בשבע 453: המושבה הגרמנית

בלב המושבה הציורית מגדל שבגליל, חיה קהילת גרים יוצאי גרמניה, הם החליטו להצטרף לעם היהודי כדי לנסות לתקן את פשעי אבותיהם.

רבקי גולדפינגר , כ"ו בתמוז תשע"א


העם הגרמני לא יהיה מסוגל לעולם לכפר על מעשיו. אי אפשר למחוק את מה שקרה. זהו אות קלון שהם יצטרכו לשאת עד סוף כל הדורות. אבל יחד עם זאת, מוטלת עליהם החובה לנסות לתקן. זו, בעיניי, אחריות כבדה - לבחון כל הזמן איך ניתן להשלים בכל דרך את אותה מציאות חסרה "חשבתי שאותם ניצולים אחרי כל מה שעברו בוודאי ישנאו אותי כי אני גרמני, אבל עד היום קשה לי לתפוס איך הם קיבלו אותי בטוב לב שכזה. היחס שלהם לימד אותי באיזה עם נפלא מדובר" ישראל אמרוסי, לשעבר ראש מועצת מגדל: כשהתושבים ראו שהילדים מחונכים ליראת שמיים ולקיום מצוות על פי ההלכה היהודית, היה ברור לכולם שכל הדיבורים על כך שהמבוגרים התגיירו והם בעלי קשר אמיתי ועמוק לעם היהודי היו נכונים. אחר כך, הבנים גם שירתו בצבא והיו ציוניים בכל רמ"ח איבריהם "כמי שחונך כל חייו על העובדה שהיהודים הם העם הנבחר, היה לי מאוד כואב לחשוב שדווקא בני העם שלי הרימו את ידם על עם האלוקים. זה היה אסון בשבילי. אנשים דתיים-נוצרים בסביבתי נימקו את כל הקטסטרופה והחורבן שהיו בגרמניה שלאחר המלחמה בכך שהגרמנים העזו לפגוע בעם הנבחר"
קירות ביתם של בני הזוג גינטר וגיטרון גוטשלק, עמוסים בשלל תמונות משפחתיות המספרות את סיפור חייהם הפתלתל. על המדף מונחת חנוכיית נחושת. גיטרה ישנה תלויה על אחד מקירות הסלון. פסנתר צר ושחור עומד חבוי בפינת החדר. על השידה מונחים בסדר מופתי תנ"ך וספרי קודש לצד ספרי הגות ופרוזה בשפה העברית והגרמנית, רומזים ולו במעט על מורכבות אישיותם של יושבי הבית. מהחלון הפתוח לרווחה ניבטים הכנרת והרי הגולן במלוא הדרם. גינטר, גרמני מלידה, אדם חביב ומנומס בתחילת שנות השבעים לחייו, בחר בצעירותו מתוך הכרה ברורה בעם היהודי. מאז הוא מקדיש את חייו ופועלו בניסיון לתקן, ולו במשהו, את פשעי אבותיו.

מכתבים מאבא שנהרג

הוא יושב בסלון ביתו הצנוע, בלב המושבה הגלילית מגדל, כשלצידו רעייתו גיטרון. במבטא יקי כבד הם מספרים בהתרגשות על ילדותם כגרמנים נוצרים, על פשעי השואה שהשפיעו על מהלך חייהם ועל הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" שהגשימו בגופם. גינטר נשען על אדן החלון, מביט ממושכות אל עבר הנופים המרהיבים המשתקפים באופק. הוא שואף מלוא ריאותיו מהאוויר הצח ורק אחר כך מתיישב לאיטו על הכורסה. עושה רושם שלא נוח לו לשוב אחורנית בציר הזמן, אל ילדותו הרחוקה שבגרמניה הנאצית.

הזוג גוטשלק לא לבד. במושבה מגדל חיה כיום קהילה המונה עשרות גרמנים מלידה, שנולדו עם העול הכבד מנשוא של מלחמת העולם השנייה על כתפיהם. בעקבות פשעי בני עמם בשואה הם חשו רגשות אשם ושאט נפש והגיעו לישראל, תחילה כמתנדבים בארגון נוצרי-מיסיונרי, כדי לסייע ולתמוך עד כמה שניתן בניצולי השואה. המפגש עם סיפורי הזוועה של אותם אודים מוצלים מאש גרם לחברי הקבוצה להעמיק ולחקור את תולדות העם היהודי ואמונתו. כתוצאה מכך, הם הגיעו למסקנה שעליהם לנטוש את הדת הנוצרית, להשתקע בארץ הקודש ולהפוך להיות חלק מהעם הנבחר.

