גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 451ראשיהפצה

קייטנת שיפוצים - סיפור לילדים

"אנחנו רוצים לספר לכם משהו חשוב", פתח אבא, "אתם יודעים שבעוד כמה חודשים בע"ה יצטרף תינוק נוסף למשפחה
14/07/11, 17:40
חגית רוטנברג

דווקא לחופש הגדול הזה היו לנו הרבה תכניות. וכשאני אומר לנו אני מתכוון לי ולששת האחים שלי – ילדי משפחת יהב. הכנו לוח גדול, ועליו רשמנו כל יום פעילות אחרת: ים, טיול, סבא וסבתא, סניף, התנדבות, ואפילו יום אחד של סתם להשתעמם בבית. אבל משהו שינה לנו את התכניות.

אמא ואבא קראו לנו לפני ארוחת הערב. "אנחנו רוצים לספר לכם משהו חשוב", פתח אבא, "אתם יודעים שבעוד כמה חודשים בע"ה יצטרף תינוק נוסף למשפחה. אמא ואני חשבנו שקצת צפוף לנו לגור בשלושה חדרים, ולכן אנחנו מתכוונים לעשות שיפוצים ולהרחיב את הבית. אני בטוח שכולכם תשמחו שיהיה לכם יותר מקום לשחק ולהסתובב". כן, עד כאן הכל נשמע לנו שמח ונפלא. אז איפה הבעיה? "אנחנו מתחילים את השיפוצים כבר השבוע, וזה אומר שבחודשיים הקרובים של החופש הגדול נהיה עסוקים מאוד עם הבנייה. לצערנו, לא יהיה לנו כל כך הרבה זמן לבלות איתכם, ויכול להיות שאפילו נצטרך שתישארו לפעמים בבית, לשמור על הפועלים".

מה? לשמור על הפועלים? אמא ואבא עסוקים? איזה מין חופש זה יהיה? הבטנו זה בזה באכזבה, והרגשנו איך כל התכניות הנפלאות שלנו שכתובות על לוח החופש, פורחות באוויר ונעלמות. אמא ניסתה לעודד: "אל תדאגו, אני בטוחה שתמצאו דרך ליהנות גם מהחופש הזה, אתם מספיק יצירתיים. וחוץ מזה, אל תשכחו את הבית היפה שיהיה לכם בסוף". האמת היא שזה לא ממש עודד אותנו, וכבר למחרת בבוקר חיינו החלו להשתנות.

עוד לפני שפקחנו עיניים, נשמע טרטור של טרקטור, מקדחה ופטיש אוויר עשו רעש אדיר בחצר, ממש ליד החלון שלנו. "אוף, תנו לישון", מלמל אביה ומשך את השמיכה עד מעל לאוזניים. אבל זה לא עזר. הרעש היה כל כך חזק, שנאלצנו לקום ולהתחיל את היום מוקדם מאוד. אז מה עושים? יוצאים החוצה כמובן, לראות מה קורה. אבא ואמא עמדו עם כל מיני מפות ותרשימים, ושוחחו עם אחד גבוה כזה, שדיבר בקול סמכותי ונראה שהוא מארגן את כל העניינים. לידם עבדו שלושה פועלים, ואחד מהם היה בחור צעיר שחייך אלינו: "הי, ילדים? מה קורה?". משכנו בכתפינו באדישות. "אז מה, הרסנו לכם את החופש?" המשיך הבחור להתבדח איתנו. אנחנו לא חשבנו שזה כל כך מצחיק, אבל התקרבנו לראות מה הוא עושה. הבחור, שהציג את עצמו בשם עידו, הראה לנו איך הוא לוקח שקי מלט, מערבב אותם במים עד שיוצאת עיסה דביקה שאיתה הוא מדביק בלוקים אחד לשני. "רוצים לנסות גם?" הציע. כן, זה נראה דווקא די כיף. אחד אחרי השני רוקנו את השקים, ערבבנו בתוך כלי עם מים, ויחד עם עידו הנחנו לבנה אחרי לבנה, מדביקים אותן עם כף מלט באמצע. אחרי כמה שעות העמדנו יחד קיר לתפארת: "כל הכבוד, ילדים. הנה, בניתם כבר קיר אחד לחדר החדש שלכם".

הסתכלנו אחד על השני: היינו מלוכלכים ממלט, חול, בוץ וסיד, והזענו כאילו עשינו עכשיו טיול של יום שלם במדבר. אבל אביה חייך אליי בפרצוף מלוכלך, וידעתי שגם הוא נהנה מהעבודה החדשה שלנו. קבענו עם עידו שמחר הוא ילמד אותנו לעשות משהו חדש. כך חלפו שבוע אחרי שבוע, והבית שלנו התקדם מהר מאוד, בעיקר בזכות הפועלים הצעירים – אנחנו – שעזרו כמעט בכל שלב של הבנייה. בסוף החופש הזה ידענו להכין מלט, לסייד את הקירות, להניח מרצפות ואפילו לתקוע ברגים איפה שצריך. והכי חשוב: היה לנו בית חדש ויפה, שבנינו כמעט בעצמנו. טוב, עידו והפועלים האחרים קצת עזרו, אבל הי – מה זה חשוב? קייטנה כזאת לא היתה עוד לאף אחד.