בשבע 450: דעת תורניים

אבי סגל , ה' בתמוז תשע"א

למתבונן מן הצד, מעצרו של הרב דב ליאור והמחאה שבאה בעקבותיו נראים כמו מלחמת צעקות בין חירשים: הטפות מוסר על שלטון החוק ושוויון בפני החוק מצד אחד, מחאה וזעקה בשם כבוד התורה ודעת-תורה מהצד האחר. אלה מדברים על ביזוי הדמוקרטיה, אלה מדברים על ביזוי התורה, ובעצם כל צד מתכנס בתוך מחנהו. יש כאן סוג של פספוס, משום שקשה לדרוש מהציבור החילוני במדינה להקפיד על שמירת כבוד התורה, דרישה שמן הסתם לא אומרת לו כלום. לעומת זאת, זכותנו לדרוש מהשלטון ומהמנהיגות החילונית לתת כבוד לשומרי התורה, לציבור הציוני-דתי בכלל ולמנהיגיו בפרט.

האמת שוב חייבת להיאמר: מזה שנים אנו נמצאים במלחמת דת קרה, שהולכת ומתחממת ביחס ישר למיותרות שלה. ההתנתקות, ההקפאה, ביטול ההסדר עם ישיבת הר ברכה, הרב ליאור – הכל חלק מאותו הדבר, אותו רצון ממסדי להצמיד את ראשה של הציונות-הדתית לאדמה, למנוע ממנה להתבטא, למחות, לקבוע סדר יום, לצאת ממעמד משגיחי הכשרות של פעם. ההוראה לחקור את כותבי ההסכמות, בלי שום סיבה עניינית וללא כל צורך, היתה אקט התקפי אופייני נגד הכיפות הסרוגות. לא את ידי התורה ניסו לכופף כאן, אלא את ידינו. לא את עצמו מייצג הרב ליאור, אלא את חופש הביטוי והמחשבה של כולנו.

אם הרב ליאור היה מסכים להתייצב לחקירת המשטרה, היה בכך משום כניעה נוספת של הציבור הדתי במלחמה שהכריז עליו הממסד השלטוני. בניגוד למה שחושבים רבים מעמיתיי, לא היתה לרב ברירה אלא לסרב, ולא היתה לתלמידיו ברירה אלא לחסום צמתים, ולנו אין ברירה אלא להמשיך לזקוף את ראשנו מול כל ניסיון לדרוך עליו במסווה של אכיפת חוק. הממסד מצטיין בלהיות חכם על חלשים, ואנו מטרה קלה מדי. את זה צריך לשנות.

לקדש את האמצעים

בגיליון שעבר ביקרתי את פרויקט הצינוק של גלעד שליט, אותו קמפיין מתוקשר שבמסגרתו נכנסו ידוענים לתא סגור, דיברו שטויות במשך שעה ויצאו כשהם מרגישים יותר טוב עם עצמם. בינתיים עלתה כפורחת טענה אחת, שלה שותפים לא רק מצדדי הפרויקט אלא גם חלק ממתנגדיו. לדעתם, גם אם הקמפיין היה תפל, לפחות אפשר לומר שהוא הצליח. עובדה: במשך ימים אחדים כולם דיברו עליו, כולם עסקו בו, כולל מדור זה. ובמילים אחרות: המטרה מקדשת את האמצעים. ובמילים עוד יותר אחרות: לא אכפת לנו מה תכתבו, העיקר שתאייתו את שמו של גלעד שליט נכון.

אם יש ממש בטענה הזאת, אם מותר לעשות כל דבר למען הילד, אפשר לנחש די בקלות את רשימת הפרויקטים המדוברים הבאים: פוליטיקאים הולכים על ארבע ונוהמים, ידוענים עושים ניתוח להארכת האף, יואל שליט זורק כדורי שוקולד לפיה של חברתו, נועם ואביבה שליט נכנסים לבית 'היכל התהילה' כמתחרים, ורון קופמן מחייך. אני עוצר כאן, משום שיש לי הרגשה שבמטה המאבק כבר החלו לרשום חלק מהרעיונות. ברור שכל אחד מהקמפיינים האפשריים האלה, שהם באמת העדינים ביותר שיכולתי לחשוב עליהם, ידובר ויתואר ויסופר ברחוב ובכל כלי התקשורת למשך שבוע לפחות.

בימינו, ואת המסר הזה אני שולח לכל הפרובוקטורים באשר הם, לעשות כותרות בעיתונים זאת חוכמה קטנה מאוד. המצרכים הדרושים להכנת כותרת הם וולגריות, נכונות לעשות מהומה וביפר במצב טוב. מובן שאם הנושא עצמו נמצא בקונצנזוס במערכות העיתונים וכולל את יעל בר-זוהר – הדרך אל הכותרת קצרה אף יותר. מנהלי קמפיינים של הימין יכולים רק להתקנא באפשרויות הבלתי מוגבלות של מטה המאבק למען שליט. אין לאותו מטה כל צורך ללכת דווקא על המגוחך והפתטי כדי למשוך תשומת לב ואהדה, מה עוד שבינתיים גם התוצאות לא משהו. בנושא שליט, המטרה מקדשת את החלפת האמצעים.