ההתחלה לא היתה קלה. הם נתקלו בגילויי חשדנות והרמת גבה. היו שהטילו ספק בנוגע לאמיתות כוונותיהם, היו שהחרימו ונידו אותם, היו שלא הכירו בגיורם. אך אותם גרמנים ובני משפחותיהם התעקשו לקשור את גורלם בעבותות של אהבה בגורלו של העם היהודי והכריזו בלב שלם: 'עמך עמי ואלוקייך אלוקיי'.

גינטר גוטשלק נולד בשנת 1940 בעיר רוטנברג שבגרמניה, בימיה הסוערים של מלחמת העולם השנייה. את אביו לא הכיר מעולם. "אבא היה חייל צעיר בצבא הגרמני. הוא יצא למלחמה בחזית מול הצבא הרוסי. בסך הכל מלאו לו עשרים וחמש שנים".

אביך הזדהה עם האידיאולוגיה הנאצית? "אבא היה אדם פשוט, בנאי וחקלאי. הוא היה נוצרי מאמין. אמא סיפרה לי שהוא לא רצה לצאת להילחם אבל כפו את זה עליו. זו היתה דיקטטורה. הרי עצרו והרגו כל מי שהתנגד למשטר. כשהתבגרתי קראתי מכתבים שאבא שלח לאמא משדה הקרב. זה היה מאוד קשה בשבילי. הוא כתב לה: 'כל כך מיותר להקריב את החיים שלי בשביל המלחמה הטיפשית הזו'. הוא לא הבין בשביל מה נלחמים. הוא חזר וכתב 'אני מקווה כבר לשוב הביתה ולהיפגש עם היקרים לי'. הוא מאוד התגעגע למשפחה שלו ורצה לחזור הביתה, אבל נהרג בקרב מול הצבא הרוסי. החיילים הגרמנים נהרגו באותו קרב כמו זבובים. אפילו קבר לא היה לאמא כדי להתאבל עליו", הוא נאנח.

גינטר הקטן גדל למציאות של אמא המתאבלת על אהובה שלא שב. "הבית היה מלא בכל פינה בתמונות של אבא. אמא גידלה אותי ואת אחותי ולטרוד לבד. היא לא התחתנה ועד יומה האחרון בכתה על אבא".

האלמנה הצעירה ושני ילדיה, גינטר וולטרוד, גרו בשכונה חקלאית וניהלו בקושי רב משק קטן. "למשפחה שלי היו שטחי אדמה לא גדולים לגידולי חיטה, שתי פרות ועז. מדובר היה באוצר גדול בזמן המלחמה. מעולם לא רעבנו", הוא מציין.

לתקן ולא לכפר

בכל שנות ילדותו, הוא אומר, ליוותה אותו תחושה פנימית של זרות. "גם בין החברים והסביבה הטבעית שלי הרגשתי שונה, אחר, לא שייך. ככל שגדלתי כך גברה בתוכי אותה תחושה לא רציונאלית של זרות", הוא מספר.

יהודים לא הכיר בילדותו. "נולדתי למשפחה דתית נוצרית-פרוטסטנטית. באופן אישי, לאורך כל הילדות שלי, לא הכרתי אפילו יהודי אחד. לא היה לי מושג מה זה יהודי ובבית הספר לא דיברו איתנו על מה שקרה. אבל למרות זאת, התנ"ך והברית החדשה היו הבסיס לכל מה שהאמנתי וחונכתי עליו ולכן יהודים, למרות שלא הכרתי אותם, היו בשבילי העם הנבחר".

רק שנים מאוחר יותר, כשהיהודים החלו שבים ממחנות ההשמדה ופליטים רבים נאספו ברחבי גרמניה, החל גינטר להיחשף לקורות המלחמה. אך גם אז עדיין לא ייחס לרצח העם היהודי את אותו מימד עוצמתי ומטלטל אותו יחווה בעתיד.   "קראתי קצת חומר בנושא והבנתי שנרצחו המוני יהודים, אבל כילד התעסקתי יותר באבל הפרטי שלנו כמשפחה. חשבתי רק על אבא שלי החייל הצעיר שנהרג בקרב. אמרתי לעצמי: 'אין מה לעשות. כנראה ככה זה במלחמה אכזרית. יש הרוגים משני הצדדים'".

