בשבע 450: הזדמנות למצווה

אסתי רמתי , ה' בתמוז תשע"א

היינו בדרך לכנרת, לטיול פתיחת החופש הגדול. "אולי נעצור בקבר רבי מאיר בעל הנס ונתפלל?" הציעה אחותי האולפניסטית.

"למה רק שם?" גיחכתי, "יש עוד המון קברי צדיקים בגליל! אם את רוצה, אנחנו יכולים להתפלל בכולם, יהיה סבבה. הבעיה שנגיע לכנרת באמצע הלילה... וחוץ מזה, עכשיו חופש! עכשיו מבלים, לא מתפללים".

אבא הזדעזע. "מה זאת אומרת, ערן? בחופש לא צריך להתפלל?!"

 "נו, ברור שלא התכוונתי לתפילה רגילה", ניסיתי להסביר את עצמי, "אבל אפילו שלמה המלך אמר שלכל זמן ועת, לא? יש זמן ללמוד ולהתקדם, ויש זמן להתפרק ולנפוש. לא לרוץ לחפש מצוות מיוחדות, רק לכייף".

"אני חולק עליך לגמרי", אמר אבא, "היום באמת אין לנו זמן להתפלל בקברי צדיקים – יצאנו קצת מאוחר - אבל מצוות תמיד אפשר, וצריך, למצוא. גם בחופש -  ואפילו בכנרת! טוב, הגענו לחוף, חברים. מי לוקח את הציידנית?"

החוף היה מבודד, בלי מציל, אז לא הרשו לנו להיכנס יותר מדי עמוק  – אבל היה כיף. בדיוק התחלנו ליהנות מהמים, כשאחי הקטן הצביע לעבר חפץ צבעוני שצף מולנו. "הי, מה זה שם?" הוא שאל.

"זה נראה לי כמו כדור", אמרה אמא, שהיתה לה ראייה מצויינת.

והיא צדקה. הכדור הלך והתקרב במהירות, ושט הישר לתוך הידיים של אבא. "וואו, איזה גודל!" התפעלתי "ממש בומבה-דור!" הכדור באמת היה ענק. הוא הגיע לי עד המותניים, והיה צבוע בכל צבעי הקשת.

"איזה כיף!" צהלו הקטנים, "הכנרת הביאה לנו מתנה!"

"רק שנייה", אמרתי, והפכתי את הכדור, "יש כאן שם וכתובת. תראו, 'עידן ברקן, קיבוץ עין גב'. איפה זה עין גב, אבא?"

"עין גב זה בדיוק בצד השני של הכנרת", הוא השיב, "כנראה שהכדור שט כל הדרך משם... מה נעשה איתו?"

היה ברור לכולנו שהזדמנה לידינו מצוות השבת אבדה מגניבה במיוחד.  אז אחרי ששחינו ואכלנו והתארגנו, נדחסנו שוב לאוטו – והפעם עם כדור ענקי על הברכיים – והתחלנו להקיף את הכנרת.

בשער הקיבוץ שאלנו את השומר איפה גרה משפחת ברקן, והוא הפנה אותנו לעבר אחד הבתים. דפקנו, אך איש לא ענה. "אתם מחפשים את ברקן?" שאלה אישה שעמדה בחוץ והביטה בנו בסקרנות. "הם בטח בגינה – זה שם, בסוף השביל".

"תראה איך כולם מסתכלים עלינו" לחשה אחותי כשהגענו לגינה. באמת היינו די יוצאי דופן – משפחה דתית יחידה, עם שמונה ילדים שזופים ומלוכלכים הולכים בשורה, סוחבים כדור ענק.     

אחד הילדים הקטנים שהיה בגינה ובהה בנו כמו כל האחרים רץ אלינו פתאום. "הי, הכדור שלי! זה הכדור שלי! מה זה עושה אצלכם?!"

הכדור היה אצלי, והושטתי לו אותו. "אל תדאג, באנו להחזיר לך אותו!" אמרתי, "הכנרת הביאה אותו ישר אלינו". וסיפרתי לו את כל הספור.

"איזה כיף שמצאתם אותו!" שמח הילד, שהיה כמובן עידן. "שיחקתי ליד החוף, ופתאום בא גל ולקח לי את הבומבה-דור. נורא הצטערתי, כי קיבלתי אותו ליום הולדת מסבתא שגרה בעיר. פה אין כדורים כאלה".

ההורים של עידן מאוד התפעלו מהעובדה שטרחנו להגיע במיוחד כדי להחזיר את הכדור. "ועוד עם כל הילדודס..." מלמלה האמא והביטה בנו כאילו שהיא לא מאמינה שבמשפחה אחת יכולים להיות כל-כך הרבה ילדים. "באמת תודה רבה לכם!"

"אנחנו דווקא צריכים להודות לכם", אמר אבא והסתכל עלי, "בזכותכם מצאנו  מצווה ממש באמצע הכנרת -  וזכינו להתחיל את החופש הגדול ברגל ימין".