עליו נבנה הבית הוקצה להם על ידי מזכירות הישוב, על פי תוכניות מתאר שתכנן משרד השיכון (!), תוכניות הכוללות בניה של חמש מאות יחידות דיור. במסגרת אותן תוכניות הוכשרו לבניה מספר מגרשים, עליהם נבנו שלושת בתי הקבע בשנה האחרונה. ההורים של תמי ואורי קצת חששו מהצעד הזה, אך התרגשו כמו כל תושבי מגרון ביום חנוכת הבית. "היום מגרון זה המקום האהוב ביותר על אבא שלי", אומרת תמי "אחיות שלי מקנאות בי שההורים באים אליי הכי הרבה. יש כאן רוגע שהם נמשכים אליו".

לא חששתם לבנות למרות הסיכון?

"רצינו שהישוב יתפתח, והדרך היחידה לעשות זאת היתה לצאת לבנייה, למרות הסיכון", מסביר אורי  "במשך שנים גרו במגרון ארבעים וחמש משפחות, מספר סטטי. הרבה משפחות שגדלו עזבו, כי לא רצו להרחיב שוב ושוב את הקרוואן. עכשיו, כשיצאנו לבנייה, המספר עלה לחמישים, וברור שככל שיבנו יותר המספר יילך ויגדל". 

חתך הגילאים במגרון הוא סביב השלושים, קצת מעל, קצת מתחת. הם מחפשים בעיקר משפחות שיצטרפו, כדי להרחיב את חברת הילדים. במגרון פועלים מעון ושני גני ילדים. ילדי בית הספר  לומדים בפסגות או בתלמוד תורה במכמש. המצב המתוח מחדד אצל הילדים את תחושת השייכות והשותפות: "הם סייעו בפועל בבניית הבית ובמעבר אליו לאחר מכן", מספרת תמי "וגם בבתים האחרים כל הילדים היו שותפים וסייעו למשפחות לעבור. הבן שלי וחבר גררו ספה ושטיח לבית שמשפחה עברה אליו. לפעמים הם עבדו בלילה ולמחרת לא הלכו לבית הספר. הם חלק מזה".

ביום שישי הקרוב מתכננים במגרון 'שוק איכרים' כחלק מפעילות שנועדה להביא אנשים לראות את המקום. שלמה גוטמן בן העשר עוד לא החליט מה ימכור: פופקורן וסוכר כבר תפס לו ילד אחר. אולי הוא ימכור ארטיקים שישיג בזול בשכונת גאולה. הוא יושב מול המחשב עם ארבעת אחיו, יונתן בן שמונה, טל בת שש, הדס בת ארבע וישי בן שנה וחצי. הם צופים במצגת על מגרון. על המסך רצות תמונות מאירועים שונים שהיו בחודשים האחרונים. חלק גדול מתמונות הקמת הבתים מצולמות בחשיכה, כי ביום בנו את הבתים הקבלנים ופועליהם ובלילה התגייסו תושבי הישוב לסייע בעבודה.

למרות שעת הערב המאוחרת ילדי גוטמן לבושים בבגדיהם. "זה השינוי היחיד בחיים שלנו עכשיו", מסבירה תמי את היעדר הפיג'מות, "אנחנו לא יודעים מה יהיה, אז הילדים הולכים לישון בבגדים.  כבר פינו אנשים מהבית באמצע הלילה, זו השיטה החדשה". "אחרי המעצר של הרב ליאור, הכל יכול להיות", מוסיף אורי. תמי מציינת כי מורגש אצל הילדים ש'משהו עובר עליהם'. "הם פחות רגועים. גם אי הוודאות, וגם אנחנו פתאום פעילים יותר, ונכנסים לבית כל הזמן אנשים: חברי כנסת, אנשים מהמועצה, או סתם מבקרים, כולם אנשים שהם לא מכירים. אם יהרסו את הבתים זו תהיה ממש סטירת לחי, לא לוקחים בחשבון את הטראומה שזה עושה לילדים". משפחת גוטמן מתכוונת לפתוח את ביתה לכל המעוניין לבוא ולסייע במאבק למניעת הרס הבתים. תמי מצטטת דברים שאמר איתי הראל, ממייסדי המקום: "אנחנו לא מחכים עם בקבוקים של שמן רותח, אבל גם לא עם זרי פרחים". 