כשבגר, כבר חלחלה בליבו ההכרה הנוראה שהעם הגרמני הוא האחראי לרצח שיטתי של שליש מהעם היהודי. "כמי שחונך כל חייו על העובדה שהיהודים הם העם הנבחר, היה לי מאוד כואב לחשוב שדווקא בני העם שלי הרימו את ידם על עם האלוקים. זה היה אסון בשבילי. אנשים דתיים-נוצרים בסביבתי נימקו את כל הקטסטרופה והחורבן שהיו בגרמניה שלאחר המלחמה בכך שהגרמנים העזו לפגוע בעם הנבחר", מסביר גינטר.

בסיום לימודי התיכון פנה גינטר לאוניברסיטה ללימודי בניין, ולאחר שלוש שנים של לימודים אינטנסיביים זכה לתעודה המיוחלת והחל להתפרנס כפועל בניין. "גרמניה היתה זרועה בהרס ולכן היתה לי עבודה בשפע. עבדתי כבנאי כשברקע כל הזמן הטרידה אותי המחשבה מה עליי לעשות כדי לכפר על הפשע הנורא שחולל העם הגרמני. זה הציק לי בלי הפסקה". 

ניתן לכפר על רצח של שישה מיליון בני אדם?

"אני מבדיל בין 'לכפר' לבין 'לתקן'", הוא מבקש להבהיר. "ברור לצערנו, שאי אפשר להחיות ולהחזיר את הנרצחים. זה בלתי אפשרי, ולכן העם הגרמני לא יהיה מסוגל לעולם לכפר על מעשיו. אי אפשר למחוק את מה שקרה. זהו אות קלון שהם יצטרכו לשאת עד סוף כל הדורות", מדגיש גינטר בנחרצות. "אבל יחד עם זאת, לאחר אותו מעשה איום ונורא מוטלת עליהם החובה לנסות לתקן. זו, בעיניי, אחריות כבדה - לבחון כל הזמן איך ניתן להשלים בכל דרך את אותה מציאות חסרה", מסביר גינטר את האמונה שהפכה עבורו, שנים מאוחר יותר, לדרך חיים.

העיוות הנוצרי נחשף

כשמלאו לגינטר עשרים ושלוש, הוא חש כיצד אותו רצון עז לסייע לעם היהודי מתגבר בקרבו והוא החליט לנסוע להתנדב בארץ הקודש. "אמנם רק נולדתי בזמן המלחמה ובאופן מעשי לא היה לי יד ורגל במה שקרה, אבל הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. זה ממש בער בי, אז עזבתי הכל ונסעתי לישראל".

כנוצרי מאמין הצטרף גוטשלק לארגון סעד נוצרי-גרמני בשם 'ידידי ישראל' יחד עם מתנדבים גרמנים נוספים. הקבוצה הגיעה לראשונה ל'כפר תקווה' הנמצא בסמיכות לקריית טבעון. המתנדבים סייעו בבניית מוסד לילדים מפגרים, אשר פועל שם גם כיום. "אנחנו הקמנו את הכפר הזה על הרגליים. שיפצנו, בנינו, צבענו... היה משהו טוב באוויר. היינו מלאי התלהבות. זו היתה תחושה מרוממת של עשייה למען נזקקים", הוא מסביר.

את אשתו, גיטרון, הכיר באחת מקבוצות המתנדבים מגרמניה. גם היא חשה באותו צורך פנימי לתרום עד כמה שאפשר לעם היהודי. הם נישאו בחתונה נוצרית בגרמניה ושבו לארץ הקודש כדי להמשיך במסע התמיכה בעם הנבחר.

