בשבע 449: לפני היות הפפראצי

ספרה של מירה אברך שכתבה 'טור חברתי' – לא 'רכילותי' – מעורר געגועים להתנהלותם של מנהיגים וידוענים מלפני יובל שנים

עפרה לקס , כ"ח בסיון תשע"א

 

אינפ': דברים שלא כתבתי/ מירה אברך, ידיעות ספרים, 221 עמ'

לא בטוח שכולנו היינו חותמים על אורח החיים של מירה אברך, עיתונאית ואשת חברה. אבל הספר שהיא כתבה בהחלט נחמד ומספק תמונת פנורמה של קובעי מדיניות, שגרירים ואמנים בישראל ובעולם שלפני כמה עשרות שנים.

מירה אברך נולדה בגרמניה בשנת 1925, והתגלגלה באופן מקרי כמעט לכתוב טור על אנשי הפוליטיקה והידוענים בישראל. מי שירוץ לטורי הרכילות החותמים את העיתונים היומיים של היום, וינסה להשוות למה שאברך כתבה שידע שהוא לא בכיוון.

אברך החלה את דרכה בימים בהם הבון-טון היה אחר לגמרי. לא מדובר רק על עולם בלי צלמי פפראצי. לכו הרבה יותר רחוק מזה. איש לא ציטט פוליטיקאים בנוגע לחייהם האישיים או דעותיהם על מה שמחוץ לעולם הפוליטי, וכמעט שלא היו מסיבות חברתיות, בטח לא כאלה שמאחוריהן מסתתרת פרסומת למקום המארח ולמוזמנים.

מירה אברך התחילה לכתוב טור כזה, אבל היא קראה לו 'טור חברתי' ולא 'רכילותי' ואף הקפידה לעשות זאת בלי רשעות ובלי לרדת נמוך (בזה, אגב, מצטיין גם הספר).

אברך הייתה זאת שגם ייסדה מסיבת פורים בהילטון, כשהמוזמנים היו החל מיולי עופר וכלה באליהו בן אלישר, חיים הרצוג ומוחמד בסיוני.

בזכות הרבה קסם אישי וכנראה שגם בלי הרבה אגו, היא קשרה ידידות עם פולה ודוד בן גוריון ונהגה לבקר את בן גוריון אחרי שהתאלמן ופרש. היא נמנתה על המקורבים לסוניה ושמעון פרס, ראיינה את אנואר סאדאת ואת אלמנתו, פגשה את מארק שאגל, התארחה אצל גולדה מאיר והפכה לחברה קרובה של סמואל בקט.

הספר של אברך שלוקה מאוד בעריכה שלו ('ידיעות ספרים' - מה יהיה?) אבל נכתב באופן קריא וזורם (עיתונאית או לא) מאפשר הצצה נדירה לסטנדרטים של פעם ובהחלט מעורר געגוע לגולדה מאיר. אולי היא  לא הייתה ראש ממשלה מי יודע מה, אבל הייתה גם זו שהיה צורך לשכנע אותה לחגוג חצי יובל לישראל, משום שלא ידעה מאין יהיה כסף, ואותה גולדה - ראש ממשלה - שסירבה שמישהו יבשל או ינקה עבורה. אפשר גם להיזכר ביצחק בן צבי ואשתו רחל ינאית שסירבו לעבור לבית גדול עם מזכירה ועוזר, ועל משה שרת שלווה ממנה 5 לירות, כשהיה צריך לשוב מביתה.

אברך מספרת על השגרירים הראשונים של המדינה הצעירה ועל כך שלא ידעו איזה דגל להניף בעת האמנת השגריר, ובכלל, מה לכתוב בכתב ההאמנה ואיך להתנהג בטקס.

אברך הייתה כל כך מקורבת לפרס, שהיא נכחה בבית הזוג כשלפרס נודע על כישלונו בבחירות. לדבריה של אברך פרס שאל אז "אולי רובצת עלי קללה מא-לוקים?"

בתור מקורבת לפרס, זכתה אברך כעיתונאית לפגוש אישים שונים שרצו להגיע לפוליטיקאי רם הדרג דרכה. כך ביקרה בתוניס ופגשה ביאסר עראפת, בסוהא ובג'יבריל רג'וב - בהרפתקה מעניינת ומפחידה לא מעט. גם אמנים רבים פגשה אברך, בניהם שאגל ודאלי - שחשב שהוא בנו של בורא עולם ועוד ועוד.

הספר, כאמור, מספר את הסיפורים הקטנים מאחורי האנשים הגדולים, ומספק טעימה קצרה מכל אחד מהם. מצד אחד אין כאן מאסה מקיפה, מצד שני, זה מה שעושה את הספר למעניין וקריא ונותן תמונה על ישראל ועל העולם שהיה כאן לפני 40 ו-60 שנה. מי אמר נוסטלגיה?

ofralax@gmail.com