גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 451ראשיהפצה

תורה ו'עבודה' - על דעת עצמי

בשבוע שעבר הזדהיתי כאן עם מחאת הרב ליאור והפגנות תלמידיו, בטענה שאסור לציבור הדתי-לאומי לשתף פעולה עם הניסיונות להרכין את ראשו
14/07/11, 17:40
אבי סגל

תורה ו'עבודה'

בשבוע שעבר הזדהיתי כאן עם מחאת הרב ליאור והפגנות תלמידיו, בטענה שאסור לציבור הדתי-לאומי לשתף פעולה עם הניסיונות להרכין את ראשו. אם למישהו היה ספק במהות מאבק הכוחות, בשאלה לאן רוצה הממסד להוביל את הכיפות הסרוגות, בא איתן הבר בידיעות-אחרונות ונותן את התשובה. בטור דעה, המשלב נוסטלגיה מזויפת והסתה מעודכנת, מתאר הבר את המורים הדתיים מימי ילדותו כדמות הדוס האידיאלי.

"המכנה המשותף, נדמה לי, שלכולם היו סובלנות, הבנה וכבוד לזולת, דחייה של דתיות קיצונית, אווירה פייסנית, ומבחינה פוליטית משהו כמו מפא"י, המערך, העבודה של היום – אבל עם כיפה. לא במקרה, כנראה, היו המפלגות הדתיות אז מעין סניף של מפא"י, מבקשות שלום ורודפות שלום, ורוח טובה שורה על ראשיהן. לעולם היו המסרים של המפלגות הדתיות נעימים לאוזן, מבינים, מתחשבים, רודפי טוב. באווירה הפוליטית לא היה אז, כך נדמה לי, שום סממן של כפייה דתית".

(רגע, אולי הקוראים עדיין לא הבינו מיהו דתי טוב ולאיזה צד פוליטי הוא אמור להצביע? כדאי להדגיש את העניין). "המפד"ל, כמו גם מפלגות דתיות אחרות, הייתה אז מפלגת מרכז עם נטיות שהיום היינו מגדירים אותן כ'שמאלניות', רחמנא לצלן". (הו כן, פעם אהבתי דתיים, הם סיפקו לי בידור טוב). "כמי שעיניו מתלחלחות גם היום, כאשר הוא שומע את יוסל'ה רוזנבלט, מוישה אוישר ואיצ'ה מאייר הלפגוט..." (לא כמו הדתיים החצופים האלה שמרשים לעצמם לצאת להפגנות). "אני מרשה לעצמי להרחיק עצמי מהדתיים הללו".

וזה כל הסיפור. איתן הבר, בניסיון להוכיח את הציבור הדתי על מאבקו, הוכיח דווקא את צדקת מאבקו. אם הדתיים טובים כל עוד הם ממלאים את תפקידם המוגבל כנציגי 'צו פיוס' וכחזנים, וכל עוד הם שמים בקלפי את הפתק הנכון ונמנעים מכל ניסיון להביע דעה עצמאית ולעצב את המדינה על פי דרכם, על כולנו להיות דתיים רעים.

הבר מייצג לא רק את עצמו, אלא קבוצה רחבה של מפא"יניקים המסרבים להכיר בכל שינוי חברתי, פוליטי או מדיני. הם לא רק אדוני הארץ, או מה שנשאר ממנה, אלא גם אדוני המוסר, המשפט, הצדק והדמוקרטיה, כאלה היו וכאלה יהיו לנצח. הם עדיין בטוחים, כמו פטרונו המנוח של הבר, שהם מייצגים 98% מהעם. דתיים עם השקפות שונות? לא, הם לא מזיזים לו. סתם פרופלורים.

הפרעה לתנועה

לפני כארבע שנים, בעקבות החתימה על עסקת טיעון בפרשת קצב, הפגינו ארגוני נשים בכיכר רבין נגד ההסדר עם הנשיא לשעבר. בסיום ההפגנה, יצאו חלק מהמפגינות לתהלוכה לא חוקית ברחוב אבן גבירול, התיישבו מפעם לפעם על הכביש, חסמו את התנועה למשך דקות ארוכות ויצרו עומס נוסף ברחוב הראשי והעמוס ממילא.

בשבוע שעבר הורשעה אחת המפגינות, עדי וינטר, בעבירה של התקהלות אסורה, ונגזרו עליה שלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 3000 שקל. אני מודה שהעונש הכספי נראה טיפה מוגזם בהתחשב בנסיבות. מקריאת הכרעת הדין אני מתרשם, שהשופטת הדסה נאור פשוט חטפה עצבים על המניפסט הטרחני של הנאשמת, ועל כן הטילה עליה קנס גבוה. מצד שני, אם באותו יום הייתי נוסע באבן גבירול, יש להניח שעמוד התלייה היה עונש קל מדי לטעמי, כך שאולי יש כאן סוג של איזון.

התקשורת, בהשוואה לשופטת, היתה סלחנית בהרבה כלפי וינטר, ומקריאת הכותרות בלבד קשה היה להבין במה הורשעה המפגינה. מבין אתרי החדשות שדיווחו על ההרשעה, 'וואלה' היה היחיד שהזכיר את חסימת הכביש בכותרת. באתרים האחרים הוזכרה עצירת התנועה באותיות הקטנות בלבד, אם בכלל, ולפחות שתיים מהכותרות – בגלובס וב'מאקו' ("הפגינה נגד קצב – ותיקנס ב-3000 שקל") – נראו כסוג של ביקורת על ההכרעה השיפוטית.

