חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 451ראשיהפצה

בשם הבן

במשך למעלה מעשור נאבקת רונית, חוזרת בתשובה, במערכת המשפטית בארץ ובאירופה על מנת להשאיר ברשותה את בנה היחיד
14/07/11, 17:40
חגית רוטנברג

במשך למעלה מעשור נאבקת רונית, חוזרת בתשובה, במערכת המשפטית בארץ ובאירופה על מנת להשאיר ברשותה את בנה היחיד | לפני שלוש שנים קבע בג"ץ כי עליה להשיב את הילד לבלגיה, לידי אביו הגוי | באותו יום, לדברי רונית, נעלם בנה מהבית ומאז לא נוצר ביניהם קשר, מלבד שיחת טלפון בה אמר לה הבן: "אני אצל אנשים טובים שדואגים לי" | בעוד כחודשיים צפויה רונית להתחיל בריצוי עונש מאסר על אי קיום צו בית המשפט, ועד אז היא פותחת במערכה ציבורית בדרישה למשפט חוזר 

לרונית (השם המלא שמור במערכת) יש חלום אחד בלבד, שאולי נראה פשוט ומובן מאליו לאימהות רבות: לחגוג בר מצווה לבנה היחיד, שבעוד חודשים ספורים ימלאו לו שלוש עשרה שנים. אבל במצב הנוכחי, הסיכויים שרונית תזכה לכך נראים קלושים מאי פעם.

 שיחת טלפון אחרונה

את אותו יום קיץ לפני שלוש שנים היא מתקשה לשכוח. בקול עדין במבטא צרפתי ובעיניים לחות היא משחזרת את הרגעים האחרונים במחיצת בנה, ידיה מנסות להרגיע את רקותיה ההולמות, ומדי כמה דקות היא חומקת לשאוף אוויר במרפסת הדירה הירושלמית. "עורך הדין שלי התקשר באותו אחר הצהריים. הוא הודיע לי שבג"ץ קבע לפני זמן קצר שאני חייבת לקחת את הילד שלי עכשיו לשדה התעופה, ולהחזיר אותו לאביו בבלגיה. הבן שלי נכנס לחדר, ושאל אותי: אמא, זה נגמר? אמרתי: כן". בשלב הזה רונית כבר לא מצליחה לעצור את פרץ הדמעות. היא משתתקת לכמה רגעים, ונזכרת שוב: "המשכתי לדבר בטלפון עם העורך דין, מה עושים, מה יקרה. זה נחת עליי במפתיע. פתאום שמעתי דפיקות בדלת. אמרתי לבן שלי לא לפתוח. כשסיימתי את השיחה, הלכתי לפתוח את הדלת, ואז ראיתי שהבן שלי לא פה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו". רונית ירדה למטה אחוזת בהלה, בתקווה שאולי בנה ירד לגן המשחקים. לא היה לו שום זכר. גם השכנים שישבו שם לא ראו אותו עובר בסביבה. מסע חיפושים קצר שהסתיים ללא תוצאות, הביא את רונית לשבת חסרת אונים, כשלפתע הטלפון צלצל שוב. "אמא, זה אני", שמעה את הקול המוכר של בן התשע, "אני עם אנשים טובים, אל תדאגי. את זוכרת את החלום שהיה לי על דוד המלך שהציל אותי? בסוף הטוב תמיד מנצח. אל תדאגי אמא, אנחנו ננצח". מילותיו התמימות של בנה הרגיעו את רונית. זה היה הקשר האחרון שלי איתו, היא אומרת היום, אין לי מושג איפה הוא ומי לקח אותו.      

סיפורה של רונית, וליתר דיוק של בנה הצעיר, הוכתר כבר בכלי התקשורת כפרשת יוסל'ה שוחמכר המודרנית. אם אפשר לתמצת את העלילה המשפטית והאנושית הסבוכה בכמה משפטים, הרי שמדובר באם יהודיה, שבעלה לשעבר הגוי דורש להחזיר לידיו את המשמורת על ילדם המשותף. התיק מתגלגל כבר מספר שנים בבתי משפט בבלגיה ובישראל, ובשורה התחתונה קיבל בית המשפט הישראלי את עמדת האב, והורה לרונית להחזיר באופן מיידי את הבן, שמנהל כבר אורח חיים של שומר מצוות, לידי אביו הגוי בבלגיה. רונית יוצאת בימים אלה למאבק נואש במטרה להעלות את הפרשה למודעות הציבורית, על מנת לגרום לעריכתו של משפט חוזר שישיב לידיה את הילד, וגם יזכה אותה מאשמת חטיפתו שתלויה מעליה. כאמור, הילד עצמו נעלם מהשטח בידי גורמים לא ידועים, שככל הנראה ביקשו להציל אותו מהמעבר לבית אביו הגוי בבלגיה.

