בשבע 452: שאלת השבוע

האם ראוי שמינוי שופטים לביהמ"ש העליון יהיה מותנה באישור הכנסת?

עורך: ירעם נתניהו , י"ט בתמוז תשע"א

 

 לא לקרקס הפוליטי

פרופ' מרדכי קרמניצר / המכון הישראלי לדמוקרטיה

כבר היום בחירת השופטים בישראל נעשית תוך שיתוף של המערכת הפוליטית. מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים, שניים הם חברי כנסת ושניים שרים. לשם מינוי שופט לבית המשפט העליון נדרש רוב של שבעה. כלומר לא יכול להתמנות מי שאינו מקובל על הרוב הקואליציוני.

ההצעה להתנות מינוי של שופט לבית המשפט העליון בשימוע ובהחלטה של הכנסת מנומקת בכך שבית המשפט העליון הוא פוסט-ציוני. זו טענה שקרית. כל שופטיו היהודיים של בית המשפט העליון הם ציונים. מקצתם דתיים, מקצתם מסורתיים, מקצתם חילונים, מקצתם ליברלים, מקצתם שמרנים. אין זאת אלא שהמציעים מבקשים שכל שופטי בית המשפט העליון יהיו בעלי השקפה לאומנית קיצונית, אנטי ליברלית. במקום גיוון, נקבל בית משפט מונוליטי. במקום בית משפט עצמאי ובלתי תלוי, נקבל בית משפט פוליטי.

בצד היותו הפרשן המוסמך של החוק, תפקידו המובהק של בית המשפט הוא לשמש מגינם של כלל האזרחים מפני עריצות ושרירות השלטון. בני אדם שהם בני חורין אינם מוסרים לאיש, גם לא למי שבחרו בו, כוח בלתי מוגבל לפגוע בזכויותיהם. מכאן, חיוניותו של בית המשפט.

הקרקס הפוליטי המוצע בהצעה של בחינת השופטים על השקפותיהם הפוליטיות ימנע ממועמדים ראויים להגיש מועמדותם. אם תתקבל ההצעה, בית המשפט החדש שיכון יהיה חותמת גומי של השלטון. האזרחים יאבדו מעוז של הגנה עליהם ועל זכויותיהם. מערכת האיזונים והריסונים - שהיא חיונית לכל דמוקרטיה - תקרוס. ישראל תצעד צעד גדול, מכריע, לקראת הפיכתה ל'דמוקרטיה' מזרח תיכונית. כך יגוז חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו. מנחם בגין, שכתב על עליונותו של המשפט על הרוב הפוליטי ועל עצמאות השופטים, מתהפך בקברו.

 

השימוע יחזק את אמון הציבור במערכת

ח"כ יריב לוין, חבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט / סיעת הליכוד

שיטת בחירת השופטים שלנו לוקה בשתי בעיות עיקריות.

הראשונה – היעדר שקיפות. כשאנשים נבחרים למשרה רמה כל כך בוועדה סגורה שלא מתנהל בה פרוטוקול מסודר ושהדברים נסגרים בעסקאות של תן וקח מבלי שאיש יודע מהן – זה מצב בלתי תקין שלא היה מתאפשר בשום תחום, אפילו תחום משפיע פחות.

על כן תהליך בחירה של הכנסת ואשר ילווה בדיונים על פרטי המועמדים ועל הרקע שלהם, שיביא לציבור את העמדות השונות של מי שתומך ומתנגד – כל זה הופך את התהליך לנכון יותר. כמו כן, השקיפות תגרום לכך שהיכולת לקבל החלטות באין מפריע על סמך שיקולים לא עניינים כבר לא תתאפשר.

הבעיה השנייה – במערכת המשפט יש שני קטבים: צד של שיפוט מקצועי וצד של השקפות העולם והעמדות האישיות של אותו שופט, אשר באים לידי ביטוי בפסיקות. בג"ץ נמצא במקום אקטיביסטי מאוד והשופטים לקחו על עצמם, בלי הסמכה בחוק, להתערב ולהחליט במקום הרשות המחוקקת והמבצעת. ברור שככל שהפסיקות מושפעות מהשקפת עולם ונכנסות לתחומים של נורמות ותפישות עולם, כך ראוי ונכון לייצר בית משפט פלורליסטי שמשקף מגוון דעות. איך משיגים מגוון שופטים שמייצגים קשת של השקפות עולם הקיימות בציבור? באמצעות בחירות השופטים ע"י הכנסת. הרי הכנסת עצמה משקפת את קשת הדעות בציבור.

צריך לזכור שהמצב בישראל אין לו אח ורע בעולם. אצלנו השופטים לא רק מעורבים בתהליך הבחירה אלא גם יש להם זכות וטו לפסילת מועמדים, וכך השופטים עצמם קובעים מי יבוא בשעריהם. אין מדינה ששיטת בחירת שופטים שלה מעניקה לשופטים משקל רב כ"כ בתהליך הבחירה. בדרך כלל לפרלמנט יש משקל מכריע בבחירת השופטים וכן לרשות המבצעת. בארה"ב הנשיא ממנה את השופטים, אבל זה בכפוף לאישור של הסנט לאחר שימוע פומבי באחת הוועדות. בארה"ב השופטים לא מעורבים עמוק כל כך בשום דרך במינוי של עצמם, וזה נובע מתפישת הפרדת רשויות.

