בשבע 449: המתנחל מהקיבוץ

הוא היה איש קיבוץ עין חרוד, ואביו מראשי התנועה הקיבוצית ואיש 'העבודה', אבל אהוביה טבנקין, שנפטר בשבוע שעבר, היה מתנחל גאה

חגי הוברמן , כ"ח בסיון תשע"א


"אהוביה היה על הגבעה ברוג'ייב (אלון מורה), בצוות שקלט את הציוד" – מספרת דניאלה ויס – "עם פריקת הציוד מהמסוק הוא ניגש מיד לעבודה – חיבור ביוב, צנרת, כל העבודות הכי בסיסיות. בכל נקודת שיא הוא התייצב מיד"

כשמישהו בקיבוצו ניסה פעם להקניט אותו על השתייכותו לגוש אמונים בשאלה הקנטרנית: כמה אנשים אתם? ענה לו אהוביה: "גם הציונים היו מיעוט בעם היהודי, ומתוך הציונים כמה עלו לא"י? ומתוכם כמה יישבו את א"י? אבל המיעוט הזה הוא המיעוט הקובע"
הוא היה איש קיבוץ עין חרוד, ואביו מראשי התנועה הקיבוצית ואיש 'העבודה', אבל אהוביה טבנקין, שנפטר בשבוע שעבר, היה מתנחל גאה על אדמת השומרון | ותיקי גוש אמונים מספרים על שותפות אמת בימי העלייה לקרקע וגם אחר כך, ועל חילוני שהחל ללמוד תורה בישיבה הגבוהה בקדומים | וגם: המאבק האירוני נגד איש התנועה הקיבוצית והפרובוקטור יואל מהרשק, שטבנקין חסם בגופו את ניסיונותיו לנשל מתיישבים מאדמתם

לפני שבועיים, בי"ג בסיוון, מלאו 40 שנה לפטירתו של יצחק טבנקין, מראשי תנועת העבודה וההתיישבות, מנהיג "הקיבוץ המאוחד" ומפלגת 'אחדות העבודה'. יצחק טבנקין נודע כאחד הלוחמים העקביים בעד שלמות הארץ עוד מימי פולמוס החלוקה ב-1937 - אז עמד בראש שוללי תוכנית החלוקה שהוצעה על ידי ועדת פיל - ועד אחרי מלחמת ששת הימים, כשהיה מראשוני האידיאולוגים של התנועה למען ארץ-ישראל השלמה. "יש מקום להתיישבות בהר חברון, ביהודה ובשומרון ובירושלים - לא פחות מאשר במקומות בהם אנו יושבים כיום... אין מצפוננו נוקף אותנו על השיבה לגוש עציון, לבית הערבה, לגוש עטרות. כשם שאין הוא נוקף אותנו על שאנו יושבים כיום בעין חרוד ובמשמר העמק, בנהלל ובחולה, בדן ובשמיר ובאייל", כתב טבנקין בבטאון קיבוצו "מבפנים" 4 חודשים אחרי המלחמה.

בתחילת השבוע, בבית העלמין של עין-חרוד, בדיוק אחרי 40 שנה, נקבר בצד האב אחרון הבנים, אהוביה טבנקין ז"ל, שנפטר בגיל 82. גם הוא, כמו אחיו הגדולים והמפורסמים יותר, המשורר משה טבנקין ומפקד חטיבת הראל בפלמ"ח יוספל'ה טבנקין, היה איש ארץ-ישראל השלמה ללא פשרות – במחשבה ובמעשה.

מטיילים בעקבות גדעון ודבורה

שמו של אהוביה ניתן לו על ידי אמו. לימים, גם כשהתקרב ליהדות והקדיש עתים ללימוד תורה בגיל מבוגר, סיפר כי התוספת י-ה למילה 'אהוב' באה לציין גודל ועוצמה, ללא כל משמעות דתית. זאת למרות שלמשפחת טבנקין היו שורשים דתיים: סבו של אהוביה למד בישיבת וולוז'ין. יצחק טבנקין, שהיה בנו של תלמיד ישיבה ציוני, נקרא כך כראשי תיבות של ישראל  צבי חיים קודש, שהם תארי לוואי של ארץ ישראל. הוא גם נקרא על שם יצחק אבינו – האב שמעולם לא עזב את ארץ ישראל.