קבוצת המתנדבים הגרמנים הועברה לפרויקט התנדבות נוסף בשבי ציון, סמוך לנהריה. "שם בנינו בית הבראה לניצולי שואה". בהמשך, מונה גינטר למנהל בית ההבראה ומתוקף תפקידו זה יצר קשרים אישיים עם הניצולים. התוצאה של אותן שיחות נפש, היתה תחילתו של שבר אמוני-דתי. "חשבתי שאותם ניצולים אחרי כל מה שעברו בוודאי ישנאו אותי כי אני גרמני, אבל עד היום קשה לי לתפוס איך הם קיבלו אותי בטוב לב שכזה. היחס שלהם לימד אותי באיזה עם נפלא מדובר". כשהתבררה לגינטר הזוועה ולאיזה שפל הגיעו בני עמו – החל מכרסם בו יותר ויותר הספק בנוגע לצדקת דרכו ולאמונתו בדת הנוצרית.

גינטר החל חוקר את ההיסטוריה ונוכח לגלות, לתדהמתו, שאותה כנסיה נוצרית המטיפה בלהט לחסד ולאהבת האדם היא היא שרדפה והרגה יהודים במשך אלפיים שנה. "הרגשתי שיש בכך עיוות נוראי. גיליתי שנהרות של דם נשפכו על ידי בני הדת שלי לאורך ההיסטוריה. מסעות צלב, אינקוויזיציה, פרעות, רדיפות, עלילות דם, שואה... שלושה עשר מיליון יהודים. מספר איום ונורא של אנשים חפים מפשע שכל חטאם היה היותם יהודים", הוא נאנח. "זה לא היה לי קל. הרגשתי שכל מה שהאמנתי בו קורס מסביבי, אבל היה לי ברור לחלוטין שאני לא רוצה בשום אופן להיות חלק מאותה הדת".

בלב שלם החליטו גינטר ורעייתו שהם נוטשים את הדת הנוצרית ואת הארגון הנוצרי שבמסגרתו הגיעו לארץ. מתוך תחושת שותפות גורל עם העם היהודי, החליטו להשתקע בארץ ישראל. "ידעתי חד משמעית שמאותו היום מטרת קיומי היא לתרום ולסייע לעם היהודי שנפגע כל כך מהעם שלי. השאיפה שלי היא להוסיף טוב בעולם. ראיתי ואני רואה בזה עד היום-שליחות", הוא מדגיש.

לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו בני הזוג גוטשלק, בעקבות בקשה ממשרד הרווחה, למוסד למבוגרים הלוקים בפיגור שכלי שהוקם במושבה מגדל. הם נרתמו לעניין באופן מיידי. גינטר עמל במרץ לבנות מוסד ראוי ותומך לאותם נזקקים.

"אבא, גם אנחנו כמו הנאצים?"

אל בני הזוג גוטשלק הצטרפו עוד מספר זוגות של גרמנים מלידה ששאפו אף הם להתגייר ולהיות חלק מהעם היהודי. הם אימצו את חוסי המוסד בעלי הפיגור והחלו לדאוג לרווחתם.      

בתחילה, כאמור, התקשו תושבי המקום לקבל את טוהר כוונותיהם של קבוצת 'הגרמנים' שנחתה במושבה ללא כל הכנה מוקדמת. ישראל אמרוסי, לשעבר ראש המועצה המקומית מגדל, מתאר את תחושת התושבים בשנים הראשונות: "יום אחד הגיעה למושבה קבוצה של אנשים גרמנים והתיישבה בינינו. תושבי מגדל לא ידעו איך לאכול את זה. הם שמו לב שהחבר'ה הגרמנים קנו עוד ועוד בתים במושבה, ולא הבינו מי הם ומה הם רוצים. היו שמועות שהם בכלל מיסיונרים", מסביר אמרוסי. 'הגרמנים', כפי שכונו בפי בני המושבה, התנהגו בנימוס אירופאי והסבירו שבאו מתוך רצון לתרום לעם היהודי. מתנדבים גרמנים נוספים החלו להגיע לתקופות זמן שונות כדי לסייע למשפחות הקבועות. "הם היו מלאי רצון טוב. היו מהם שאפילו נדבקו ברעיון ונשארו במגדל. קהילת הגרמנים הלכה וגדלה ובני המקום התחילו לקבלם".

