חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 450ראשיהפצה

אף פעם לא מאוחר מדי - חסידים מספרים

אם ובתה שיולדות ביחד, אישה בת 50 שמבקשת בדחיפות טיפולי פריון, וצעירות שמועד חתונתן נקבע לפי תאריך הלידה הצפוי של אם הכלה.
07/07/11, 17:14
חנה קטן

השעה שמונה וחצי בבוקר. נגמרה כעת ישיבת הצוות של הרופאים. אני יוצאת לביקור רופאים במחלקת יולדות, שמלאה עד אפס מקום. נשים שוכבות במסדרונות, ואפילו השכיבו יולדות במחלקות עיניים ואף אוזן גרון הסמוכות.

אני פונה לחדר הראשון, חדר 701, והנה יושבת יולדת צעירה על מיטתה, שכבר מסודרת לקראת שיחרורה מהמחלקה הביתה, וממררת בבכי. היא מספרת לי בקול חנוק שהיא לא יכולה להשתחרר. אין לה לאן ללכת עם התינוק הרך, כי אמא שלה ילדה לפני מספר שעות בבית חולים אחר, ולכן היא לא תוכל להגיע אליה למנוחה אחר הלידה, ומה היא תעשה?

אני מנסה להרגיע אותה, ומציעה שתיסע לכמה ימים לבית החלמה ליולדות - דבר מקובל מאוד בציבור החרדי, בפרט לאחר מספר לידות במשפחה, כשהסבתא כבר איננה יכולה לקבל לביתה גדוד שלם. היא נאנחת, מוחה את דמעותיה, מקבלת את הצעתי ויוצאת להתקשר בטלפון הציבורי ולעדכן את בעלה.

זכיתי לשמש בתפקיד של רופאה אחראית בבית ההחלמה בטלזסטון במשך מספר שנים, ומתקופה זו למדתי הרבה. חוויה מיוחדת היתה לי בערב יום כיפור אחד, כשערכתי אצל היולדות ביקור רפואי לקראת הצום ביחד עם הרב יעקב בלוי, מרבני העדה החרדית. נשים ניגשו עם שאלות לגבי הצום, ולאחר שהציגו לפנינו את מצבן הרפואי לא מצאתי, במירב המקרים, שום סיבה רפואית שתתיר להן להימנע מהצום ביום הקדוש הזה. אך הרב בלוי אמר להן פעם אחר פעם: "הרופאה מחמירה מדי, בוודאי שתאכלו!" הסמקתי מרוב מבוכה...

בכלל, במשך השנים התברר לי שרוב הנשים הירושלמיות אינן צמות כלל, חוץ מאשר ביום כיפור וחלקן גם בתשעה באב, וזאת בעידוד הוריהן ורבניהן. הגישה שלהן תוארה פעם ע"י הרב נבנצאל, רבה של העיר העתיקה, מנקודת מבט מיוחדת מאוד: הנשים בדרך כלל או בהריון או שהן מניקות, ומי שאינה מניקה וגם לא בהריון - כנראה שאינה בקו הבריאות...

אני ממשיכה בביקור במחלקת יולדות. עברתי לחדר 713, והנה מתברר שבחדר זה שוכבות זו לצד זו אם ובתה - שתיהן לאחר לידה! חשבתי בלבי שלפחות האמא הזו התחשבה קצת בבתה היולדת, וילדה באותו בית חולים כדי שתוכל 'לטפל' בבתה היולדת...

אני מסיימת את הביקור במחלקת יולדות ועוברת לביקור רופאים במחלקת נשים. בחדר 603 שוכבת אישה בת 42 שהגיעה עם דימום מסיבי עקב הפלה בשבוע 15, ואף היא ממררת בבכי - כי בעוד מספר שעות בתה הבכורה נכנסת אי"ה לחופה והיא לא תוכל ללוות אותה.

אני מסיימת את הביקור ויוצאת למסדרון שבין מחלקת יולדות למחלקת נשים. לפתע פונה אלי אישה כבת חמישים. היא מציגה את עצמה כאמה של אחת היולדות, ומפצירה בי שהיא חייבת לברר בזה הרגע משהו מאוד דחוף. אני נעצרת לרגע, והיא מספרת שהיא כל כך התרגשה מהלידה של בתה אמש - שהיא מרגישה שהיא חייבת לחוות שוב הריון בדחיפות. מתי אפשר לפנות למרפאתי לטיפול פריון? האחות שלידי, ששומעת גם היא את דבריה, מסתכלת על הגברת בעיניים נדהמות ונראית על סף התעלפות, אבל אני כבר רגילה... אני נותנת לה כרטיס ביקור של המרפאה, ומדגישה שלא בטוח כלל שאוכל לעזור. היא מודה לי מקרב לב ומתרחקת מן המקום.

השעה ארבע וחצי. אני מחפשת כבר חצי שעה חניה ברחובות גאולה הצרים, והנה הגיעה הישועה - רכב סמיטריילר יוצא מהחניה. אני חונה במקומו, נכנסת למרפאה באיחור קל, וממלמלת כמה מילות התנצלות למראה הצפיפות בחדר ההמתנה. אך נשות גאולה היקרות מקדימות אותי: "הדוקטור בטח עייפה וצמאה. תנוחי כמה רגעים. אפשר להכין לדוקטור כוס תה?" אני נושמת לרווחה, מתיישבת בחדרי ומבקשת מהראשונה בתור להיכנס. נכנסות לחדר אישה כבת ארבעים בהריון מתקדם, ובתה בת השמונה עשרה. הבת היא כלה שפונה על מנת לקבוע תאריך לחתונה, כאשר בתוך החישוב נכנס עכשיו נתון מרכזי ביותר - תאריך הלידה הצפוי של האם...

הן פונות לדרכן, והנה נכנסת הגברת מהבוקר שהגיעה בדחיפות, ללא קביעת תור, לטיפול פיריון מיידי. ושוב היא מספרת: 'דוקטור, ראיתי את בתי מניקה את בנה - והרגשתי בתוכי צורך דחוף ביותר להניק! כמה אני מתגעגעת לזה! כבר חמש שנים לא ילדתי! תוכלי לעזור לי לחזור על חוויית ההיריון וההנקה? ניסיתי לדבר איתה על היופי של הגיל שלה; על הייעוד שעומד לפניה - להיות סבתא לשבט שלם, בסייעתא דשמייא; על הפניית הכוחות האימהיים שלה לעזרה לבתה. אך היא בשלה: "אבל דוקטור, אם אני לא יולדת אז אני כבר לא אישה בכלל!"

חוויה דומה חוויתי כשהרציתי לפני שנים בבית ההארחה בחפץ חיים לנשים חד-הוריות. לאחר שהמארגנת הציגה אותי, פרצה אחת הנשים בקריאה: למה הבאת לנו רופאת נשים? הרי אנחנו כבר לא יולדות, אז בעצם אנחנו כבר לא ממש נשים... הזדעזעתי ולבי נכמר על הנשים האומללות האלו.

נכנסות שוב אם ובתה - הפעם הבת בהריון והאם מלווה אותה לרופאה, דבר מקובל מאוד אצל נשות מאה שערים. אני מנסה לקבל תיאור מצב מהבת, אבל האֵם כל הזמן עונה במקומה, ואף מדברת בגוף ראשון כאילו מדובר על ההיריון שלה ולא של בתה: "עשיתי בדיקות דם", "יש לי בחילות", בעוד הבת יושבת ושותקת, בפאסיביות גמורה, כאילו ההריון הוא ממנה והלאה...

לא היו לי ימים נעימים כימים שטיפלתי בנשות גאולה ומאה שערים.