יצחק טבנקין עלה ארצה בשנת תרס"ז והיה בין מקימי עין חרוד. שם נולדו ארבעת ילדיו: יוסף (יוספ'לה) טבנקין, המשורר משה טבנקין, האדריכלית חנה טבנקין שתכננה לא מעט תכניות התיישבות ביו"ש, והבן הצעיר אהוביה טבנקין.

אהוביה, חובב הנהיגה, נהג להסיע את אביו לפגישותיו הרבות עם אישים שונים, כולל רבנים ואדמו"רים. שם הוא ראה את מימוש האידיאולוגיה שינק מבית אביו: תפיסת "עוד דונם ועוד עז". "אינני מסכים עם הדעה הרווחת כי גורל הישגי הניצחון הצבאי ייקבע במערכה הפוליטית-דיפלומטית המתנהלת באו"ם. בשלב זה ייקבע גורל הישגי הניצחון הצבאי במאבק הפוליטי-התיישבותי אשר יקבע את גורל גבולות המדינה ואת עתיד השטחים הנתונים ברשותה" – כתב טבנקין האב בעיתון תנועתו "למרחב" חודש אחרי מלחמת ששת הימים.

לפני מספר שנים סיפר אהוביה, שהמורה שהשאיר אצלו רושם עז היה משה כרמי, שלקח את תלמידיו לטיולים רבים במרחבי ארץ ישראל הגדולה ללא חשש ומורא. הם יצאו לטיולים בתור ילדים לפני כ-60 שנה לבופור שבלבנון, לעבר הירדן המזרחי. הם טיילו בכל האזורים ועברו דרך הכפרים הערביים כבתוך שלהם. החינוך שקיבלו הוא ובני גילו היה שבאזורם הסתובבו גדעון ודבורה ואלישע, כך שהארץ היא שלנו כמובן מאליו.

משכם לסבסטיה

האב, יצחק טבנקין, עוד זכה לראות בגאולת חבלי יהודה, שומרון, בנימין, רצועת עזה, סיני והגולן במלחמת ששת הימים. באותה מלחמה הוביל אהוביה את החטיבה שכבשה את שכם. לאחר מכן, נאמן למורשת אביו, ניסה להקים צוות שיבוא להתיישב בשכם.

היה זה אך טבעי שכאשר קם גוש-אמונים אחרי מלחמת יום הכיפורים, והחלה פעילות ההתנחלות של גרעין אלון-מורה, היה אהוביה אחד האנשים שהשתתף בפועל במאבק של הגרעין. באותן שנים הוקם בקרב הדור השני של אנשי תנועת העבודה ובני הקיבוצים "חוג עין ורד" - חוג רעיוני שדגל עדיין בארץ ישראל השלמה. קבוצה זו של אנשי ההתיישבות העובדת ליוותה מאז את כל ההתיישבות של גוש אמונים, למן ההתנחלות בסבסטיה, שאהוביה הקפיד תמיד לקרוא לה בשם המקראי שומרון, כשריד למקומה של ממלכת ישראל.

"אנשי חוג עין ורד הגיעו לסייע בעליות לסבסטיה, עם חברים נוספים מעין חרוד" – נזכר הגיאוגרף אברהם שבות, מוותיקי הגרעין ותושב קדומים – "עבורנו היתה לכך חשיבות שהבן של טבנקין בא ומסייע. כל הקבוצה הזאת, אנשים כמו אהוביה ויאיר בן-ארי ומאיר הר ציון, העניקה למעשה שלנו משמעות, הן כלפי הציבור ודעת הקהל, ובעיקר כלפי הממשלה, ממשלת רבין הראשונה, בכך שאנשים שהם בשר מבשרם מעודדים ומשתתפים בתהליך. לנו זה גם נתן את תחושת המשכיות הדרך של החלוצים מהימים ההם".

