גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 451ראשיהפצה

ידיו הכבולות של הנאשם - שופטים ושוטרים

תופעה רווחת: הפרקליטות והמשטרה נלחמות בזכותו של נאשם לגייס ראיות לזכותו
14/07/11, 17:40
יאיר שפירא

תופעה רווחת: הפרקליטות והמשטרה נלחמות בזכותו של נאשם לגייס ראיות לזכותו * הבת הודתה שהעלילה על אביה, והחוקרים שהקליטו אותה הועמדו לדין * לפי הכרעת השופטת פרוקצ'יה וחבריה, גם מתיחת ביקורת כנה ואמיתית על עובד ציבור היא עבירה פלילית

תסתיים פרשת קצב השנייה שנחשפה השבוע כך או אחרת, הרי תהיה זו החמצה אמיתית אם לא תנוצל ההזדמנות כדי לדון ברצינות - ואולי אף לחוקק ולשנות - אודות מלחמתן של הפרקליטות והמשטרה בזכותו של נאשם לנסות ולגייס בעצמו ראיות לזכותו שיוכל להציגן בבית המשפט. כאשר נפתחת חקירה נגד אזרח, אמורה המשטרה לאסוף ראיות כדי לנסות ולברר את האמת אודות אשמתו או חפותו. אלא שבמקרים רבים חוקרי המשטרה טורחים לאסוף ראיות רק עד שהן מתגבשות לכדי אפשרות סבירה להסביר את הפשע. המשך החקירה והדרישה עשוי במקרים רבים להניב ראיות נוספות העלולות להחליש את החשד הראשוני של המשטרה, והתיק שכבר נראה כסגור  ייפתח מחדש וייאלץ את החוקרים למאמצים נוספים. במשטרה יודעים כי כל המוסיף גורע, ולא פעם מסרבים לבקשת חשוד לאסוף ראיות ולגבות עדויות היכולות להפריך את החשדות נגדו. כך, לטענת הסנגורים, גם בתיק קצב.

אך גם כשהראיות היכולות לזכות נאשם נאספו בידי המשטרה, לא תמיד הן נמסרות לידי ההגנה ולא תמיד מונחות בפני השופטים. בשנים האחרונות נחשפו לא מעט פרשיות בהן הפרקליטות לא העבירה חומר חקירה חשוב לסנגורים ולבית המשפט. במקרה אחד, חמור במיוחד, היתה זו תובעת שהעלימה מבית המשפט תזכיר המתעד וידוי של מתלוננת שהטילה ספק בעובדה שאכן נאנסה בידי שלושה צעירים.

במציאות שכזו, נאשם חף מפשע שמעוניין להילחם על שמו הטוב ועל חירותו, אמור לנסות ולאסוף ראיות בעצמו, על ידי מקורביו ובעיקר על ידי חוקרים פרטיים. המחוקק איפשר עקרונית איסוף ראיות כחלק מההבטחה להליך הוגן, ובלבד שהדברים נעשים כחוק. במקרה יוצא דופן בו החקירה הפרטית מפריעה לחקירת המשטרה, אמורה זו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, והוא יכול להורות לחוקר הפרטי לחדול זמנית מחקירתו. בפועל, פועלות המשטרה והפרקליטות להצר את צעדיהם של החוקרים הפרטיים כך שיתקשו לאסוף ראיות לטובת ההגנה. עו"ד גיל שפירא, סגן בכיר לסנגורית הציבורית הארצית, אומר ל'בשבע' כי המערכת עושה זאת בעיקר על ידי פרשנות מרחיבה מאוד של חוקים קיימים, ובפרט על ידי הסעיף בחוק האוסר הטרדת עדים והדחתם.

החוק ביקש למנוע מנאשמים ושלוחיהם להרתיע עדים מלהעיד, אך בפועל המשטרה והפרקליטות מעמידים לדין חוקרים גם אם לא יצרו כל קשר עם העדים, וגם אם סייעו בתום לב לחקר האמת. שפירא מספר על אם שעמדה לצד בתה כשזו האשימה את אביה בביצוע עברות חמורות בגופה. אלא שלאחר שנגד האב הוגש כתב אישום, פנתה הבת אל אמה והתוודתה כי בדתה שקר על אביה. האם פנתה אל עורכי הדין של האב, ובהמלצתם ביקשה האם מהבת לחזור על הווידוי - הפעם כששני חוקרים פרטיים מתעדים את המעמד. התיעוד הוגש לתביעה, אך זו מיהרה להעמיד לדין את שני החוקרים.

חוקר ותיק סיפר לי כי פנה לפני מספר שבועות לצעירה שעדותה יכולה היתה לשפוך אור על פרשה פלילית חמורה, ובכל זאת לא הועלתה על דוכן העדים. החוקר ביקש מהצעירה כי תיגש אל המשטרה ותספר את האמת. "לפני שבועיים התקשר אלי קצין בכיר במחוז הצפון של המשטרה", מספר החוקר "הוא אמר לי שהפרקליטות פתחה לי תיק על הטרדת עד ומיד סגרה אותו". החוקר לא עבר על החוק ולכן גם לא הועמד לדין, אך המסר המאיים של אנשי אכיפת החוק עבר בהחלט.

