בשבע 450: לומדים את כללי המשחק

גופי ימין מוכיחים יצירתיות ומאלצים את התקשורת לתת במה למסרים שלהם.

עמנואל שילה , ה' בתמוז תשע"א

ארגוני שמאל ושמאל קיצוני אינם נדרשים לדלג מעל משוכות גבוהות מדי כשהם מבקשים להעביר את המסרים שלהם דרך התקשורת. קשרים אישיים והסכמה אידיאולוגית בין אותם ארגונים לבין רוב בכירי התקשורת הופכים את מערכות החדשות הגדולות לנגישות מאוד עבורם. גם כשהם מביאים חומרים בינוניים ומטה מבחינת החשיבות והעניין, ברוב המקרים הם יתקבלו לשידור. אם ערבי מחברון הפועל בשירות ארגון שמאל קיצוני תפש במצלמתו יהודיה מחברון כשהיא תוקפת את שכנתה הערבייה בקללות נמרצות, עוצמת החשיפה התקשורתית תאפיל על סיקור מקרה של נהג יהודי שנקלע בטעות לשכונה ערבית ויצא בשן ועין מניסיון לינץ'. ענפים כרותים של עצי זית שלא ברור אם חובלו בידי יהודים או סתם עברו גיזום עונתי יניבו זעזוע תקשורתי רב עוצמה, בעוד הרס מוחלט של חקלאות יהודית בידי ערבים כלל אינו זוכה להתייחסות.

לפעילי המחנה הלאומי קל להיכנס לתקשורת רק כאשר הם מספקים לה את הימין בדמות הקריקטורה שלו שהיא אוהבת להציג בתכניות הסאטירה: קיצוני, צעקני ומתלהם, זועם ומאיים. קשה הרבה יותר להכניס לתקשורת את המסר הימני השקול והמשכנע, ואת הביקורת הצודקת והנוקבת על השמאל וארגוניו. הימין צריך להיות מתוחכם ומעניין פי כמה כדי להצליח לעבור מסך.

לכן מעודד לראות כיצד גופים כמו 'אם תרצו', 'לאטמה' ועוד ארגונים בעלי רוח לאומית מצליחים לאחרונה לפצח את קוד דלת הכניסה של מערכות התקשורת ולהעלות בעמל וביצירתיות קמפיינים ואייטמים שבחדרי החדשות לא יכולים להתעלם מהם. בין ההצלחות ראוי למנות את השחייה הקבוצתית של כארבעים מסתננים סודנים בבריכת גורדון בת"א, שאורגנה בידי ח"כ בן-ארי ועוזרו איתמר בן-גביר. הצלחה תקשורתית סוחפת רשמה גם תנועת 'ישראל שלי' עם קמפיין דברי התמיכה בתחנת גלי צה"ל שהצליחה להקליט מפי דובר החמאס ריבחי רנתיסי. רנתיסי קרא לחברי ועדת הכלכלה של הכנסת לתת חופש ביטוי לגלי צה"ל, תוך שהוא מציין את חופש הביטוי המחולט שניתן לו בתחנה בכל עת. הדברים צוטטו בהרחבה כלי התקשורת וגרמו מבוכה רבה לגלי צה"ל ולרזי ברקאי, שמרבה לארח את רנטיסי בתכניתו 'מה בוער'.

דני קושמרו מערוץ 2 בא לעזור לעמיתו מגל"צ עם כתבה אוהדת שנתנה לברקאי במה נרחבת. ברקאי טען שהתרגיל עם רנתיסי הוא חכמה קטנה מאוד. לדבריו, אין לו שום בעיה להתחזות באופן דומה ולהקליט את אנשי הארגון הגזעני קו-קלאס-קלאן ואת המפלגות הכי איומות באירופה בדברי תמיכה במועצת יש"ע ובמתנחלים. למעשה, רוב הסיכויים שאנשי הקו-קלאס-קלאן לא יודעים בכלל לבטא את המילה 'מועצת יש"ע' ולא שמעו מימיהם על הגוף הזה. העניין הוא שבין הארגון הגזעני האמריקני לבין 'ישראל שלי' ומועצת יש"ע לא מתקיים שום שיתוף פעולה, בעוד הריאיונות הידידותיים שמקיים ברקאי עם דובר החמאס היו לשם דבר. בגלל זה רנתיסי מרגיש אצל רזי ברקאי כמו בבית, ובגלל זה הוא לא התפלא ולא חשד כאשר מישהו התחזה בפניו כמראיין מטעם גל"צ וביקש ממנו להביע את תמיכתו בתחנה.

