גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 451ראשיהפצה

סלבס על חשבוננו - מיקרוסקופ

ההשתחוות לעגל הזהב... עכשיו גיבורי התרבות הם אנשי הון וכלכלה. לי זה צורם. לגיטימי לכתוב על איזו הצלחה כלכלית, על איזה הישג
14/07/11, 17:40
עדי גרסיאל

חרם חרם לעולם

ביום שבו עלה 'חוק החרם' לקריאה שנייה ושלישית יצא עיתון 'הארץ' בקמפיין נגד החוק. לצד מאמר מערכת וטורי דעה (נגד, רק נגד), לצד סיקור מוטה במובהק, התפרסם גם ריאיון קצר עם פרופ' ניר גוב, מיוזמי החרם על אריאל.

בריאיון יצא גוב באמירות שונות, כגון זה שבעקבות העלאת החוק הוא מקבל יותר פניות לפעולה אקטיבית לחרם, וכן שלהערכתו החוק יהיה אות מתה בספר החוקים. אבל מכלל דבריו, בחרו העורכים ככותרת דווקא משפט אחד מסוים: "פרופ' ניר גוב, מיוזמי החרם על אריאל: החוק הוא טעות פטאלית למדינה".

וואו, יוזם החרם על אריאל מתנגד לחוק נגד החרם. מי היה מאמין.

הלל גרשוני

 

סלבס על חשבוננו

בראיון ל'הארץ' לפני כשלוש שנים הפתיע מי שהיה העורך המיתולוגי של ידיעות אחרונות, דב יודקובסקי ז"ל. כשנשאל מה מפריע לו בעיתונות כיום, הוא בחר לפתוח דווקא במשפטים הבאים:

"ההשתחוות לעגל הזהב... עכשיו גיבורי התרבות הם אנשי הון וכלכלה. לי זה צורם. לגיטימי לכתוב על איזו הצלחה כלכלית, על איזה הישג. אבל היום יש בעיתונות תעשייה שלמה של האדרת ערך הכסף כשלעצמו... ואתה מדפדף במגזין ורואה אותם אנשים באירוע אחד, ואחר כך אותם האנשים עצמם באירוע אחר... זה לא שהם יצרו משהו שנכון לדווח עליו. הם פשוט שם".

מחאת הקוטג' כבר התרחבה למוצרים אחרים, אולם התקשורת לא מרפה. העיתונים והמדורים הכלכליים ממשיכים להשוות בין מחירי המוצרים בארץ ובחו"ל, ולהציג תמונת מצב עגומה של הפרשים גדולים לטובת הצרכנים שמעבר לים.

הגיע הזמן גם לשאול - ברוח דבריו של יודקובסקי - לא רק מדוע נזקקו לאחד, איציק אלרוב מבני ברק, כדי שהפרשנים והכתבים הכלכליים 'יגלו' שהכל יקר כאן, אלא גם מה חלקה של התקשורת בהפיכתם של אנשי עסקים ומיליונרים לידוענים, שלא לומר לאלילים. וכשאותם טייקונים מתחילים להאמין למה שכותבים עליהם בעיתונים ומפנימים שאמת המידה היחידה היא מספר האפסים בחשבון הבנק, הדרך לחמדנות ולדורסנות עסקית על חשבון כולנו מתקצרת מאוד.

עדי גרסיאל

 

השמאלנות נשארת במשפחה

בשבוע שעבר שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבה של דפנה ליאל, בתה של מנכ"לית הקרן החדשה, שעסק בסבסוד של התחבורה הציבורית ליו"ש. ליאל העבירה לצופים את הנתונים והמסקנות שנכתבו על ידי תנועת השמאל 'שלום עכשיו', ולא עשתה עבודה בסיסית של בדיקה ביקורתית של הנתונים. יתרה מכך, הכתבת לא אפשרה לציבור המואשם בגזל כספי ציבור להשמיע את קולו ומנעה מהצופים לשמוע את הצד השני של המטבע. לדוגמה: ליאל השוותה בין מחיר נסיעה לטלמון מירושלים, מרחק אווירי של כ-20 ק"מ, למחיר נסיעה לתל אביב, מרחק של 55 ק"מ, כשהצופים חושבים מדובר באותו מרחק נסיעה.

ביו"ש, כידוע, אין מוניות או מוניות שירות, ואין קווים מתחרים. הציבור שבוי בידי ספק התחבורה הציבורית היחיד. התמונה האמיתית היא שהתושבים זוכים לשירות ברמה נמוכה ביותר, הראוי לטיפול תקשורתי: האוטובוסים ממוגני הירי לא מצליחים לנסוע בעליות, נתקעים ולעתים נשרפים. רק לפני שבועיים עלה באש אוטובוס בקו 170 בשעות הערב, וציר 60 נחסם לכמה שעות. לפני כחודשיים נשרף כליל אוטובוס בדרכו למעלה אפרים, ולפני עשרה חודשים עלה באש אוטובוס מירושלים לעטרת, ורק בנס הצליחו הנוסעים לצאת מהאוטובוס. בחודשיים האחרונים יש בכל שבוע נהגים הנאלצים להוריד מהאוטובוס את הנוסעים בכביש 60 בחום היום - תינוקות, נשים הרות, זקנים וילדים - בגלל שלא יכלו להמשיך בנסיעה. עקב מחסור באוטובוסים, חברת אגד מבטלת קווים ללא הודעה מוקדמת ונוסעים נאלצים לחכות בתחנות שעתיים עד האוטובוס הבא. בנוסף - הנסיעה באוטובוס ממוגן ירי כרוכה בסבל מתמיד של חלונות שלא נפתחים ושרבים מהם אטומים.