גם השכנים נבהלו

רונית לא חלמה שחייה יתנהלו כסיוט מתמשך שמלווה אותה כבר למעלה מעשור. היא נולדה למשפחה אשדודית ממוצא מרוקאי, והוריה ירדו לצרפת כשהיתה בת שנה. את ילדותה העבירה בסביבה גויית לחלוטין, עם קשר קלוש לכמה מנהגים יהודיים שראתה בבית. "ידעתי שיש בורא לעולם, אבל חוץ מזה לא ידעתי כלום", היא מסבירה. את התואר האקדמי עשתה בתחום היחסים הבינלאומיים, ולאחר מכן החלה לעבוד בבלגיה כעיתונאית שהתמחתה בפרשנות של עניינים דיפלומטיים באירופה. בפגישות הקבועות שקיימה מול נציגי האיחוד האירופי, נתקלה בצעיר בלגי שעבד כפקיד באיחוד. הוא ניסה ללכוד את תשומת ליבה, אבל רונית התעלמה. הבחור לא ויתר. במשך שלוש שנים ניסה להגיע אליה דרך מכרים וחברים. הוא
רונית נזכרת בפעם הראשונה בה אולצה להיפרד מבנה היחיד. "ידעתי שזה יהיה אסון בשבילו. הוא היה מרוצה מחייו החדשים בצרפת ופחד לחזור לבלגיה. ביקשתי מהפסיכיאטרית שלו שתגיד לו את זה. הוא נשבר. הוא אמר לי: תישבעי לי שלא תעזבי אותי, שתילחמי, שלא תיתני שזה יקרה! ואני נשבעתי
הפציר בה שוב ושוב להינשא לו, ורונית אמרה בתוקף ש"אני יהודיה, אני רוצה שהילדים שלי יהיו יהודים". הבחור טען כי הוא דווקא מתעניין ביהדות, ואלמלא התנגדותם של הוריו הזקנים היה מתגייר בעצמו. החיזור האינטנסיבי שבר את התנגדותה של רונית, והשניים באו בברית הנישואין. "כבר בלילה הראשון הוא גילה את פרצופו האמיתי", היא מספרת. וכאן שוטחת רונית את גרסתה לאירועי שלוש השנים הראשונות לנישואיה, שכללו לדבריה אלימות פיזית ומילולית מצד בעלה, עד כדי סיכון חייה וחיי בנה הקטן שנולד זמן קצר אחר החתונה. "כשביקשתי להתגרש, הוא היא מסרב, וגם חוזר להיות נחמד אחרי כל התקפת זעם". רונית מתארת מצבים בהם היתה אחוזת אימה מהתפרצויות הזעם האלימות, והיתה ננעלת עם בנה התינוק בחדר סגור. "הוא היה שובר את הדלת. פחדתי על החיים שלנו".

בעידודם של קרובים וחברים, אספה רונית מפי שכניה עדויות על התנהגות אלימה של בעלה. "הייתי שומעת צעקות ורעש של חפצים שבורים. הייתי שומעת את הבעל צועק בהיסטריה... הילד הקטן התעורר והיה מתחיל לבכות", כתבה בעדותה שכנה בשם הלן כהן. בית המשפט בבלגיה קיבל את העדויות והוציא צו הרחקה נגד הבעל, והעניק לאם משמורת מלאה על הילד.

