בשבע 452: הפרובוקציה והשופטת פרוקצ'יה

החליטה השופטת הפורשת איילה פרוקצ'יה שבית המשפט ידון בתביעת הפיצוי הפרובוקטיבית של הטרוריסט האסלאמי מוסטפה דיראני

יאיר שפירא , י"ט בתמוז תשע"א

 בניגוד למקובל במדינות מתוקנות החליטה השופטת הפורשת איילה פרוקצ'יה שבית המשפט ידון בתביעת הפיצוי הפרובוקטיבית של הטרוריסט האסלאמי מוסטפה דיראני * כאשר החשוד באונס הוא איש תקשורת, העיתונות לא נאבקת על הזכות לפרסם *

את מתנת הפרדה שהעניקה השופטת הפורשת, איילה פרוקצ'יה, לבית המשפט העליון אפשר להשוות אל התשורה המפוקפקת שהותירה אחריה, בנסיבות דומות, שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר. בשבועות שטרם פרישתה ישבה דורנר בראש הרכב שופטים שדן בעתירת עמותות סוציאליסטיות שדרשו את העלאת הקצבאות. דורנר ביקשה לסיים את הקריירה השיפוטית שלה באקורד דרמטי במיוחד, ודרשה מהממשלה לחשב, לקבוע ולהשיב לבית המשפט מהו הסכום המינימאלי הדרוש לאדם לקיום בכבוד.

ההיגיון שמאחורי הצו הובן היטב בממשלה, ולה לא היתה כל כוונה לשתף פעולה עם האולטרא-אקטיביזם החדש של בית המשפט העליון. תשובת המדינה לבג"ץ לא היתה מנומסת במיוחד. המדינה טענה כי בית המשפט העליון לא יוכל להכתיב לממשלה הנבחרת את סדרי העדיפויות בתקציב המדינה, וסירב לענות על השאלה המקדימה שהציבה בפניו דורנר. נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, הבין כי דורנר גוררת את בית המשפט להתנגשות עם הממשלה, וזאת עלולה בתגובה, בעזרתה של הכנסת, להבהיר אחת ולתמיד את הגבול לסמכויותיו הגולשות של בית המשפט העליון. הוא מיהר להרחיק את דורנר מראשות ההרכב, הושיב עצמו בכיסאה ודחה את עתירת העמותות.

את המוקש שהניחה השבוע פרוקצ'יה על שולחנו של בית המשפט העליון, תצטרך לנטרל הנשיאה הנוכחית, דורית ביניש, בטרם תפרוש היא בעצמה מכס המשפט. בפסק דין עליו חתום גם השופט סאלים ג'ובראן, ולקול מחאתו הנמרצת, הבוטה אפילו, של השופט חנן מלצר, הורתה השופטת לבית המשפט המחוזי לדון בתביעת נזיקין שהגיש נגד המדינה איש חיזבאללה, מוסטפה דיראני.

ראשית דרכו של דיראני זה היתה בארגון אמל השיעי העוין לישראל. הוא זה שהחזיק את הנווט רון ארד, והוא שמסר אותו לגורמים שהעלימו אותו לנצח. בראשית שנות התשעים פרש דיראני מאמל ועמד בראש ארגון 'ההתנגדות המאמינה', שביצע עשרות פיגועים נגד חיילי צה"ל וצד"ל בדרום לבנון. הוא נלכד באמצע שנות התשעים והובא לישראל. דיראני טען כי בעת חקירתו בישראל עונה ונאנס. כשהרשויות הודיעו כי חקירה העלתה שאין בטענותיו ממש, הגיש דיראני תביעה נגד המדינה בבית המשפט בישראל. סכום התביעה הועמד על שישה מליון - מספר סימבולי, כפי שהדגיש עורך דינו.  לפני שבע שנים שוחרר דיראני ללבנון, ומיהר להצטרף לשורות החיזבאללה. על פי הכלל המשפטי הרווח בכל המדינות המתוקנות והנאורות כי אין דנים בתביעה אזרחית של אויב, ביקשה המדינה למחוק את תביעתו של דיראני.  הכלל המובן מאליו היה מובן ומקובל גם בבית המשפט העליון בישראל. אך פרוקצ'יה ביקשה לחדש, ובסיועו של גו'בראן קבעה כי דלתם של בתי המשפט בישראל תיפתח גם לאויביה. 'הפורום המשפטי' מיהר לפנות ליועץ המשפטי לממשלה כדי שזה יפנה לביניש וידרוש דיון נוסף בהרכב מורחב, שיש להניח שיתקן את מה שקלקלה השופטת הפורשת.