 לסיכום: התמונה שצוירה בכתבה כאילו המתנחלים זוכים לפינוק יתר היא מעוותת מהמסד עד הטפחות. בכך אפשרה מערכת החדשות להפוך את הבמה החדשותית  שלה לזרוע של יחסי ציבור ותעמולה בשירות 'שלום עכשיו', הנהנית מתקציבים ומקידום של הקרן החדשה - אותה מנהלת, כאמור, אמה של הכתבת.

חני לוז

 

בלי אג'נדה כלכלית, בבקשה

כללי האתיקה של הרשות השנייה מציינים במפורש: חובתו של בעל זיכיון לתת בשידוריו ביטוי נאות ומאוזן לדעות השונות הרווחות בציבור, ולא להעדיף דעה מסוימת על פני אחרת, ובכלל זה "דעות חריגות ולא אהודות". הכללים מבהירים כי תפקיד בעל הזיכיון לסקר אירועים ולא ליצור אותם, וכי בכל שידוריו של הזכיין לא יינתן כל ביטוי לדעותיו האישיות, ולא יפעל בדרך שעלולה להשתמע ממנה נקיטת עמדה מצדו בנושא שנוי במחלוקת.

על כל אחד מהסעיפים האתיים הללו עברה התכנית 'לילה כלכלי' כאשר אימצה עמדה בסוגיות מחירי הדלק, מאבק הקוטג' והמעבר לשבוע עבודה מקוצר. לא רק שמגיש התכנית ועורכיה לא ניסו להסתיר את עמדתם בשאלות אלו, אלא לעיתים אף עשו מאמץ להוביל בגאון את נס המרד: העלו יום אחר יום מארגני הפגנות לשידור, פתחו עצומת מחאה בפייסבוק, גייסו מפורסמים למאבק, ומה לא.

הרשות השנייה מתעלמת בהתמדה ראויה לציון מהעבירות האתיות של הזכייניות שעליהן היא אמורה לפקח. עריכה לפי אג'נדה היא תופעה בלתי נסבלת, כל עוד איננו במצב של 'שמיים פתוחים'. בימים בהם עצם קיומו של חינמון בבעלות פרטית מכונה 'סכנה לדמוקרטיה', איך צריך לקרוא לתכנית בזיכיון של המדינה, אשר משמשת במודע ומתוך בחירה כקבוצת לחץ חוץ פרלמנטארית?

ומילה למערכת התכנית 'לילה כלכלי' אשר בוודאי מאוד מרוצים מעצמם - ממש מובילי מאבק חברתיים, קולם של הנדכאים. איפה פוליצר כשצריך אותו.

אז זהו שלא. אתם אולי מקבלים ציון 'טוב מאוד' על פופוליזם בגרוש, אבל 'טעון שיפור' על עבודה עיתונאית אמיתית. בשביל לספר איפה ומתי תתקיים הפגנה לא צריך להיות כתב, ולפתוח עצומה בפייסבוק יכול כל ילד. אין קיצורי דרך, השפעה עיתונאית ראויה מושגת בחשיפות, כתבות שטח ותחקירים מעמיקים.

נילי בן גיגי-וולף

  • חדשות בחדשות

מיכאל מירו מונה על ידי ועדת המכרזים של רשות השידור למנהל קול ישראל. מירו הוא שדרן ותיק ברשת ב' ובעבר ניהל את מחלקת החדשות בתחנה

עורך הארץ, דב אלפון, יסיים בקרוב את תפקידו. מחליפו יהיה ככל הנראה אלוף בן, עורך עמודי הדעות והפרשן הפוליטי של העיתון. כך דיווח 'גלובס'.

הצהובון הבריטי הנפוץ 'ניוז אוף דה וורלד' נסגר השבוע. העיתון, שנוסד לפני 168 שנים, נמצא במרכזה של שערורייה תקשורתית-פוליטית באנגליה, לאחר שהתברר כי נהג לבצע האזנות סתר בלתי חוקיות.

  • ביקורת הנקרא

זה החוק הדרקוני ביותר בתולדות ישראל... זה חוק ממשי שהופך את הדיקטטורה של המתנחלים לבסיסו של החוק הישראלי

(אורי אבנרי על 'חוק החרם', ראיון בהארץ)

מאז ההלוויה של ערפאת לא ראינו את 'פעיל השלום' נסער כל כך

פרשת קצב: אלה האנשים, זאת השיטה

(שלום ירושלמי, nrg-מעריב)

רגע, זה לא אותו עיתונאי שהודה שידע במשך שנים על השמועות על קצב ולא עשה דבר?

הפיגוע בצינור המצרי המספק גז לישראל איננו בהכרח פיגוע אנטי ישראלי, אלא עוד חולייה במאבק הבדווים בסיני בממשל המצרי

(צבי בראל, הארץ)

כן, והנוזל השקוף והדביק על הפרצוף שלנו הוא בטח גשם