רונית חשה הקלה. בהסכמת בית המשפט עזבה את בלגיה ועברה להתגורר עם בנה בצרפת. תחושתה כאם, שלדבריה מגובה גם בחוות דעת מקצועיות של פסיכולוגים ומומחים בצרפת, היתה כי בנה מתחיל אט אט להתאושש משנות הטראומה בצל האב האלים, ולראשונה בחייו זוכה לילדות נורמטיבית. "לפני כן הוא היה בוכה וצועק כשאבא שלו התקרב אליו. הוא לא היה מוכן לעזוב אותי כשהיה צריך ללכת לגן. בשנתיים שהיינו בצרפת הוא פרח לי מול העיניים. המורים והמנהלת העידו שהוא ילד חביב, נורמלי ושמח". במהלך השנים הללו היא גם הצליחה להשיג גט שגאל אותה מהקשר הלא רצוי עם הבעל.

אבל מנת האושר לה זכו רונית ובנה היתה קצובה. יום אחד הגיעה לאוזניה השמועה כי אחיו של בעלה מונה לאחראי על תחום האפוטרופסות לקטינים במשרד המשפטים הבלגי (בהמשך קודם האח לתפקיד יועץ לענייני משפחה של שר המשפטים הבלגי). המינוי הזה, לדבריה, הפך שוב את הקערה על פיה והציב אותה באחת על סף תהום. הקשר בין המינוי להתפתחויות המשפטיות אינו מוכח, אולם העובדה היא שזמן קצר אחרי שגיסה נכנס לתפקיד הבכיר, נודע לרונית על חוות דעת של מומחים בבלגיה, שקבעו בעניינה כי טובת הילד היא להשיבו לידי אביו. "עורכי הדין שלי אמרו שזה לא יכול להיות, שזו חוות דעת לא רצינית. הרי מדובר באותם מומחים, באותו ילד ובאותם הורים, שרק לפני שנתיים קבעו כי הטוב ביותר עבור הילד הוא להיות אצלי!" היא עדיין משתוממת על הצעד החריג.

רונית לא ויתרה. היא שלחה חוות דעת של המורים, המנהלת, הפסיכולוגית וכל הגורמים הרלוונטיים שבאו במגע עם הילד, שהצהירו פה אחד כי טובת הילד היא לשהות עם אימו וכי במחיצת אביו הוא חוזר להיות פוסט-טראומטי. אולם ללא הועיל. בית המשפט הבלגי, בהסתמך על אותה חוות דעת חדשה, קבע כי על רונית להחזיר את הבן לאביו בבלגיה. "לא ידעתי איך לומר לו את זה", היא בולעת שוב את הדמעות כשהיא נזכרת בפעם הראשונה בה אולצה להיפרד מבנה היחיד. "ידעתי שזה יהיה אסון בשבילו. הוא היה מרוצה מחייו החדשים בצרפת ופחד לחזור לבלגיה. ביקשתי מהפסיכיאטרית שלו שתגיד לו את זה. הוא נשבר", צפים הזכרונות וקולה מתרסק שוב. "הוא שבר חפצים בחדר שלו. הוא אמר לי: תישבעי לי שלא תעזבי אותי, שתילחמי, שלא תיתני שזה יקרה! ואני נשבעתי. נלחמתי כמה שיכולתי. עשר שנים בבתי משפט, מיליוני שקלים, עזבתי את העבודה, את כל החיים שהיו לי. ויתרתי על הכל כדי שהילד שלי לא יילך למקום הזה. זו האחריות שלי, רק אני יכולתי ללכת לבית המשפט בשבילו".

גן עדן בלב המדבר

רונית יצאה לסיבוב נוסף במאבק בניסיון להוכיח כי האב אינו כשיר ואף יזיק לילד, בין השאר לטענתה בגין התנהגותו האלימה ואף הפדופילית, על פי שחזורי אתרים אליהם גלש ברשת האינטרנט. בתי המשפט בבלגיה התעלמו משום מה מכל ההוכחות שניסתה להציג, טוענת רונית, ונותרה לה ברירה אחת: לעזוב את צרפת עם בנה ולעלות לישראל.      