כשמישהו בקיבוצו ניסה פעם להקניט אותו על השתייכותו לגוש אמונים בשאלה הקנטרנית: כמה אנשים אתם? ענה לו אהוביה: "גם הציונים היו מיעוט בעם היהודי, ומתוך הציונים כמה עלו לא"י? ומתוכם כמה יישבו את א"י? אבל המיעוט הזה הוא המיעוט הקובע".

העובדה שמדובר באנשים חילונים ולא חובשי כיפות, סייעה גם בפעילות בשטח. "בעליה המפורסמת לסבסטיה בחנוכה תשל"ו, שאחריה קם היישוב קדום, לקחתי איתי את אהוביה עם משפחתו, וחבר נוסף מעין-חרוד, אורי ברנד עם משפחתו" – מספר יאיר בן-ארי, חבר קיבוץ עין-חרוד – "בכביש לסבסטיה היו מחסומים. לכן לקחנו טרמפ כמה חיילים והמשכנו כאילו אנו נוסעים לתומנו, ועוד לוקחים איתנו חיילים טרמפיסטים. עברנו בכביש על פני סבסטיה. אותנו לא ניסו לעצור, הרי לא חבשנו כיפות ועוד היו לנו חיילים ברכב. ראיתי את ההתקהלות, המשכתי למחסום הבא, ואחרי כמאה מטרים, לפני המחסום, עצרתי. ביקשתי מהחיילים סליחה, אמרתי להם לגשת למחסום, עשיתי פניית פרסה ונכנסתי לסבסטיה".

 טרקטוריסט ללא אישור

 החודש לפני 32 שנה, י"א סיון תשל"ט, היה יומם הגדול של חברי גרעין אלון-מורה – וגם של אוהדיהם כמו אהוביה. באותו יום אישרה הממשלה את הקמת היישוב על 800 דונם מאדמות הכפר רוג'ייב דרומית מזרחית לשכם, שהופקעו לצורך "התיישבות ביטחונית". החלטת הממשלה הכניסה את חברי גרעין אלון-מורה לחרדה – הפעם מפני בג"ץ, שיעכב את העלייה. למודי ניסיון ביקשו חברי הגרעין לקבוע מיד עובדה בשטח. המשימה לא היתה קלה, כמעט בלתי אפשרית. אתר ההתיישבות היה מנותק, ללא כל דרך מחברת. פריצת דרך למקום, עוד לפני העלאת הקרוואנים והציוד, עשויה היתה להימשך מספר ימים.

לחבר הגרעין, אשר קורלק, היה רעיון: להעלות את הציוד במסוק. יזם, תכנן, וביצע. מסוק של חברת "כים ניר" נשכר להעלות את הציוד לגבעה עליה הוקם היישוב.

"אהוביה היה על הגבעה ברוג'ייב, בצוות שקלט את הציוד" – מספרת דניאלה ויס – "עם פריקת הציוד מהמסוק הוא ניגש מיד לעבודה – חיבור ביוב, צנרת, כל העבודות הכי בסיסיות. בכל נקודת שיא הוא התייצב מיד".

"ברוג'ייב, אחרי שבג"ץ הורה לפנות את היישוב ועוד לפני הביצוע, אהוביה בא להיות איתנו" – מספר אברהם שבות – "היינו בסך הכל 17 משפחות. הוא היה איתנו חודש עם חבר נוסף מעין חרוד שכינויו "יוסוף". כשהיישוב היה מתרוקן בבוקר מגברים שיצאו לעבודה, אהוביה ו"יוסוף" נשארו במקום. אהוביה עזר לסלול שבילים בידיים – כי הרי אסור היה לשנות את המצב עד להחלטת בג"ץ. זו היתה הרגשה טובה לתושבים שהבן של טבנקין עוזר לנו. גם כשעברנו להר כביר היה מגיע פעמים רבות. החשיבות היתה בהמשכיות וההתמדה שלו, לאורך כל השנים, בעזרה להתיישבות" – מספר שבות.

