בשבע 449: דוקו-סלבית

אז יאללה, לסבול בשקט. אם גלעד שליט יכול, אז גם אני...

אבי סגל , כ"ח בסיון תשע"א

דוקו-סלבית

יופי, קצת שקט. כבר חשבתי שתקתוקי המצלמה האלה לא ייגמרו. אוף, מה לא עושים כדי לקבל תמונה בעיתון. מזל שאני לא מחויבת לשלם על זה. זהו, עכשיו אני לבד. נראה לי שסתם אשכב בצינוק הזה עד שהזמן יעבור. כי מה אני כבר יכולה לעשות, לקרוא ספר? פחחח. קצת משעמם אבל לא נורא, העיקר שאני עושה משהו טוב. וחוץ מזה, עלי לזכור שהקריירה שלי תלויה בזה. אז יאללה, לסבול בשקט. אם גלעד שליט יכול, אז גם אני.

קצת קטן ומחניק לי פה. הדבר הזה עושה לי קסטרו... קלסטרו... איך קוראים לזה? משהו של קסטרו. אוי, אני חייבת לעבור בקניון. אין לי חולצות, וגם צריך לקנות כמה דברים לארוחת ערב, זרעי הפשתן והנבט חיטה נגמרו. איפה השעון? אני בטוחה שראיתי כאן שעון. טוב, בטח עברו איזה חמש דקות. אני צריכה להקפיד על הזמן. אסור להישאר פה יותר מדי, זה ממש לא בריא.

טוב, מיציתי את הקטע. אפשר לצאת? טוב, נתאפק עוד קצת. זה מחיר התהילה. אולי אזמזם לעצמי משהו. הממ... המממ... "הנשמה זועקת, מי ישמע קולי? אש בלב שורפת, מי יבין אותי? לאן הלכה..." היי, יכול להיות שאין פה מזגן? הלו? די, די, צריך להירגע. הנה נרגעתי. ששש... הא? מישהו דופק בדלת. שלום! לא, מה פתאום נרדמתי. אני כמו גלעד שליט, לוחמת בעייפות. זהו, נגמר לי הזמן? איך הוא עובר מהר בגלל המחשבות. טוב, אני כבר באה. אז איך יצאתי, פוטוגנית? תודה, היה ממש נחמד. מה? בטח שאבוא לכאן שוב. אחלה מכון פתחתם, אני מתה על המיטת שיזוף הזאת. אפשר להעביר פה את הזמן בכיף ובכלל לא לראות אור יום.

פנים לא אמיתיות

עד לפני זמן לא רב, קמפיין הצינוק למען גלעד שליט היה סוג של מדע בדיוני, או לפחות משהו שעושים אצל הפרימיטיביים שבאויבינו. אבל אז באו הערוצים המסחריים ואילפו אותנו לצרוך רעל בכמויות מסחריות: טלנובלות, טרגדיות מצולמות, תוכניות ריאליטי, סדרות דוקומנטריות מתוסרטות, כוכבנים וידוענים שאומרים לנו מה לחשוב, חדשות מעורבות בבידור, ציניות פוליטית וסרטוני תעמולה של האויב. כל אלה ועוד סיפקו השראה לקמפיין הצינוק הנוכחי, וזה כנראה כלום לעומת מה שעוד ייפול עלינו בעתיד, משום שסף הריגוש שלנו עולה ביחס הפוך לבגרותנו הנפשית.

למרבה הצער, יש בתוכנו ציבור רחב שהזיוף המצולם הזה מדבר אליו ונוגע בלבו. אנשים בוגרים ואינטליגנטיים מוחים דמעה כאשר, בזה אחר זה, נכנסים אל ה'צינוק' ידוענים ואישי ציבור, יושבים במשך שעה בפנים מיוסרים ומשחררים לעולם את הגיגיהם הטרחניים על החייל החטוף וממשלת ישראל המרושעת. ואילו אני, כשצפיתי בחלק מאסירי הצינוק המדומה, נזכרתי בתמונה ישנה שלי מטיול ברומא, עומד מתחת לשער טיטוס ומתאמץ להעלות על פניי את הבעת חורבן הבית הטובה ביותר שלי. אפילו באקספרסיוניזם הגרמני היו הבעות פנים אותנטיות יותר. אם גלעד שליט יחזור פעם הביתה בשלום, עשו לו טובה ואל תספרו לו על מיזם הצינוק. האיש כבר סבל מספיק.

ציטוט שלא מן הזיכרון

"אני לא מתכוון לטעון שמותר לשכוח ילד באוטו. אבל... אנו חייבים להכיר במציאות. והמציאות היא – נא להחזיק חזק בכיסא – שזה יכול לקרות. לא, לא לכל אחד. זה יכול לקרות לאנשים הנוטים לריחוף; לאנשים שמוחם טרוד באינספור עניינים ומתקשים לארגן אותם לפי סדר החשיבות; אנשים שהשמש הלוהטת מרדימה להם לא רק את התינוקת אלא גם תאים במוח; אנשים שלא התרגלו לטפל בילד באופן אינסטינקטיבי, נטול מחשבה. אנשים כמוני, למשל".