בראשית שנת תשס"ו ירדו השניים מהמטוס ודרכו על אדמת ישראל. את ביתם החדש הם מצאו באופקים, אצל קרובי משפחתה של רונית. שוב שקעו שניהם בתוך שלווה מבורכת וקצרת מועד. הילד, מספרת רונית, התאקלם מיד בבית הספר המקומי. הוא השתלב במסגרת חינוך חרדית, וחיש קל גילה את אהבתו לתנ"ך וללימודי קודש. בזמנו החופשי היה פונה לשכנים דוברי צרפתית שיסייעו לו בתרגום והבנת פסוקי התנ"ך. "תוך חודש הוא דיבר עברית. הוא התחבר לתורה, המורים שלו אמרו שיש לו נשמה גבוהה. הוא ביקש שאקרא לו מהתנ"ך. הוא למד עם חבר, ונכנס ליהדות עם הרבה התלהבות. הוא אמר שאופקים זה מדבר, אבל בשבילו זה גן עדן". במקביל להתקדמותו והתקרבותו לשמירת מצוות, החלה גם רונית בתהליך של גילוי יהדותה מחדש. שכנים חרדים ממוצא צרפתי השלימו לה בהדרגה את הפער בידע ובאמונה, וכיום היא מקיימת אורח חיים דתי לכל דבר, כמו גם בנה בעל החזות החרדית. 

כאמור, שנת השלווה באופקים נקטעה שוב באמצעות תביעה שהוגשה נגדה בבית משפט בישראל. בתביעתו האשים אותה האב בחטיפת הילד בהסתמכו על סעיף באמנת האג, לה מחויבת גם ישראל. בית המשפט הכריע כי הצדק עם האב, כנראה על בסיס אותה חוות דעת שנייה שניתנה בבלגיה, זו שטענה כי הילד צריך לחזור לידי אביו. עם זאת, הותנתה החזרתו של הילד בשלושה חודשי הסתגלות בהם יגיע האב לישראל על מנת לחזק את הקשר עם בנו, לאחר שבמשך שנים היו מנותקים זה מזה. תנאי נוסף היה כי הבעל יתחייב באמצעות מסמכים משפטיים רשמיים מצרפת ובלגיה כי לא יתנהלו עוד הליכים משפטיים נגד רונית. עד כה התעלם הבעל ממילוי התנאים. רונית מציינת את עדותו של פסיכולוג בשם ד"ר וייל שמינה בית המשפט בישראל, שהתרשם לאחר מפגש עם בנה כי הוא מתנגד בכל תוקף לשוב אל אביו. "(הילד) אמר שהוא מעדיף למות ולא לחיות עם אביו. זה יהיה חלום רע לחזור אליו... לא היו לי הרבה רגעים טובים איתו". גם במפגש בין האב והבן בישראל, חזר הבן על עמדתו ואמר: "לעולם לא אלך איתך לבלגיה, אני רוצה להישאר עם אמא בישראל". כשהאב הגיב בציניות ב"זה עניין של מבוגרים", חזר הילד ואמר "אני מעדיף למות ולא לחיות איתך".

חרף רצונו המפורש של הילד, וחרף העובדה שהאב התעלם מהתנאים שהציב בית המשפט בישראל לצורך חזרתו של הילד לבלגיה, ההליך המשפטי נמשך מערכאה לערכאה, והסתיים כאמור בהכרעה תקדימית של שופטי בג"ץ לפני כשלוש שנים, המחייבת את האם להשיב את בנה מיידית לבלגיה.

מעצר אצל הרב אורי זוהר

יום נתינת ההכרעה היה יום היעלמותו של בנה, אבל גם היום בו נלקחה רונית למעצר. היא הואשמה בהעלמתו של הילד ובאי קיום צו בית המשפט, על אף שלדבריה גם היא עצמה אינה יודעת היכן הוא. חודשיים בילתה בבתי כלא – אוהלי קידר ונווה תרצה, תקופה ששברה אותה פיזית ודרדרה את בריאותה. קשה לדמיין את האישה הרזה והעדינה למראה בתנאי המאסר הקשים שהיא מתארת. "מנעו ממני תרופות שהייתי זקוקה להן, והיו לי התקפי אלרגיה שבהם פשוט לא הצלחתי לנשום. הייתי בכלא עם גברים שיכלו לעבור ליד התא שלי ולהסתכל מתי שהם רוצים. טרטרו אותי ממקום למקום כדי שלא תהיה לי תחושת יציבות. שמו אותי בתא עם נשים חולות ונגמלות מסמים. לא נתנו לי קשר עם העולם החיצון".