את המדפים בסלון מקשטות יצירותיה של טל  בת ה-6, שנעשו בחוג אמנות המתקיים בישוב. מסתבר שהמקום בהחלט פעיל מבחינה חברתית. חוץ מחוג אמנות יש גם חוגים כמו קרמיקה, חלילית וגיטרה. יש ערבי נשים וסעודות משותפות, ספריה גדולה ומושקעת ואפילו 'קודקודיה':  משחקיה לילדים בגיל בית ספר. מועדון עדיין אין כאן, והפעילות החברתית מתקיימת בבית הכנסת או בגן הילדים.

רק השמאל מפריע

השם מגרון הוא שם תנ"כי: על שאול המלך מסופר שישב תחת הרימון אשר במגרון. הישוב הוקם בשנת תשס"ב בעקבות חפירות ארכיאולוגיות שנעשו על הגבעה הטרשית הצופה אל כביש 60.  החפירות 'הדליקו' את החופרים והם יזמו התיישבות במקום. הממצאים העידו שבעבר הרחוק מאוד הגבעה לא היתה ממש טרשית. נמצאו בה בורות מים וגתות רבות המעידים על פעילות חקלאית תוססת של יהודים. ממרפסת בית גוטמן ניתן לראות גת אחת. וגם נוף מדהים המשקיף על הרי הסביבה הקרובה והרחוקה. את רמאללה מזהים בקלות, מכאן היא נראית צמודה לגמרי לירושלים. גם ירושלים נפרשת כאן, ומעלה אדומים, אלון, מכמש, וגם יישובים בעבר הירדן. "זה אמנם לא העניין, אבל זה מקום מאוד אסטרטגי", אומר אורי "הצבא מגיע לכאן לא פעם לתצפיות, בגלל שהמקום הזה חולש על כל האזור". ואם הוזכר הצבא, מסתבר שעד מלחמת לבנון השניה השמירה במקום היתה על ידי התושבים לבדם. למלחמה התגייסו למעלה מתשעים אחוז של הגברים תושבי מגרון, חלקם הגדול שירת בעומק לבנון. רק אז הגיעו חיילים לאבטח את הישוב, ומאז אחריות השמירה עברה לידי הצבא.  

אורי מחובר מאוד לאזור. בכל יום שישי הוא עושה עם ילדיו טיול אופניים על ההרים בסביבה. הוא מכיר מצוקים לא הרחק מהישוב שניתן לגלוש בהם בסנפלינג. כדי לעודד אנשים לטייל, נבנתה מחוץ לישוב פינת חמד קטנה עם כסא נדנדה המשקיף לנוף המרהיב. הכל יכול היה להיות מאוד פסטורלי, אפילו בבעיות ביטחוניות לא נתקלו הגוטמנים, למרות הקרבה היחסית לרמאללה. הסימן היחיד לכך שהישוב אכן נמצא ביש"ע, הוא האיום המתמיד עליו מצד תנועות השמאל הקיצוני. חרב הפינוי וההרס הונפה על היישוב לאחר פעילות נמרצת של תנועות כמו 'יש דין' ו'שלום עכשיו', המצלמות בו ללא הרף ומפעילות לחץ על המערכת המשפטית. הן אף הגישו תביעה נוספת בשם ערבים (שלא הצליחו לאתר) על הפסד כספי שנגרם להם לכאורה בזמן בו היו בשטח יהודים, כי בזמן הזה לא יכלו לבצע פעילות חקלאית במקום. העולה למגרון ורואה את השטחים הטרשיים שסביבו, מתקשה לדמיין  הפסד כלכלי כלשהו שנגרם מאי-פעילות חקלאית, ודאי מצד אנשים שקיומם מוטל בספק.