אמרוסי מספר שהרוחות נרגעו לאחר שרוב המבוגרים עברו תהליך גיור על פי ההלכה, וילדיהם גדלו וקיבלו חינוך יהודי-דתי. "כשהתושבים ראו שהילדים מחונכים ליראת שמיים ולקיום מצוות על פי ההלכה היהודית, היה ברור לכולם שכל הדיבורים על כך שהמבוגרים התגיירו והם בעלי קשר אמיתי ועמוק לעם היהודי היו נכונים. אחר כך, הבנים גם שירתו בצבא והיו ציוניים בכל רמ"ח איבריהם". היום, מציין אמרוסי, תושבי מגדל גאים בקהילה הגרמנית-יהודית שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי.

בני הזוג גינטר יודעים אף הם לספר על קשיי קליטה בשנים הראשונות למגוריהם במושבה. "היו מקרים שאנשים קראו לעברנו ברחוב 'בשביל מה באתם לכאן?', 'תחזרו לגרמניה', 'לא מספיק מה שעשיתם'... אבל אנחנו לא נפגענו", מציינת גיטרון בעדינות. "התמקדנו בעשייה במוסד. האמנו במה שעשינו והתמקדנו בלעזור לחוסים במוסד".

היום המורכב ביותר בלוח השנה העברי עבור ילדי הקהילה היה, איך לא, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. "בישראל היינו תמיד 'הגרמנים'. ביום השואה הילדים היו שומעים בבית הספר סיפורים קשים על הגרמנים הרשעים ועל מה שהם עשו לעם היהודי בשואה. הם היו חוזרים הביתה נסערים ושואלים בחשש: 'אבא, גם אנחנו כאלו?'", מספר גינטר. הבן, יהונתן (41), מתאר את אותם ימים בבית הספר כימי שיא מבחינת הקושי האישי עימו נאלץ להתמודד. "הכל צף באותם ימים, שאלות זהות ואמונה", הוא מסביר, אך מציין שדווקא הידיעה כי הוריו התנתקו במודע מהעם הגרמני ובחרו בעולם היהודי ובעשייה מתוך אהבה, הקלה עליו.

חוויות מעולם האמת

למרות הקשיים מסביב, השתדלו בני הזוג גוטשלק להתמקד בעבודתם המסורה במוסד. כבנאי מומחה, הגה גינטר את רעיון הקמת 'המפעל לתעסוקה שיקומית' שעוסק בבנייה של שולחנות מאבן ומעץ.

"עברתי בכל הארץ ואספתי ממפעלים ובתי חרושת שאריות פסולת של אבן ושיש. יחד עם החוסים בנינו ריהוט חוץ, כמו שולחנות לפארקים וספסלים. זה היה ב"ה רעיון נפלא. אותם חוסים קמים כל בוקר ועובדים ויוצרים. יש להם איזו תכלית לחיים. זו תחושת סיפוק בשבילם".

ההצלחה בשיווק השולחנות היתה הרבה מעל המצופה. "קק"ל, רשות הגנים הלאומיים, מועצות מקומיות ובסיסי צה"ל - כולם רכשו את השולחנות והציבו אותם כמעט בכל פינה בארץ", מספר גינטר, ומצביע בגאווה על שולחן דומה בסלון ביתו.

עד היום ממשיכים חברי הקהילה לתרום להצלחתו של המוסד לבעלי פיגור במגדל, הן בעבודה ובהעסקת החוסים והן בדאגה ובטיפול לרווחתם.

השיחה נקטעת כשהבת, רחל (39), ושלושה מילדיה הגיעו לביקור קצר בבית ההורים. רחל מתגוררת ביישוב קשת שברמת הגולן, מטפחת אופנתית עטויה לראשה. ילדיה, אמונה ואיתמר, ניגשים לפינת המשחקים ומעסיקים את עצמם בשקט. גיטרון, הסבתא דואגת לכבדם בלחמניות תוצרת בית ומזכירה לקטנים שברכתן 'מזונות'. גינטר, הסב הגאה, מציג אותם בפניי. חמשת ילדיו, אשר גוירו על פי ההלכה וחונכו כיהודים מאמינים, הקימו בתים לתפארת. הבכור, דוד, גר עם משפחתו בביתר עילית. בן נוסף מתגורר עם משפחתו ביישוב מבואות-יריחו, ושני הבנים הנוספים מתגוררים במגדל וממשיכים לתפעל את המוסדות אותם הקים אביהם. "יש לנו, ברוך ה', עשרים ושמונה נכדים", מציינת בגאווה גיטרון, כיאה ליידישע-מאמע אמיתית.