כששוחררה מהכלא, היא נשלחה למעצר בית של שנה וחצי. מי שהציע את עצמו כאכסניה, ושבית המשפט ניאות לבקשתו, היה הרב אורי זוהר. הסיפור על ילד יהודי שנידון להסגרה לידי אביו הגוי דיבר אל ליבו, ובמשך שנה וחצי אירחו הוא ורעייתו את רונית, וליוו אותה במאבקה. למקורביו מספר זוהר על הערכתו העמוקה לרונית, לאישיותה ולמידותיה, וצערו על הסבל הרב שנפל בגורלה. את תקופת מעצר הבית הממושך העבירה רונית בניסיונות לקדם את מאבקה מבין קירות הבית ממנו לא יכלה לצאת. "ניסיתי להזיז דברים דרך האינטרנט, וגם לברר איפה הבן שלי נמצא. חלק מהזמן גם למדתי תורה". לפני קצת פחות משנה היא שוחררה, וחזרה למעין חיים רגילים.

היא חיה בירושלים, וסדר יומה מלא וגדוש אך ורק בהמשך המאבק המשפטי והציבורי למען בנה. ההליכים המשפטיים נגדה נמשכים כל העת במקביל. לפני כשלושה חודשים זיכה אותה בית המשפט המחוזי בבאר שבע מאשמת חטיפה של הילד, אולם גזר עליה עונש מחמיר במיוחד של שנה וחצי מאסר בפועל באשמת אי קיום צו בית משפט, על שלא הביאה את הילד לשדה התעופה באותו יום. בעוד כחודש וחצי היא תצטרך להתייצב בשערי כלא נווה תרצה לתקופת מאסר נוספת של עשרה חודשים (החודשים הנותרים נוכו על ידי השופט בשל מאסרה הקודם). מערכת המשפט הבלגית, עם זאת, ממשיכה ללחוץ על ישראל לערער על זיכויה מאשמת חטיפה – עבירה שעונשה יכול להגיע עד עשרים שנות מאסר – ובית המשפט העליון עלול לבטל את הזיכוי עם הגשת הערעור. בינתיים חייב אותה בית המשפט גם בקנס של 700 שקלים מדי יום בו היא לא מחזירה את הילד, מאחר שלדעת השופטים היא האחראית להיעלמו.

את גורלו של הבן הנעלם ניתן יהיה להפוך רק באמצעות משפט חוזר, שכן גם דלתות הערעור נסגרו לאחר שבג"ץ קבע כי יש לשולחו לבלגיה. בזמן הקצר שנותר לה כאדם חופשי, מנהלת רונית, בתמיכת משפחתה, מכריה וגם עמיתיה מהעיתונות והדיפלומטיה העולמית – שמגבים אותה מתוך היכרות אישית – מערכה של אזרח קטן מול מעצמות משפטיות בארץ ובעולם. הראיון הנוכחי איתה משובץ בשיחות טלפון דחופות של סידורים אחרונים לקראת הפגנה שהתקיימה השבוע מול השגרירות הבלגית, בדרישה שתפסיק את הלחץ על בית המשפט הישראלי. על הספה מונחים שלטים הקוראים להציל את הילד היהודי מהגורל המצפה לו אצל אביו, ועל השולחן חוברות הסברה מפורטות ומעוצבות המגוללות את הסיפור כולו, וממוענות לפוליטיקאים ומקבלי החלטות בתחום המשפטי והציבורי בכלל. "אנחנו רוצים שמישהו יציף את הבעיה, שיהיה דיון ציבורי בסבל שהאישה הזו עוברת", אומר קרוב משפחה, "ואז נצפה למשפט הוגן. בית המשפט היה צריך לומר לבלגים שהם לא יכולים להתערב במה שקורה כאן".