(טקסט שכתבתי כאן לפני כמעט ארבע שנים, ושחזר להיות אקטואלי בימים האחרונים. אגב, הדבר היחיד שהשתנה מאז הוא מספר המקרים שבהם כמעט שכחתי בעצמי את התינוק באוטו. הציבור מתבקש לחסוך לעצמו את התגובות הרגילות על הרישיון להורות, קראתי את כולן).

בקטנה

א. אחת מהידוענים שהביכו את עצמם בפרויקט הצינוק היא הקומיקאית אורנה בנאי, שניצלה את שעת התהילה שלה להתייפחות רבתי ולהתנגחות בצה"ל. באתר רוטר מצאתי, בין היתר, את הטקסט מעורר ההשראה שלה: "כשאני חושבת על גלעד אני מתחברת לרגעים שחטפו את הכלבה שלי". אני לא יודע עד כמה הציטוט מדויק, אבל הוא לפחות מעורר תהייה קיומית מטרידה אחת: האם בנאי עצמה היתה מוכנה למסור את כלבתה האהובה לחמאס תמורת החזרתו של שליט?

ב. מעניין גם מה אורנה בנאי המושחזת מ'מצב האומה' היתה אומרת על אורנה בנאי היבבנית מ'פרויקט גלעד'. בינינו, זה לא מצב נוח שאותה דמות מככבת הן במציאות והן בסאטירה. אולי משום כך הסתיימה השבוע העונה הנוכחית של 'מצב האומה' כחודש וחצי בלבד לאחר שנפתחה.

ג. הודעתו של אריה דרעי על שובו לפוליטיקה זכתה לתגובות מעורבות בתקשורת הישראלית, ובצדק. מצד אחד, צריך להיות תמים כדי לחשוב שדרעי מושחת וגרוע יותר מהפוליטיקאים שנמצאים היום בצמרת המדינה. מצד שני, צריך להיות תמים כדי לחשוב שהוא טוב מהם. חבל רק שאצל חלק מהעיתונאים המגיבים אפשר בקלות לזהות אינטרסים פוליטיים צרים, זיכרון קצר, וגם – לא להאמין – תמימות מופרזת.

ד. "בדיוק היום לפני שבע שנים הלכה נעמי שמר לעולמה, באמצע התמוז" (שיר אחד וסלט תאריכים, כותרת במעריב, 24 בסיוון).

ה. "ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן" הוא תרגום חדש לספר הקלאסי המקורי שכתב רודולף אריך ראספה על סיפורי הברון הגוזמאי. קשה לומר שסיפורי מסעות הומוריסטיים, שהיו פופולאריים מאוד במאה ה-18, מעניינים באותה מידה גם היום: פה ושם אפשר למצוא סאטירה טובה, אבל חלק מהקטעים מייגעים או לא מספיק משעשעים. ועדיין, גם בזכות התוספות המחכימות של המתרגם יובל בן עמי, שווה לקרוא וללמוד קצת על מה שהצחיק את העולם לפני מאתיים ומשהו שנים.

בעשרה מאמרות

רבים בתוכנו טוענים שהפייסבוק הוא דבר מזיק ומיותר. הו, אז היום יש לקוראיי הזדמנות לראות עד כמה הם צודקים. לפניכם מבחר סטטוסים שפרסמתי לאחרונה ברשת החברתית הפופולארית, וגם כמה שלא הופיעו שם. לא לשכוח לחפש את כפתור ה'לייק' בסיום הקריאה:

1. משטרת ישראל יכלה לעצור את הרב דב ליאור בביתו, אבל היא כנראה העדיפה לחצות את הקו האדום מאשר את הקו הירוק.

2. משטרת ישראל, עצבנתם אותי. יש לכם מזל שאתם לא גויים.

3. אני בעד שמחבלים רוצחים ישוחררו תמורת גלעד שליט, בתנאי שח"כ בן ארי וחבריו לוקחים אותם קודם כל לבריכת גורדון.

4. (על מחאת הפייסבוק שהובילה לפיטוריו מהמגזין 'רייטינג':) מנחם בן: "זאת לא אשמתי שאני מוריד לאנשים את המצברוח, ירשתי את זה ממנחם אב".

5. ההסתה הזאת נגד גל"צ מתחילה לעבור את הגבול. יום אחד יקום מישהו ויעשה מעשה כמו לרצוח את ריבחי רנטיסי, וזה הסוף של התחנה.

6. קמפיין המחאה של אנשי 'ישראל שלי' היה פשוט מוצלח: יצירתי, מקורי, מרענן ומשעשע. למה לא יכלו לנהוג באותה דרך כשבחרו לעצמם את השם?

7. אלי דיין הודיע שיתמוך בעמיר פרץ לראשות העבודה. מה שמותיר לנו שאלה אחת בלבד: מי זה עמיר פרץ?

8. "אנחנו יודעים שהמודעה שלנו על יאיר נתניהו מלוכלכת, ולא אכפת לנו שיתקפו אותנו על זה, כל עוד יאייתו את שמנו נכון". (הסמול הלהומי)

9. (על פולמוס 'יזכור':) האם עם ישראל יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?

10. למעשה צריך לומר 'עם ישרקל'.