"הניסיונות מאת הקב"ה לא חדלים אף פעם", אומר גינטר. לפני 11 שנים, בשעת בוקר מוקדמת, היה עסוק בבניית הגג במפעל השיקומי. הוא  טיפס על הגג, הכה בפטיש ובנה במלוא המרץ. לפתע, כשדרך על אחד מלוחות האסבסט, מעד ונפל בכל הכוח על רצפת החדר. הפגיעה בראשו היתה אנושה והוא הובהל במהירות האפשרית לבית חולים במצב קריטי. שלושה ימים שכב מפרפר בין חיים למוות. הרופאים היו פסימיים, אך בני משפחתו ההמומים שלא משו לרגע ממיטת חוליו, התעקשו לא להרים ידיים ולא לוותר על התקווה. שלושה ימים ארוכים ומתישים שכב גינטר במצב של מוות קליני. כל אוהביו התפללו וייחלו לנס ואז להפתעת כולם הוא שב להכרתו. גינטר מספר כי "שלושת הימים האלו היו הימים היפים בחיי. אני זוכר שעליתי למעלה לשמיים. היה לי טוב. הרגשתי מין שלווה רוחנית שמימית כזאת. זו היתה חוויה פנימית עמוקה שאי אפשר לתאר אותה במילים. הייתי פשוט בבית". גינטר מתאר כיצד תוך כדי ריחוף ראה את גופתו מונחת על מיטת בית החולים ואת אשתו בוכה וכואבת. "ראיתי את גיטרון והבנתי שאני חייב לרדת למטה. הרגשתי שאני לא מסוגל להשאיר אותה לבד. פתאום התעוררתי בבית החולים ולמעשה, קיבלתי את החיים שלי שוב במתנה", הוא אומר נרגש.

"לא מפסיק לחלום"

ההחלמה היתה איטית ומורכבת. לאחר אשפוז ממושך ותהליך שיקום ארוך הוא שב לתפקוד יומיומי כמעט מלא, אך זיכרונו עדיין לא שב לאיתנו. במהלך הראיון הוא נעזר מספר פעמים באשתו לציון מקומות ותאריכים. אמנם זכרונו מתעתע לעתים, אך שאיפתו הכבירה לתרום וליצור למען עם ישראל לא חדלה לרגע. גינטר חלם להקים בית אבות לבני הדור השלישי כדי שיוכלו לחיות את שארית חייהם בכבוד ובנחת. "מה לעשות", הוא מחייך, "אני לא מפסיק לחלום".

גינטר, שייסד עמותה בשם ''וחי אחיך עימך בישראל", התרים כמה גופים כלכליים בגרמניה וגייס משאבים להגשמת חלומו - הקמת בית אבות. את המקום שנקרא 'שבת אחים' מנהלים מזה שלוש שנים גינטר, שהינו יו"ר העמותה, ואייל אופיר המשמש כמנכ"ל והינו בן אחותה של גיטרון. הקמת הדיור המוגן הוא עוד נדבך בחזון הקהילה לסיוע לעם היהודי, מסביר גוטשלק.
"מטרתה המרכזית של העמותה היא בסיוע לחברה הישראלית, בעיקר ע"י חיזוק החלש שבה. בית האבות שלנו עשוי במתכונת שונה ויוצאת דופן. יש בתי אבות שכל מי שמעוניין להתקבל לשם צריך למשכן את הבית שלו, ולשלם מדי חודש אלפי דולרים. אבל אצלנו ב'שבת אחים' הגישה כמובן, שונה לחלוטין. הקשיש לא צריך למכור או לשעבד את הבית, אלא הוא מתבקש לשלם רק עבור השהות במקום. כל דייר מתגורר בדירה מרווחת ומקבל טיפול בריאותי צמוד. הוא לגמרי עצמאי, מארגן את סדר היום שלו ובוחר את החוג או ההרצאה שהוא מעוניין להשתתף בו", מסביר גינטר בסיפוק. " זו זכות גדולה עבורי ועבור חבריי להיות חלק מהעם הזה", מדגיש גינטר בהתרגשות גדולה. "האהבה שלי לארץ ולעם היהודי רק הולכת מתחזקת מיום ליום".

Rivkig.besheva@gmail.com