נכון, אבל מעליב

עוד  בעניין החשיבות המשנית של האמת.

הרחק מאור הזרקורים הכריעה דעת רוב שופטי הרכב מורחב בבית המשפט העליון במאבקו העיקש של יוסף אונגרפלד. הסיפור של אונגרפלד התחיל לפני כשש שנים, כאשר הוא גילה לטענתו שבעל עסק בעירו חדרה גנב כספים מבנו המוגבל. אונגרפלד מיהר לתחנת המשטרה המקומית, הגיש תלונה נגד האיש, אך גילה לדבריו כי החוקר קשור לאותו בעל עסק ומכשיל את החקירה. אונגרפלד, איש חסר אמצעים ולא מרשים במיוחד, נתקל בזלזול כאשר דרש לברר את העניין, ופתח בפעולות מחאה. בין השאר עמד במשך שבוע סמוך לתחנת המשטרה עם שלט בו הוא מאשים את החוקר בשחיתות, תוך שהוא נוקב בשמו המלא.

הפרקליטות האשימה את אונגרפלד בהעלבת עובד ציבור. הוא הורשע בבית משפט השלום בחדרה, ולמרות ערעורים חוזרים ונשנים אושררה ההרשעה פעם אחת בבית המשפט המחוזי בחיפה ופעמיים בבית המשפט העליון - בפעם האחרונה השבוע, נגד דעת מיעוט של שלושה שופטים. הקטע המדהים בהכרעת הדין היא הקביעה כי האשמה חמורה על התנהלותו של עובד ציבור יכולה להיחשב עבירה פלילית גם אם היא אמת לאמיתה. 

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון השופט אליעזר ריבלין, כמו גם הנשיאה עצמה השופטת בייניש והשופט אדמונד לוי, סברו כי כדי שדברים יחשבו ל'העלבה' הם חייבים לצאת מגדר של ביקורת ולהגיע לכדי גידוף. במקרה של אונגרפלד כללו ההאשמות ביקורת ברורה על תפקודו של אותו שוטר. "תכליתם הדומיננטית אינה השפלה או ביזוי, אלא הצבעה על קיומו של ליקוי ממשי" כתבו השופטים. אומנם אונגרפלד השתמש במילים בוטות, אך ביקורת היא ביקורת, כתבו השופטים, גם כשהיא בוטה.

שני סימנים נוספים מנו השופטים בביקורת, ושניהם נמצאו בהתנהלותו של אונגרפלד. ראשית, האיש לא הטיח את הדברים בשוטר עצמו, אלא הביא אותם במחאה ממושכת לידיעת הציבור. ושנית, הוא נקב בהאשמות שאפשר לאמת או להפריך. קשה לטעון, כתבו השופטים, כי אם היה נבדק ומתגלה שאונגרפלד דובר אמת, והשוטר אכן קיבל טובת הנאה מבעל העסק החדרתי, עדיין היה מי שיטען כי פרסום ההאשמות שנתאמתו הוא עברה פלילית.

אך הטענה הקשה בעיני השופטים ריבלין, בייניש ולוי התקבלה על דעתם של שאר חברי ההרכב, ובראשם השופטת הפורשת, איילה פרוקצ'יה. השופטים ממליצים שלא למתוח ביקורת ציבורית על עובדי ציבור. "לצורך בירור טענות, השגות, ותלונות שיש לאזרח כלפי הרשות הציבורית ועובדיה" כתבה השופטת פרוקצ'יה "פתוחים בפניו ערוצים שונים להעלותן, ולמצות באמצעותם בחינה אמיתית של דברי ביקורת על השירות הציבורי, ועל תפקוד עובד הציבור". גם את התלונה לרשויות ממליצה השופטת להגיש "כשהיא מנוסחת כדבעי, בדרך כנה ואדיבה".

לפני שפרוקצ'יה הרחיבה את הגבלת הביקורת על עובדי ציבור לכלל עובדי המדינה, חוק העונשין ייחד את החובה לכנות ואדיבות רק בביקורת שנמתחת על שופטים. אנו אם כן ננסה להיות אדיבים - כנים נהיה לבטח, ונדגיש כי הפסיקה החדשה פותחת פתח להשתקתה של ביקורת ציבורית, גם כזו המופיעה במסגרת העיתונות הממוסדת. עוד נעיר כי השופטת פרוקצ'יה, שלא מתירה ביקורת בוטה על שוטרים גם אם הם אמת לאמיתה, התירה בשם חופש הביטוי את הקרנת 'ג'נין, ג'נין', סרטו של מוחמד בכרי העמוס בשקרים ועלילות על חיילי צה"ל.