הקשר שלו עם קדומים התהדק בשנת תשנ"ד, כשהחליט לגור חלקית ביישוב, כדי ללמוד בישיבת "אלון-מורה קדומים". ישיבה גבוהה, בראשות הרב יצחק בן-שחר, אליו התחבר אהוביה.

אהוביה, מספרת דניאלה, תמיד התנדב כשהיה צריך. "בשנת תשנ"ו, כשאהוביה למד תורה בקדומים, פרצנו דרך להר חמד, שם הקמנו שכונה של קדומים. פריצת הדרך נעשתה ללא אישור. היינו צריכים  להפוך שביל עזים לדרך לבני-אדם ואחר כך למכוניות. ארגנתי טרקטור, אבל כיוון שלא היו לנו אישורים היה חשש גדול שהמשטרה והצבא שכבר היו בדרך, יעצרו את הטרקטוריסט. מטבע הדברים הוא חשש וסירב לעלות על הטרקטור מחשש שייעצר. אהוביה, שהיה אז קרוב לגיל 70, התנדב מיד: "נהגתי בעבר על די 9" אמר לי, עלה על הטרקטור ופרץ את הדרך".

התפוח שהפך לאבו ג'ילדה

לימים התחבר אהוביה לגבעות של איתמר. עם הקמתה של גבעה 777 (או גבעת הברנדי, בפיו של אהוביה) הוא דאג לאייש את המקום בכל  שבת עם בחורים מישיבת נתיבות יוסף, כאשר הוא דואג להם להסעה ולסעודות שבת. אהוביה, נער גבעות כמעט בן 80, היה מגיע לישון בגבעה, באוהל או ברכב מסחרי נטוש, עד שבהדרגה הגיעו משפחות נוספות.

בגבעות הללו מצא עצמו, באופן שרק האירוניה של ההיסטוריה יכולה לכתוב, מול איש השמאל יואל מהרשק - מרכז אגף משימות בתנועה הקיבוצית, שבא לסייע לפלשתינים להשתלט על אדמות השייכות ל"חוות סקאלי", השכונה המזרחית של אלון-מורה. הם ניצבו שם משני צידי המתרס, אהוביה טבנקין מהצד הישראלי, ויואל מהרשק מהצד הפלשתיני.

כדי להבין מה המשמעות של שני צידי המתרס הללו, צריך קצת רקע היסטורי. אביו של יואל מהרשק, בני מהרשק, ה'פוליטרוק' של הפלמ"ח, היה תלמידו וחברו הקרוב ביותר של יצחק טבנקין. "בקיץ 1971 מת יצחק טבנקין" - כותב הסופר שלמה שבא בספר 'בני רץ', הספר הביוגרפי שחיבר על בני מהרשק - "...היחסים בינו ובין בני היו מעין יחסי אב ובן, כוללים אהבה והערצה ולעיתים גם התנגשות. לעיתים כמו ביקשו לברוח זה מזה, אך הם  לא יכלו להיות זה ללא זה. בני נשא עיניו אל טבנקין, לשמוע את דבריו ולעשותם. הוא ראה עצמו תלמיד ומבצע... בני  לא היה כפי שהיה, אלמלא טבנקין".

בתנועת התק"ם מכנים את יואל מהרשק "התפוח". מספרים שפעם התלונן מזכיר קיבוץ גבעת-השלושה, קיבוצו של מהרשק, בפני בני מהרשק על מעלליו של בנו. האב השיב: "התפוח הזה נפל רחוק מהעץ". מאז דבק בו הכינוי "התפוח".

והתפוח הזה באמת נפל רחוק מאד מהעץ. האב, בני מהרשק, היה איש ארץ-ישראל השלמה בכל נימי נפשו. הבן לעומתו גייס את אגף המשימות של התק"ם למשימת השמצת והכפשת מתיישבי השומרון, תוך סיוע פעיל לפלשתינים במאבקם נגד המתנחלים.