המשפחות של אורי ותמי תומכות בהם, אך זה לא קל. למרות שבני הזוג אינם 'מתנחלים מהבית', משפחותיהם מכירות היטב את התחום. לאורי יש אחות באלון מורה, אחת מאחיותיה של תמי מתגוררת בקדומים. "אמא של אורי איבדה אח במלחמת ששת הימים, ומצבים כאלה קשים לה מאוד", מספרת תמי. "היא ממש לוקחת קשה את כל העניין. היא מתקשרת הרבה ובוכה".  

רבנים כפועלי בניין

בינתיים משפחת גוטמן, יחד עם כל תושבי מגרון, עובדת במרץ בניסיון לבטל את רוע הגזירה. אני יוצאת מביתם ומאחלת להם שיזכו להאריך בו ימים ושנים, ופונה אל בית משפחת טייטלבוים. בית יפה הבנוי בניית אבן, עדיין ללא שביל מסודר המוליך אליו. בבית מתגוררים האם רוחמה, האב חיימי  ושלושת ילדיהם: אוׁרי בת השבע, עוז בן החמש והדר בת שנתיים וחצי. הם גרים בבית הזה חודשיים. הוא תוכנן על ידי אדריכלית ומהנדס, וייתכן שיוכל להיכנס לספר השיאים כבית האבן שנבנה במהירות הרבה ביותר. רק לפני פסח החלה בנייתו, וחודשיים לאחר מכן כבר נקבעה המזוזה.

"זה היה מדהים מה שהלך פה בזמן הבניה", מספר חיימי "אנשים שמעו שבונים בית במגרון והגיעו בהמוניהם לעזור. זו היתה בדיוק חופשת פסח והגיע נוער מבית אל, מעפרה, מפסגות, תלמידים מישיבת הר המור. כל יום עבדו כאן בו זמנית בערך חמישים איש. חוץ מהקבלן הערבי ופועליו". אז מה עושים כל כך הרבה אנשים שבאים לעזור לבנות? אם אחד הפועלים בונה קיר, מביאים לו המתנדבים את הבלוקים והמלט, כדי שהעבודה תתקדם מהר. כשרצו להכניס כמות גדולה של חול לתוך הבית, עמדו המתנדבים בשורה והעבירו זה לזה דליי חול, וכך הלאה. "את רוב המתנדבים אני בכלל לא מכיר. הם רצו להיות שותפים במצוות יישוב הארץ והגיעו". בין המתנדבים הגיע יום אחד גם הרב אלישע וישליצקי, שפיזר חול כאחד הפועלים. גם הרב וייצן מפסגות הגיע לעזור.

בניית הבית לא היתה סוגה בשושנים. כבר בראשית התהליך היו עיכובים רבים מצד גורמים שניסו למנוע את הבניה ואף גרמו להפסד כספי, אך משפחת טייטלבוים התעקשה והמשיכה. גם הם, כמו משפחת גוטמן, החליטו לבנות מתוך הבנה שזו הדרך היחידה שתאפשר לישוב להתפתח. "לקחנו סיכון", אומר חיימי "אבל מבחינתנו זה היה סיכון כדאי. זו מצוות יישוב הארץ, וכתוב ואהבת את ה' אלוקיך בכל מאודך, שזה בממונך. אז בשביל מצוות יישוב הארץ אנו מוכנים לסכן את הממון שלנו".  ורוחמה מוסיפה "האמת, לא חשבנו שזה יתגלגל ככה. חשבנו שנקבל צו הריסה, וזה יחכה כמה שנים. לא העלינו על דעתנו שניכנס לכל זה". הסיכון הכספי לא נראה להם מדי גדול, כי לפני הבית שלהם נבנו כבר שמונה בתי אבן בישוב, ועמדו על תילם ללא בעיות משפטיות השונות ממצבה המשפטי של מגרון בכלל.