לכל פקק יש מחיר - תלוי מי המפגין | חסימת כבישים לפני הגירוש | צילום: ארכיון

האם תמיד היו אתרי החדשות כה עדינים ומקלים עם המורשעים? ובכן, נסו לגגל את המילים "פעילי ימין שחסמו כביש", ללא המירכאות, ותקבלו תוצאות שונות לגמרי. אבל ההבדל בין המקרים הוא לא רק פוליטי. מה שבעיקר שונה הפעם לעומת חסימות כביש אחרות הוא ההרגל. אחרי שנים של טיפול תקשורתי חד-ממדי וחד-כיווני בפרשת הנשיא לשעבר קצב, גזר הדין של השופטת נגד וינטר נראה בעצמו כמו הפרעה לתנועה. מעניין כיצד היו נראות הכותרות אם חוסמי הכבישים הראשיים בלב תל אביב היו דווקא תומכי הנשיא לשעבר.

עלו על סרטון

קליפ משט שני של אתר 'לאטמה' יצא לאוויר העולם, למרות שהמשט האמיתי די נתקע בפקקים. אחרי הפריצה וההצלחה עם הפרודיה על 'אנחנו העולם', הפעם התלבשה החבורה המוכשרת על השיר 'Fun fun fun' של הביץ'-בויז, והפכה אותו ללהיט החופים הקליט 'Guns guns guns'. כמו רוב הסרטונים של 'לאטמה', גם זה החדש פרוע, כיפי, שנון ועשוי במקצועיות, ואם היינו שופטים אותו כעוד קליפ שבועי – אחד מני רבים – אפשר היה להתלהב כתמיד. רק מה? בהשוואה הבלתי נמנעת בין סרטוני המשט, הר הציפיות שיצר הראשון היה כנראה גבוה מדי עבור האחרון.

אחד ההבדלים הבולטים בין שני הקליפים הוא העיתוי. 'אנחנו מרמים את העולם' יצא בתקופה של השפלה לאומית ומצוקה הסברתית, בעוד הקליפ החדש מגיע אלינו בימים של, הממ, השפלה לאומית ומצוקה הסברתית, רק פחות. בנוסף, אלא אם פספסתי משהו, הקליפ החדש חסר כמעט את כל האלמנטים שהביאו מיליוני איש ברחבי העולם לצפות בקודמו. אין בו פרודיה או חיקויי זמרים, גם לא קטעים מצולמים אותנטיים, ובעיקר חסר בו הניגוד הקורע בין קיטש אמריקני סוחט דמעות לבין דמויות של טרוריסטים וסלנג עברי-ערבי מגוחך. את הרצינות התהומית מחליף הפעם גרוב סיקסטיזי שמזכיר קצת חאפלה ערבית, והנה הלכה ההתנגשות הקומית בין התוכן והצורה.

מלבד זאת, וברור לי שאני במיעוט, שירי האייטיז כל כך הרבה יותר חביבים עלי מהפאן-פאן-פאן המיושן הזה. מילא, לאטמה, אוהב אתכם גם ככה. להתראות במשט הבא.

בעשרה מאמרות

מי אמר שאין לנו מילה טובה לומר על גלי צה"ל? לפני ימים אחדים הופיעה באתר התחנה ידיעה על מחקר שנערך באוניברסיטת מישיגן, ולפיו נשים נוהגות פחות טוב מגברים ומבצעות תאונות רבות יותר מהם. נעזוב לרגע את השאלה אם תוצאות המחקר נכונות או לא (ברור שכן, רק שאני ערכתי מחקר זהה כאן במדור כבר לפני שמונה שנים). עצם פרסומן של תוצאות פוליטיקלי-אינקורקטיות שכאלו – מהווה התפתחות חשובה באבולוציה של התקשורת העברית. יש לקוות שאירוע תקדימי זה יפרוץ את הסכר, ומעתה נזכה כולנו לעוד ועוד מחקרים שיזעזעו את כל שוחרי הפי-סי, אבל יגרמו הנאה לכל השאר. הנה תוצאות של חלק מהמחקרים הבאים שבוודאי נוכל לקרוא עליהם בקרוב:

1. גברים נוטים לשכוח את התינוקות שלהם ברכב יותר מאשר את הנשים.

2. ילד מאושר הוא זה שיש לו משפחה מסורתית: גם אבא, גם אמא וגם אח קטן ומחומם בטירה שוויצרית.

3. מחקר בנושא עקרות בית מגלה: הגמדים לא בהכרח יסדרו לך את הבית טוב יותר.

4. חמישה גמדים יכולים להחליף נורה אחת, בתנאי שלפחות אחד מהם הוא גבר.

5. אפרו-אמריקנים? מכירים? אז זהו, שמתברר שהם שחורים.

6. בשעת לחימה, חיילים אפרו-אמריקנים נוטים יותר לזלזל בפקודות ולא למרוח על עצמם צבעי הסוואה.

7. ממצא מעניין: איכות הנגינה של חלילנים יורדת ביחס ישר למספר האצבעות שנקטעו מהם.  

8. מחקר שנערך בישראל מגלה: במשפחות שבהן הבן נקרא על שם האב, גדלה ההסתברות שהאב נפטר. במשפחות שבהן האב נקרא על שם הבן, גדלה ההסתברות שהבת תירצח.

9. נשים, שכרטיס האשראי שלהן נגנב עם המספר הסודי, אבל הן בטוחות שהוא עדיין מסתובב בבית ולא מבטלות אותו – עשויות לחסוך עד 5000 שקל בשבוע.

10. גילוי מפתיע: בבכיינות לא בונים מנהיגות, אבל אפשר לבנות איתה מדינה פלשתינית.