"אנחנו תמיד אומרים לסקאלי שהוא יעמוד בצד. שלא חובשי הכיפות יהיו במאבק הזה אלא דווקא אנחנו, החילונים", סיפר לי אהוביה לפני כשש שנים, זמן קצר אחרי העימות עם יואל מהרשק, "ביקשנו מסקאלי שבכל פעם שהחבר'ה האלה באים להציק לו, שיקראו לנו".

הפגישה בשטח בין שני "הבנים של" לא היתה לבבית במיוחד. אהוביה כמובן הכיר היטב את יואל מהרשק, וגם מהרשק זיהה מיד את אהוביה, ניגש אליו וניסה לחבק אותו. (יחד עם אהוביה היה גם בן עין-חרוד נוסף, צפריר רונן ז"ל). אהוביה לא התרשם מפרץ הרגשנות המעושה ודחה את החיבוק כשהוא מטיח בפניו: "אני רואה שמ"התפוח" הפכת לאבו-ג'ילדה (על שמו של השודד הערבי הנודע מימי המנדט הבריטי שפעל ביו"ש בשנות השלושים והטיל חיתתו על האיזור - ח.ה.). אבא שלך מתהפך עכשיו בקבר כשהוא רואה אותך מסית ערבים נגד יהודים". יואל מהרשק התרחק כשהוא מפטיר "קשה לי איתך".

 "לצערי", אמר לי אז אהוביה, "'התפוח' הוא דוגמא מובהקת לאופיה של תנועת התק"ם, שהקיבוץ-המאוחד הוא אחד ממרכיביה, שפעם דגלה בהתיישבות בארץ והיום דוגלת בהתיישבות של עסקניה בכורסאות מרופדות בלשכות מרווחות. 'התפוח' הוא לא יותר מעסקן תנועתי, שפעם עוד עסק בשאריות של עשייה ציונית כמו הכנת גרעיני התיישבות, וכשהחזון הזה נגמר להם לפני 10 שנים, וכשהוא לא מצא אנשים לביצוע משימות ל'אגף המשימות', ולא באשמתו, הוא החל לארגן משימות לעזרת הפלשתינים".

בית שני בקדומים

לפני כעשר שנים, עם פרוץ מלחמת אוסלו, החליטה דניאלה ויס, אז ראש מועצת קדומים, לבצע נסיעות קבועות, יום יומיות, בכביש עוקף שכם (שחלקו לא היה סלול, כיוון שעבר בשטח שבשליטה פלשתינית אזרחית, והרשות הפלשתינית סירבה לסלול את הכביש). תחילה התנדבה ויס לבצע את הנסיעות. אבל לראש מועצה יש עוד כמה עניינים חוץ מלהיות נהג הסעות. אהוביה התנדב להחליף אותה. "יום יום אהוביה נהג מקדומים ליצהר ואיתמר ובחזרה, בתחילה בג'יפ שלי, ואח"כ בג'יפ שלו, וביצע את ההסעות לגב ההר".

לפני עשר שנים, הוא נסע כדי לפגוש את הפועלים שהיו אמורים באותו בוקר להתחיל בסלילת קטע הכביש. מספר דקות אח"כ רצחו מחבלים באותו כביש את רכז הביטחון של המועצה גלעד זר הי"ד. "זה מה שמוכיח שהמחבלים שרצחו את גלעד ארבו לו אישית" – סיפר לימים. אחרי הרצח נקרא הכביש בשם 'דרך גלעד', עד היום.

"קדומים היתה הבית השני שלו" – אומרת דניאלה – "בשנים האחרונות היה גר כאן, ובסופי שבוע היה נוסע לעין חרוד. כשכבר היה חלש היה מגיע ללמוד בישיבה, ואז הבנים שלו היו מסיעים אותו לקדומים".

לפני שנתיים, כשהגיע לגיל 80, סירב אהוביה שיערכו לו מסיבה. במקום זאת לקח את כל המשפחה, ילדים ונינים, לסיור בשומרון, בגבעות ובמאחזים. השבוע, בבית הקברות של עין-חרוד, נפרדו ממנו חבריו מהקיבוץ, מהיישובים ביו"ש, ומהמאחזים. מכל המקומות שהיו חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה של אהוביה.