חיסיון תקשורתי

השבוע התבשר הציבור הרחב כי הפרקליטות החליטה, בגלל חוסר ראיות מספיקות, לסגור תיק אונס נגד איש תקשורת בכיר. הציבור, לפחות זה הניזון מהעיתונות הרשמית, לא ידע מעולם שתיק כזה נפתח. הציבור לא ידע כי האיש נחשד במעשים מכוערים במיוחד. הוא לא ידע כי הוא ישב במעצר בית במשך שבועות ארוכים, ולא יכול היה לתמוה מדוע חשוד זה נשלח לביתו בעוד אדם מן היישוב היה מבלה את פרק הזמן הזה בבתי מעצר. כשהשתחרר, והוא עדיין חשוד, ערכו לו חבריו, אנשי מערכת של אחד מכלי התקשורת המשפיעים בישראל אם לא המשפיע שבהם, מסיבה רבת משתתפים. הציבור לא ידע ולא יכול היה להביע את דעתו על המסיבה ועל החוגגים בה. החשוד חזר לקדמת הבמה לפני שבועות ארוכים, והחשדות נגדו נותרו כמוסים תחת חסותו של צו איסור פרסום שאף אחד מכלי התקשורת לא העז לערער עליו. רק השבוע, בלחץ המתלוננת וארגוני הנשים, הואיל בית המשפט לצמצם את הצו והתיר לפרסם שמינית שבשמינית מהפרשה, שהחלה לפני יותר מארבעה חודשים. אומנם לאחרונה מקפידים בתי המשפט לאסור את פרסום שמם המפורש של חשודים בעבירות מין בשלבים הראשונים של החקירה, וכך ראוי. אך בשום מקרה אחר לא הועלמה פרשה פלילית חמורה בצו למשך חודשים.

אכיפה שוויונית

באחד מספריו כתב חתן פרס נובל לספרות, הצרפתי אנטול פראנס, כי החוק מציג שוויוניות נעלה אפילו בין העשיר ובין העני המרוד. הוא אוסר על שניהם כאחד ללון מתחת לגשר, להתחנן ברחובות לנדבה או לגנוב לחם.

על משקל דומה, מקפידה מערכת המשפט הישראלית על שוויון נעלה בפני החוק. היא רק דואגת לעצב אותו בפרשנויות אפריוריות של משרד המשפטים, ובפרשנויות בדיעבד של בית המשפט העליון. כך שהחוק שווה ליוסי שריד ולברוך מרזל. לשניהם אסור להשמיץ בהכללה את הערבים או בעלי הנטיות ההפוכות, ושניהם יכולים לבזות חרדים כטוב בעיניהם. שהרי על פי הפרשנות בה דבקים בפרקליטות, הסתה כנגד הראשונים היא מעשה גזענות והסתה כנגד האחרונים איננה כזאת.

באופן דומה, אין הפרש בין ימין ושמאל בקשר לאיסור הסתה לאלימות. אך הפרשנות שניתנה לחוק במשרד המשפטים בעשור האחרון היא שהסתה לאלימות נחשבת כזו רק במקרה בו יש חשש ממשי כי יהיה מי שישמע למסית. צירפו אליה פרקליטינו את ההנחה כי לרבנים יש מי שנשמע ולאנשי אקדמיה אין, ולא נותר להם אלא לאכוף את דמותו החדשה של החוק באופן שוויוני.

ובכל זאת, למרות השוויון הנעלה, לפעמים מתגנבת ללב אי נוחות מסוימת. הדבר מתרחש כאשר למרות מאמצים כנים עולה קושי להבין מדוע החוק נאכף באופן שונה בשני מקרים הנראים דומים עד מאוד. כזה הוא למשל הפיצוי שהושת על פרופסור סטיוון פלאוט, פרופסור לכלכלה ומנהל עסקים בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה, ואיש ימין. לפני שנים הוא פרסם מאמר בו השווה את הפרופסור האנטי-ישראלי מאוניברסיטת בן גוריון, ניב גורדון, ליודנראט - מועצות היהודים מטעם הנאצים בגטאות במרכז אירופה. גורדון תבע את פלאוט לדין, תביעה שהתגלגלה בבתי המשפט עד שהגיע השבוע לבית המשפט העליון. שם נקבע כי גם בחילוקי דעות קשים, השוואת ישראלי למשתפי פעולה עם הנאצים היא עוולה שיש לפצות עליה, ופלאוט יאלץ להעביר לחשבונו של גורדון עשרת אלפים שקל בעתיד הקרוב.

הלכתו של בית המשפט העליון אינה חדשה. הוא פסק בה בעבר כשפעיל הימין, איתמר בן גביר, תבע את העיתונאי אמנון דנקנר, לאחר שזה כינה אותו בשידור "נאצי קטן". גם אז קבעו השופטים כי בכנויי יש משום עוול שיש לפצות עליו. אלא שאז הם הסתפקו בפיצוי של שקל אחד בלבד.