כמו כן, ברגע שהכנסת תאשר המינויים, אמון הציבור במערכת המשפט יגבר.

 

ברוב העולם נבחרי הציבור ממנים שופטים

ד"ר יצחק קליין / ראש המרכז המדיני לישראל

הענקת הסמכות לכנסת לאשר מינוי שופטים לבית המשפט העליון לאחר שימוע היא תיקון חיוני למשטר הדמוקרטי בישראל. ג'יימס מדיסון, מחבר חוקת ארה"ב, כתב כי עקרון הפרדת רשויות פירושו אמנם להקים שלוש רשויות, אך להעניק לכל רשות את הכלים לבלימת יומרנות היתר של האחרות. 

שופטים לאחר מינוים צריכים להיות כפופים למרות הדין בלבד, חופשים מהשפעות חיצוניות. זאת אומרת ש'הבלימה' הראויה ביותר לרשות השופטת צריכה לבא דווקא בשלב המינוי. ברוב מדינות אירופה והאנגלו-סקסיות, מינויים לערכאה העליונה, זאת הפוסקת בנושאים ערכיים, נתונים בידי נבחרי הציבור. אלה ממנים שופטים המחוברים לערכי העם שבו הם יושבים, והמקבלים את עליונות החוקים שהרשות המחוקקת העבירה ואינם בודים 'חוקים' מליבם. זאת הנורמה הדמוקרטית.

פרופ' מנחם מאוטנר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שאינו חשוד כ'פשיסט ימני', כותב כי "בית המשפט חבַר לקבוצת... ההגמונים לשעבר הליברלים ושיתף עמה פעולה באופן הדוק ועקבי".  בית המשפט נענה לעתירות "שנועדו לשבש את מהלכיו של השלטון הנבחר". הוא פועל זה שנים כדי לסכל את בחירת הבוחר בקלפי, פוגע במוניטין של עצמו ושל המשטר הדמוקרטי כולו. אנו זקוקים לשופטים אחרים, שיינזרו מהמשחק הפוליטי ויקבלו את מרות החוק כפי שנחקק.

שאלות מהסוג "רוצים שדרעי או קצב ימנה שופטים?!" אינן ענייניות. לכל צד פוליטי הקצב או הרמון שלו, אך מינויים יאושרו על ידי הכנסת כולה. אין תהליך שקוף ופתוח כמו שימוע פומבי, שבו גם לאופוזיציה הזדמנות לחשוף את חסרונותיהם של מועמדים, אם יש, בפני העם. השיטה עדיפה עשרת מונים על פני השיטה הנוכחית שבה אישה אחת יכולה לקבוע מי יהיה שופט לפי מי שהיא אוהבת או שונאת, ושבה נמנעים מינויים מצוינים כגון רות גביזון, כי "יש לה אג'נדה", או פרופ' נילי כהן, כי יש לה החברים הלא נכונים והיא הייתה עשויה להטיל צל על קולגות בינוניות.

בשנים האחרונות החברה הישראלית חוזרת בהדרגה לשורשיה היהודיים. הניסיון של העשורים האחרונים לבלום מהלך זה באמצעות מערכת המשפט אינו לגיטימי. הצעת החוק תחזק את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כאחד, ויש לאמצה.

 

די לחבר מביא חבר

"השיבה שופטינו כבראשונה" - עד שנהיה ראויים שנזכה לכך, על הכנסת שהעם בחר בה למנות שופטים בעליון, ולא להנציח את המצב שבו חבר מביא חבר.
ובנוסף, על הכנסת להגביל את הסמכויות של הבג"ץ, כדי להפסיק את המצב של ביטול חוקים שהכנסת חוקקה.

יצחק דהן, ביתר

 

ללמוד מאומות העולם

לכל הדעות ידוע ומוכרת הלכה משפטית הדתית בעיקר והחילונית בכלל: ברגע ששופט נגוע בבעל הדין הוא נפסל מלדון בעניינו. ומאותו עיקרון טוב ויפה לקדם עניין זה של בחירת שופטים בידי הכנסת, כפי הנהוג בעוד מדינות העולם.

ליאון פלג, ירושלים

 

שופטים משובטים

בוועדה למינוי שופטים חברים כבוד 3שופטים, 2 עורכי דין (שבד"כ מיישרים קו עם השופטים) 2 נציגים מהכנסת (אחד לכאן ואחד לשם) ושניים מן הממשלה (אחד ימינה והשני שמאלה). כך שהחשבון פשוט: רוב אוטומטי שצועד בשביל שסלל 'הכהן הגדול של הדמוקרטיה הישראלית', אהרון ברק. כפי שהתבטא פעם פרופ' דיסקין: "ועדה שמשבטת עצמה לדעת". האם ראוי לשנות את המצב? כמובן. האם יש לכך סיכוי? חבל על הזמן. כפי שאמר פעם השופט חשין: "מי שירים ידו על בית המשפט...

אריק קרמר, ירושלים