"בידיים של הקב"ה"

מאחורי כל הטרמינולוגיה המשפטית והררי הטיעונים נגד התנהלות בתי המשפט בישראל ובבלגיה, נמצאת רק אמא יהודיה אחת, שמבקשת להגן על בנה ולהשאירו בחיק היהדות. במקום הזה, רונית מתמצתת את כל כוחות הנפש שהיא נדרשת להם במאבק המתמשך, במילה אחת: "אמונה. אני מנסה לא לדבר על מה שקורה לי יותר מדי, אבל כשבא לי להישבר אני מחזיקה את ה' ואומרת לו: הילד הזה בידיים שלך. אתה החלטת על הדבר הזה ואין מי שיכול לטפל בו ולהגן עליו כמוך. לפעמים אני דואגת מה קורה איתו, למרות שהוא אמר לי שהוא עם אנשים טובים, ואז אני חושבת: מי יכול להגן עליו יותר מהקב"ה? הוא בידיים שלו. ה' נתן לי מתנה, הגנתי עליה. אם ה' ירצה – הוא יחזיר לי אותו. אני נלחמת נגד ענקים, זה מעל לכוחי. אני לומדת תורה כמה שאני יכולה, אני זקוקה להבין את דרכי ה'. אני מנסה שתהיה לי השקפת עולם תואמת לניסיון הכל כך קשה, שאהיה שליחה טובה של ה' ואעשה את מה שצריך. לא קל לדעת מה ההחלטות הנכונות".

רונית גם מרגישה את יד ה' המלווה אותה בניסים גלויים בכל התהליך. הבעיה הקשה ביותר – המימון היקר של ההליך המשפטי ועורכי הדין, קיבלה מענה באורח פלא בכל פעם שנדרשה לכך, במיוחד לאור העובדה שנאלצה לעזוב את עבודתה ולחיות ללא משכורת. "פתאום הציעו לי עוד עבודה בעיתון בו עבדתי, פתאום מישהו החזיר לי חוב ישן. היו תקופות שפשוט ישנתי שעתיים ביממה, בקושי אכלתי, לא יודעת איך חייתי, ופתאום היה מגיע משהו שעוזר לי להמשיך. בלי אמונה ובלי לראות את יד ה' – לא יכולתי להמשיך. אפילו התאריכים שבית המשפט קבע, באופן אקראי מבחינתו, נפלו על תאריכים עבריים משמעותיים כמו ראש חודש אדר, פורים".

לקראת סיום, מתפרץ מגרונה של רונית מונולוג נוקב נגד מערכת המשפט הישראלית. בשארית הכוח שנותר בה לאחר הראיון המתיש נפשית, היא תוהה בכאב איך ייתכן שמדינת ישראל, אליה עלתה, נותנת ידה להסגרת ילד יהודי לידי גויים: "הם פועלים כמו בית המשפט בבלגיה, בשביל זה באתי לפה? אני ואחרים מופתעים מאיך שמערכת המשפט הישראלית, שנחשבת דמוקרטית, פועלת בעניין שלנו נגד אינטרס של ילד יהודי וקרבן לאלימות. במקום להגן עליו, מגנים על החזקים, מי שיש לו קשרים, שרודף אותנו. ישראל יכולה להציל את הילד על פי חוקי אמנת האג ולגמור עם זה, לצאת מזה בגדול. ככה זה לא ייגמר לעולם, הוא יתבע שוב ושוב. למה לו להפסיק? הם צריכים להגיד לו: תכבד את הרצון של הילד שלך, תבין שלילד טוב ככה, ולא צריך לעשות מזה עניין עולמי. זה ילד עם רצון וזכויות, ומנסים לעשות ממנו חפץ שאין לו דעה משל עצמו. אם יקרה לו משהו אצל האבא הזה, מי יהיה אחראי? הפרקליטות? לאן הם רוצים להגיע?".   

תגובת עורך דינו של האב בישראל, עו"ד אדווין פרידמן: "כל הנושאים וכל ההשמצות שהועלו נגד מרשי נידונו בשמונה פסקי דין שונים של בתי המשפט בישראל, מבי"ד לענייני משפחה ועד ביהמ"ש העליון. כולם דחו בשאט נפש את ההאשמות נגדו. היא ניסתה להגן על מעשיה בארץ אחרי שחטפה את הילד, אף בית משפט לא האמין לטענות. גם לא לחוות הדעת של הפסיכולוגים. היא לא הביאה בדל ראיה לתמוך בטענותיה. מי שסובל מזה הוא הילד שמנותק משני הוריו כבר שלוש שנים. היא מוכנה להקריב את חיי הילד על מזבח האמונה שהיא עושה עבודת קודש. כל מי שתומך בה צריך לחשוב על הילד ועל הנזק העצום שנגרם לו".