ואחרי התשואות להצלחה התקשורתית במאבק על דמותה של גל"צ, אני מקווה שבאיזשהו מקום יש מי שגם יושב וחושב לא רק איך לבקר אלא גם כיצד לתקן. בימים אלו יושבת ועדת איתור בראשות האלוף יפתח רון-טל כדי למצוא ולהמליץ לשר הביטחון על מפקד גל"צ הבא. על פי הפרסומים, רשימת המועמדים נסגרת היום. בין השמות שהופרחו לחלל התקשורתי ישנם עיתונאים הידועים בהשקפותיהם הלאומיות, ואחרים שעשויים לכל הפחות להתייחס בחיוב לדרישה להחזיר את גלי צה"ל ללוחמי צה"ל. יש לקוות שבוועדת המינויים, בה יושבים בין השאר האלוף (מיל') יפתח רון-טל והשופטת שרה פריש, ישכילו לבחור במפקד שיבין שגלי צה"ל זקוקה לשינוי.    

אחת הסיבות לאי-הנחת שמעוררת פעילותם של ארגונים פמיניסטיים שונים היא שהרטוריקה שלהן מדברת על צדק לנשים, בעוד שלמעשה נראה כי מדובר בלא יותר מדאגה אינטרסנטית פשוטה של נשים לעצמן ולבנות מינן. מבחן האמת והצדק של הלוחמות בשם הצדק על זכויות הנשים הוא בהנפת דגל השוויון גם כשמשמעותו ויתור על זכויות יתר שמהן נהנות נשים. אלא שכאן בדרך כלל נעלמים הטיעונים על צדק ושוויון, ומתחילים להישמע תירוצים על הצורך באפליה מתקנת ופיצוי על קיפוח במקומות אחרים.

קחו למשל את נושא הקידום בצה"ל. המאבק לפתיחת התפקידים הבכירים בצה"ל בפני נשים רשם לאחרונה הישג נוסף עם מינויה של אורנה ברביבאי, האלופה הראשונה בתולדות המטכ"ל, לתפקיד ראש אכ"א. אך ביחד עם הסיפוק בו התקבל המינוי פורץ הדרך, ובמקביל למאבק על זכותן של חיילות לשרת כטייסות וכלוחמות, לא נשמעת מהכיוון הפמיניסטי קריאה לוותר על הפריווילגיה של שירות צבאי מקוצר ולהשתוות לחיילים גם בחובה לשרת שלוש שנים.

נושא נוסף שעלה לאחרונה לכותרות הוא גיל הפרישה לפנסיה. ארגוני הנשים נאבקים בצדק ובהצלחה למען השוואת שכר העבודה של נשים לזה שמקבלים גברים העובדים בתנאים מקבילים. בד בבד, לוחמות הפמיניסטיות בחירוף נפש נגד כוונת האוצר להעלות, בהדרגה מתונה ולאורך שנים רבות, את גיל הפרישה לפנסיה של נשים, ולהשוותו לגיל הפרישה של הגברים.

בתוחלת החיים בישראל קיים פער של כארבע שנים בין גברים לנשים, לטובת הנשים. אך כשמדובר ביציאה לפנסיה, החוק מאפשר לנשים לבחור אם ברצונן לפרוש לפנסיה כבר בגיל 62 או להמשיך בעבודה גם כאשר המעסיק מעוניין שיפרשו. הבחירה היא בידי העובדת. גברים אינם נהנים מאפשרות הבחירה הזאת, וגיל הפרישה שלהם הוא 67. המשמעות היא שגבר ישראלי ממוצע, שמאריך ימים 4 שנים פחות מישראלית ממוצעת, זכאי לתקופת פנסיה שהיא קצרה יותר בלא פחות מ-9 שנים. כאשר ארגוני הנשים יוצאים למאבק נגד הכוונה לשאוף לשוויון בגיל היציאה לפנסיה, כמקובל בעולם, נעלם לפתע עיקרון השוויון.

לגופו של עניין, אינני משוכנע שתקופת פנסיה של למעלה מ-20 שנה בממוצע אכן מיטיבה עם הנשים. לא בטוח שחייהם של מרבית הגמלאים והגמלאיות מלאים בנחת, בעניין ובאושר יותר מחייהם של מי שממשיכים לעבוד גם בגיל מבוגר. אבל העיקרון המנחה את הפמיניסטיות הוא לשמור בידי הנשים את זכות הבחירה בין האופציות השונות, גם כאשר הגברים אינם נהנים מזכות דומה. הקריאה לשוויון נעלמת במקום שבו הצד הנשי נהנה מיתרון.

גם המאבק הפמיניסטי בתוך העולם הדתי מתנהל פעמים רבות באופן דומה - תביעה לשוויון זכויות שאינו כרוך גם בשוויון חובות. הקול הדתי-פמיניסטי תובע, למשל, לאפשר לנשים לעלות לתורה כמו שהגברים עולים. אלא שאצל הגברים הזכות הזאת באה ביחד עם החובה להתייצב לתפילה ולשמוע את קריאת התורה במלואה מדי שבת בשבתו. גם אם יש מיעוט מבין הנשים שיבחר לקבל עליו את החובה הזאת, כמדומני שרוב הנשים יעדיפו לוותר על זכות העלייה לתורה ולהמשיך להחזיק באפשרות לבחור האם ומתי ללכת לבית הכנסת.