בשבע 450: שום דבר

עודד מזרחי , ה' בתמוז תשע"א


ישי שיער שהרב שמעון יאמר לו שהמטרה של עצירת הנסיגה כה חשובה עד שניתן להפסיד את הקידום בעבודה למענה, או שיאמר שראוי לישי להתחשב בצורכי משפחתו ולא להחמיץ את הקידום
בשנת תשל"ט נחתמו הסכמי קמפ-דיוויד, בהם נקבע כי מדינת ישראל תיסוג מכל חצי האי סיני, כולל כל יישובי חבל ימית. ההסכמים אושרו בכנסת ברוב גדול.

צער גדול אפף את מתיישבי סיני ואת כל שוחרי ארץ ישראל השלמה. בתוך זמן קצר הוקמה 'התנועה לעצירת הנסיגה בסיני' שפעלה לסיכול הנסיגה בכל החזיתות האפשריות: שתדלנות, לחץ, הסברה וגם פעולה בשטח. התנועה עודדה בודדים וקבוצות לבוא ולהתיישב בחבל ימית. כך ירדה קבוצת אברכים, המורכבת בעיקר מבוגרי ישיבת 'מרכז הרב', שהצטרפו לכולל האברכים של ישיבת ימית. בקבוצה זו היו בין השאר יעקב ורעייתו רחל שהשתלבו מיד בכולל ובפעילות הציבורית.

באחת השבתות בשנת תשמ"א הגיעו ליעקב ורחל אורחים - גילה, אחותו של יעקב עם בעלה ישי וילדיהם. באותה שבת שאלה רחל את גיסה:

"מה דעתכם לבוא לכאן? מתארגנת קבוצה לצורך זה".

ישי לא ענה, אבל החל להרהר ברעיון.

ישי עבד בעירייה. באותה תקופה נאלץ לשוב לתפקידו הקודם בגלל גחמה כלשהי של מנהלו הישיר. כששב לתפקידו קיבל אותו מנהלו הישן-חדש אברהם בחמימות ואמר: "אני שמח בשבילי שאתה חוזר אלינו ומצטער בשבילך..."

ישי ניצל את הרגע ושאל: "אם אבקש ממך בעתיד לצאת לחופשה ללא תשלום למשך חצי שנה. האם תסכים?"

"כן", ענה אברהם. והרעיון החל לקרום עור וגידים.

בתחילת קיץ תשמ"א פנו אל ישי וגילה בני קבוצה המורכבת ברובה מאנשי ההתיישבות ביהודה ושומרון, שביקשו לרדת לימית. ישי השיב להם כי עדיין לא בשלו התנאים לכך. הוא עשה חשבון. מחד רצה להתבסס במקום העבודה החדש-ישן, ומאידך הבין כי חל"ת (חופשה ללא תשלום) לא תינתן ליותר ממחצית השנה, ומאחר שהפינוי נקבע לתחילת אייר תשמ"ב, רצה לדחות את הירידה כך שיוכלו להישאר עד הסוף.

כאילו בהזמנה החלה להתארגן בחודש אלול תשמ"א קבוצה חדשה לירידה לימית. הפעם ישי וגילה היו מוכנים להגיע והחלו להתעניין בנושא באופן מעשי. ישי פנה בעבודה לאברהם וביקש את מימוש ההבטחה לחל"ת. אברהם היה נבוך. באותה תקופה הוא הכין תכנית שלמה לרה-ארגון של היחידה שלו. בתוכנית זו ישי היה צריך לקבל תפקיד של מס' 2 ביחידה. אברהם הבהיר כי אינו חוזר בו מהבטחתו, אך הוא חושש שאם במסגרת הדיונים בהנהלת העירייה בנושא הרה-ארגון יתברר שהמועמד למס' 2 נמצא בחל"ת, יש להניח שמועמדותו לא תאושר, מפני שאם אפשר לוותר עליו לטובת חל"ת, כנראה שאינו חיוני. ישי לא ויתר ואברהם אמר שישאל את יואל, המנהל הבכיר. ישי חשש שבגלל דעותיו הפוליטיות עלול יואל לסרב, ומכיוון שהתכוון ללמוד בישיבת ימית, ביקש מאברהם לומר ליואל שהוא רוצה חל"ת כדי ללמוד בישיבה. אברהם שב מיואל וסיפר כי המנהל הבכיר אמר כך: "אני חושב שישי עושה טעות, אך איני יודע מה זו בדיוק ישיבה, ואיך אוכל לומר 'לא' על דבר שאיני יודע מהו?!"

ישי שב לביתו מעודד עם האישור. גילה נתקפה חששות ושאלה "אם שני אנשים אומרים שזה לא כדאי, אולי תתייעץ עם אדם נוסף?" 

"אתייעץ עם הרב שמעון", אמר מיד.

הרב שמעון היה רבו של ישי בעת שלמד בישיבה, תלמיד חכם גדול, אך צנוע ולא מפורסם כל-כך. ישי טלפן לרב שמעון והסביר לו בפרוטרוט את תכניתו וגם את החששות של מנהליו.

ישי שיער שיש שתי תשובות אפשריות: או שהרב שמעון יאמר שהמטרה כה חשובה עד שניתן להפסיד את הקידום למענה או שיאמר שראוי לישי להתחשב בצורכי משפחתו ולא להחמיץ קידום כזה למרות חשיבות המטרה. להפתעתו אמר הרב שמעון:

"על כף אחת של המאזניים אני רואה תורה וארץ ישראל, ואילו על הכף השנייה איני רואה שום דבר..."

כמו כן המליץ הרב שמעון לישי שבתקופה זו יתרכז יותר בלימודים בישיבה ויותיר את הפעילות וההפגנות לאחרים.

הפור נפל. ישי וגילה סגרו את ביתם וירדו בחול המועד סוכות תשמ"ב לימית עם ארבעת ילדיהם ומעט מטלטלים.

על הקורות אותם ואת ימית במחצית השנה עד לפינוי אפשר לכתוב ספר שלם. בתקופה זו שמר ישי על הוראת רבו והשתלב כראוי בלימודי הכולל בישיבת ימית.

היושב בשמים החליט את אשר החליט, וביום כ"ח בניסן תשמ"ב גורשו ישי וגילה עם ארבעת ילדיהם וחזרו לביתם בירושלים. ישי עוד הצליח להתגנב חזרה לימית ביום חמישי. למחרת, א' בראש חודש אייר, הרב ישראל אריאל, רב העיר ימית, קרא את ההלל בקול נוגה הקרוב לבכי. באותו יום פוצצו שרידי המבנים של ימית על-ידי חיל ההנדסה. סמוך לשקיעה הוחזרו מעט התושבים שנשארו במקום לבית הכנסת בו לא פגעו, וביום ראשון, ב' באייר, גורשו כל הנותרים.

ישי שב לעבודתו חבול ומצולק נפשית מהגירוש. עם שובו לעירייה פנה אליו יואל, המנהל הבכיר, ואמר: "איני מסכים עם דרככם, אבל אני מכבד אתכם ומעריץ אתכם".

ומה היה בגורלו של הרה-ארגון? עלה על שרטון ולא יצא ממנו שום דבר...