הנך יפה ראייתי

בימים אלה נבנה במקום מגוריי בית ספר ממלכתי-דתי, שכבר מעורר פולמוס גדוש אמוציות בעיר, כולל הליך משפטי שבו גם אני מעורב עד צוואר. עיקר המחלוקת, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, הוא בנושא העברת ילדים מבית הספר הוותיק אל החדש – האם ולפי אילו קריטריונים מותר לעירייה להעביר תלמידים גם בניגוד לרצון הוריהם. בקרוב אמור בית המשפט להכריע בסוגיה, אבל ספק אם הפסיקה שלו תסלק את הדם הרע שנוצר בתוך האוכלוסייה המקומית.

מה שמבאס יותר מכל בנושא המקומי הזה, זו התחושה שכל אחד מוכן לראות אך ורק את האינטרס הצר שלו. אני לא מדבר על לדאוג לאינטרס הצר ולהיאבק עליו, שזה טבעי ואנושי. אני מתכוון לראייה הצרה, לביטול כל עמדה אחרת, להתנגחות באנשים אחרים עם אינטרסים אחרים, כאילו יש בעולם רק אדם צודק אחד, ורק הוא יודע מה טוב, ורק הוא משלם את המחיר על טעויות, ורק קולו ראוי להישמע.

נכון לעכשיו, עדיין לא גיבשתי דעה בעד או נגד הרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן. כמי שמשתמש באוטובוסים פה ושם, אני אפילו לא יודע אם היא טובה או רע עבורי. אבל בדיון הציבורי שכבר מתפתח בנושא, אני שם לב שגם כאן אנשים מביעים את דעתם לפי אינטרסים צרים: מי שיצטרך לנסוע בשני קווים במקום באחד תוקף את הרפורמה, ומי שנפתחו בפניו אפשרויות נסיעה חדשות תומך בה בהתלהבות. מעט מאוד ראייה כוללת ומפוכחת נכנסת לפולמוס הסוער. בעולם של ריבוי אנשים ודעות ונרטיבים ומצוקות מכל סוג, אנחנו עדיין לא מסוגלים להסתכל אפילו רבע מטר מעבר לאף.

פרקליט המדינה, משה לדור, טוען כי האחריות בפרשת מעצר הרב ליאור היא עליו ולא על המשנה שי ניצן. גם היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, טוען שהאחריות היא שלו ולא של שי ניצן. לא לריב על הקרדיט, חברים, אנחנו יכולים להיאבק בשלושתכם.

בעשרה מאמרות

כמו בשבוע שעבר, גם הפעם לא נתמקד בנושא אחד. לפניכם תפזורת של הערות לא מאוד מחכימות על חדשות השבוע, או אם תרצו – עשרה סטטוסים שלשם שינוי לא הופיעו קודם ברשת:

1. עם סיום חודש הספר העברי, משטרת ישראל הכריזה על מבצע אחד פלוס שניים: עוצרים לחקירה את הרב המחבר ועוד שניים חינם.

2. הפלשתינים: ידענו שראש הממשלה נתניהו יסכים להעביר לנו 84 גופות של מחבלים ללא תמורה. זה הכל בזכות הקמפיין שלנו, עם הידוענים הפלשתינים ששכבו במשך שעה בחדר הקירור.

3. גורמים בבריטניה: השייח' ראאד סלאח נלכד ונעצר בזמן שניסה לרכוש נשק ותחמושת תמורת אותיות אהו"י.

4. ח"כ אחמד טיבי מנסה להגיש הצעת חוק נגד מכחישי הנכבה. איך שהמדינה הזאת מידרדרת מאז ימי הזוהר שלי. (שי בזק)

5. בעקבות מעצר הרבנים, חסמו השבוע פעילי ימין את הכניסה לירושלים. מהמשטרה נמסר כי לא היו תקריות מיוחדות, בעיקר משום שבדרך כלל מי שנכנסים לירושלים הם פעילי הימין.

6. דומיניק שטראוס-קאהן, לשעבר יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, שוחרר ממעצר הבית שלו לאחר שהתברר כי אין לו כל קשר לעליית מחיר הקוטג'.

7. אנחנו דווקא בעד הרפורמה. הקטע הזה שפתאום נעלמת תחנה, או שבמקום דן מוצאים חברה אחרת, או שבאמצע הדרך מחליפים קו אחד בקו שפונה לכיוון אחר, יש בזה משהו מרענן. (איילת שקד מ'ישראל שלי')

8. אתרי האינטרנט ועלוני השבת מתכננים רפורמה במדורי השו"ת ב-SMS: מהיום חוטפים את הרב, שואלים את השאלות ומשחררים אותו לדרכו. 

9. לקראת הבחירות הבאות, עשויים בש"ס לשריין חלק מהמקומות ברשימה לכנסת. בתכנון: מקום 9 לנציג העולים, מקום 7 לנציג האשכנזים, ומקום 1 לנציג האסירים המשוחררים.

10. תנחומים כנים לאחינו האינדיאנים שציינו השבוע את יום הנכבה ה-235. שבת שלום.