במסגרת חלוקת התפקידים בין התושבים, חיימי נמנה על הצוות הפועל בין חברי כנסת. רוחמה מעדיפה להשקיע כוחותיה בשמירה על יציבות הבית. חיימי במקור מחיספין, רוחמה מבית אל. הם חמש שנים במגרון. כשנישאו היה חיימי בקורס קצינים והם גרו ליד ההורים של רוחמה. אחרי השחרור עברו לעלי ומשם למגרון. היום חיימי לומד בישיבת הר המור ורוחמה יועצת בתלמוד תורה בישוב עלי. כשהחליטו לבנות את הבית וההורים שלהם הרימו גבה, השיבו בני הזוג "זה בגלל החינוך שנתתם לנו". בינתיים, המחשבה 'מה יהיה' לא מעסיקה את רוחמה. "אפשר כל היום לחיות במתח ולחשוב מה יהיה, ואפשר להאמין שיש מנהל לעולם והוא דואג לנו".

כאשר התבשרו כי ביתם עומד להיהרס תוך 45 יום, תכננו רוחמה וחיימי איך יספרו על כך לילדיהם, ישוחחו, יילכו לכותל להתפלל. אך כשחזרה הבת אורי מבית הספר, היא אמרה מיד "אמרו לי בהסעה שיהרסו לנו את הבית תוך ארבעים ימים". הבן, עוז, שמע ופרץ בבכי. הוא היה שותף לתהליך הבניה וגאה מאוד בביתו החדש. רוחמה שוחחה איתם על הממשלה, על כך שיש לצערנו יהודים שלא אוהבים מספיק את ארץ ישראל, על כך שהכל לטובה, שה' הוא המחליט בסופו של דבר. "אולי צריך להחליף את הממשלה", הציעה אורי. כמה ימים אחר כך, בשבת, כששרו 'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד' אמר עוז "אפילו אם הורסים לך את הבית". "אבל הם לא חיים עכשיו באיזה מתח", מדגישה רוחמה "הם יודעים שאבא מנסה לשכנע אנשים למנוע את זה וזהו, זה לא ביום יום שלהם.  אני בהתחלה עצרתי הכל. הפסקתי להשקיע בבית. אבל היתה לנו שיחה עם הרב ציון טוויל, ממגורשי נצרים, שהסביר שאי ודאות זה אי של ודאות. יש מישהו שמנהל את העולם ויש ודאות שזה יוביל למקום טוב. זה חיזק אותי מאוד ומאז אני חיה כרגיל. אם יקרה משהו - נתמודד. חבל לי בינתיים לחיות בדמיונות ממה שעלול להיות".

רוחמה לא מצטערת על הבנייה, "הרווחנו כל כך הרבה מזה. בעיקר מהביחד, של המשפחה, של הישוב כולו. של הרבה אנשים שהגיעו ומגיעים לעזור. היה מישהו שנתן לנו כסף אחרי שנגרמו נזקים בהתחלה. אמרנו לו שאנחנו לא צריכים, והוא אמר 'אבל לי אין אומץ לבנות ואני רוצה להיות שותף'". חיימי מספר על מישהו שסייע בבניה, וכשחיימי הודה לו אמר המתנדב "אני פה בשביל המצווה, לא בשבילך". גם מבחינה כלכלית היא לא מצטערת: "בהתחלה דאגתי, כי אם יהרסו לנו את הבית נישאר בלי כלום. השקענו בבית הזה את כל חסכונותינו. אבל אחר כך אמרתי - הכסף יכול היה לרדת לטמיון מסיבות אחרות, בריאותיות למשל. אז ברוך ה' שזה הולך על זה". וחוץ מזה, אומרים גם רוחמה וגם חיימי, צריך פרופורציות. צריך לראות מה עם ישראל עבר כל השנים. חיימי מזכיר את יוסף ריבלין הירושלמי שבנה מחוץ לחומות, שהרסו לו את מה שבנה ואף רצחו את אשתו. "ואפילו בעבר הלא רחוק", מזכירה רוחמה "אין מה להשוות את המצב הזה לעומת מה שעברו תושבי גוש קטיף. אנחנו עושים את שלנו ומתחזקים באמונה בה'". חיימי מצטט את דברי יואב בן צרויה: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו".