בשבע 452: זכר לחורבן

הייתי מתה לצאת קצת החוצה! לפגוש חברות, לדבר... אבל אין מה לעשות. אני תקועה פה עד שירשו לי לצאת, וזהו.

אסתי רמתי , י"ט בתמוז תשע"א

עמדתי ליד החלון בחדר שלי והבטתי אל הרחוב. חתול, אישה חוצה את הכביש, ילד עם כדור... שום דבר מעניין. התיישבתי על המיטה, לקחתי ביד את הכיפה שהתחלתי  וסרגתי כמה עיניים. אוף, באמת שזה כבר נמאס... זרקתי את הכיפה הצידה. הייתי מתה לצאת קצת החוצה! לפגוש חברות, לדבר... אבל אין מה לעשות. אני תקועה פה עד שירשו לי לצאת, וזהו. אולי אני שוב אשחק במחשב?

בחוסר חשק הבטתי במסך, ואז ראיתי משהו שהקפיץ אותי מהמקום.

'לבונה מזמינה אותך לצ'אט'.

איזה כיף! לבונה, החברה הטובה שלי שטסה לחו"ל בתחילת החופש יוצרת איתי קשר! מיד התיישבתי והתחלנו לצ'וטט.

לבונה: מ'נשמע מורייתוש?

אני: בסדר, איכשהו. נו, אז איך אצל סבתא בצרפת? חוגגת?

לבונה: האמת היא שזה קצת מתחיל להמאס. היה די נחמד, אבל הייתי רוצה כבר לחזור לארץ. תגידי, את חולה או משהו? רוני סיפרה לי במייל.

אני: כן, אל תשאלי. נדבקתי בחיידק מוזר, ואני מבודדת בחדר שלי. אסור לי לצאת בכלל, וגם לאחרים אסור להיכנס.

לבונה: וי, וי! איזה באסה! כמה זמן את כבר שם?

אני: מי"ז בתמוז.

לבונה: ועוד כמה זמן את צריכה להשאר שם?

אני: כנראה שבערך עד תשעה באב.

לבונה:שיו, את בטח מתה משעמום.

אני: איך ניחשת? כבר קראתי עד שיצאו לי העיניים, ראיתי שמונה מאות אלף סרטים ושיחקתי בלי סוף במחשב. זה כבר ממש נמאס.

לבונה: ומה עם לעשות עבודות יד? את אוהבת להתעסק בדברים האלה, לא?

אני: את חושבת שלא ציירתי וסרגתי ותפרתי והדבקתי? כבר לא רואים את החדר מרוב תמונות ממפיות ופסלוני פימוJ . אבל אני משתגעת לקצת חברה אנושית.

לבונה: וחברות לא מצלצלות?

אני: מדי פעם... אבל אל תשכחי שעכשיו חופש. בנות נוסעות לטיולים, ואני לא מצפה שהם יחשבו דווקא עלי באמצע הנופש המשפחתי.

לבונה: איזה מסכנה. למה לא שלחת לי מייל? אם הייתי יודעת הייתי מצ'וטטת איתך כל יום. אז איך עבר הצום?

אני: איזה צום?! שכחת שאני חולה? אסור לי לצום.

לבונה: זה בטח היה מוזר לך לא לצום, את תמיד כל-כך מנסה להתחבר לעניין הזה של בית המקדש והכל.

אני: את צודקת. זה עוד אחד מהבאסות של להיות כאן לבד... אני מנותקת מכל  מה שקורה, וזה ממש קשה.

לבונה: תשמעי, חשבתי על משהו...

אני: יפה, זה הישג בשבילך (: סתם, אני צוחקת. נו, אז על מה חשבת?

המסך מספר לי שלבונה מקליד/ה. אני ממתינה בסבלנות.

לבונה: אני חושבת שאת דווקא יכולה להזדהות עם בית המקדש וירושלים – הרבה יותר מכל אחת אחרת! את הרי במצור! ועוד מי"ז בתמוז עד תשעה באב!

אני: חחחחח... מצחיק מאוד.

לבונה: נו, באמת! את סגורה בחדר, לא יכולה לצאת, אי אפשר להיכנס אלייך. אני מתארת לעצמי שלא נותנים לך לרעוב שם (אני מכירה את אמא שלך), אבל ההרגשה ממש דומה, לא?

אני: עכשיו שאת אומרת, יש בזה משהו... אני יכולה לשבת כאן וממש להרגיש את החורבן.

לבונה: את רואה? יאללה, אני צריכה ללכת עם סבתא לקניות. שיהיה לך רפואה שלמה, מורייתוש, ושתצליחי לצאת מהמצור!

אני: אמן סלה! ושגם ירושלים תבנה, ונזכה להיפגש בבית המקדש במהרה בימינו!

לבונה: אבל בלי החיידק המעצבן שלך...

אני:חחחחח....