בשבע 453: הביטאון של המדינה

אבי סגל , כ"ו בתמוז תשע"א

"נלחמים על הבית: מחאת האוהלים הפכה אמש לכוח שהממשלה לא תוכל להתעלם ממנו". המשפט הזה לא נולד על לוח המודעות ברוטשילד או באחד משלטי ההפגנה הסוערת של מפגיני המאהל, אלא בכותרת הראשית ובכותרת המשנה של לא אחר מאשר ידיעות-אחרונות. הפגנות גדולות וסוערות פי כמה לא זכו להתגייסות תקשורתית, אבל מאז חילופי השלטון האחרונים, הביטאון של המדינה איבד לא רק את הברקסים אלא גם את הבושה.

רק עיתון חסר בושה יכול לפרסם, במקום ידיעה ראשית, טור דעה של הפוליטיקאי יאיר לפיד. רק עיתון חסר בושה יכול לשלוח את יגאל סרנה - אותו סרנה שבידיעות ניסו ולא הצליחו להיפטר ממנו לצורך התייעלות התאגיד – לסקר הפגנה נגד בעלי ההון. רק עיתון חסר בושה יכול לנהל תעמולה גלויה, בוטה, חסרת תחכום, ואחר כך להתלונן על הסטנדרטים העיתונאיים של המתחרים.

ובכל זאת, אפילו בידיעות אפשר למצוא קצת איזון בנושא מחאת האוהלים. באמת, צריך רק לדעת איזה חלק לקרוא. למשל, במוסף 'לוח ידיעות אחרונות' המצב נראה פחות גרוע מאשר בעמודים הראשיים: דירת 2 חדרים בפתח תקווה, שקטה פלוס מזגן – 2300 ₪; דירת 5 חדרים ברמת גן, מוארת ומטופחת – 3900 ש"ח; דירת 3 חדרים בשכונת התקווה התל-אביבית – 3400 ש"ח כולל מזגן ושלושה כיווני אוויר. כל הדירות במרחק הליכה מרחוב מרכזי, ובמרחק אוטובוס אחד – מקסימום שניים במחיר של אחד – ממרכז העיר הלבנה.

וצדק לכל

לגופו של עניין: מבאס לגלות, שאפילו מחאה על מחירי דירות מפצלת את העם לשמאל וימין, לאלה המתעבים את ראש הממשלה ומנקזים את שנאתם לנושא הדיור, ולאלה הרואים בהם מפונקים ואגואיסטים ששום דבר לא יוציא אותם מהבית מלבד הדיור. ברקע נמצאים גם העובדים הזרים ומפוני גוש קטיף, כשגם התעמולה התקשורתית והדחיפה הפוליטית של מחאת האוהלים תורמות את שלהן – אם כי בוודאי אינן אחראיות בלעדיות – לחלוקה המסורתית בין תומכים משמאל למתנגדים מימין.

הסיבה להיווצרות הקצוות הפוליטיים, שהאמת נמצאת כנראה איפשהו ביניהם, ברורה לחלוטין: יש במחאת האוהלים די צידוקים לשני המחנות. היא כוללת מפונקים וגם כאלה שלא, יש בה אנשים עם מצוקה אמיתית וכאלה שלא, היא פוליטית במקומות מסוימים ואותנטית באחרים, יש בה צדדים חינניים וטיפוסים לא נעימים, גילויים של פעילות ציבורית ברוכה לעומת סתם מחנה קיץ של חבר'ה משועממים.

לפיכך, מומלץ לא להתרגש מהמחאה יתר על המידה, לא לחיוב ולא לשלילה. לבקר את הפוליטיקאים והתועמלנים בתקשורת זו מצווה, לאו דווקא את המפגינים כמכלול. ואגב, גם למפונקים מותר להפגין, בעיקר כשהם די צודקים והמחירים באמת מטורפים. לזכותם ייאמר, שלפחות הפעם לא מדובר בהפגנה נגד עליית מחירי הארטיקים בקפיטריות של הקמפוסים.

אוהל מועד

האם מחאת הדיור תחזיק מעמד, ולמשך כמה זמן? ובכן, שלושה מבחנים עיקריים – שלושה תאריכים, ליתר דיוק – יצטרכו אנשי האוהלים לעבור בהצלחה כדי להוכיח את רצינותם.

תאריך אחד הוא ב' בחשוון הקרוב, מועד פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות. התאריך הבא, בהנחה שתפילות 'טל ומטר' יתקבלו במועדן, הוא יום המבול הראשון. והמבחן השלישי, המשמעותי מכולם, הוא האירוע החדשותי המסעיר הבא. למשל, אם יתרחש כאן משהו בסדר גודל של הסכם מדיני, מלחמה או חזרה של גלעד שליט הביתה – אירוע שאחריו אפילו ידיעות-אחרונות לא יצליח לנשוף על להבת המחאה של אנשי האוהלים. רק אם המפגינים ישרדו את שלושת המבחנים האלה, ולא יקפלו את האוהלים כדי להיכנס לדירה חדשה במחיר מופקע, יש מצב שהם באמת כאן כדי להישאר. 

העני ואני

מזה זמן אני חושד, ובבקשה להתייחס לדבריי ברצינות גמורה, שיאיר וליהיא לפיד הם אדם אחד. אותו סגנון כתיבה, אותו שימוש בגוף ראשון רבים, אותן תבניות קיטש בנוסח "נשבענו לעצמנו שהדברים כאן ייראו אחרת", אפילו שמותיהם של השניים בדפי הפייסבוק מופיעים באותו אופן, בעברית ובאנגלית עם קו מפריד. ובינינו, אם לא מחשיבים תמונות סטילס שאולי משופצות בפוטושופ, מתי לאחרונה ראיתם את ליהיא ויאיר באותו פריים?

כעת מגיעה מחאת הדיור, ושני בני הזוג שהם אחד מתייחסים אליה באותו אופן ממש: מבט שהוא גם מבחוץ וגם מבפנים, גם "אחיי העבדים" ו"אתם צודקים" אבל גם "איש אינו מצליף בנו בשוטים בשדות הכותנה, אבל גם לא צריך, אנחנו כבולים אל האדמה הזו לא פחות". השילוב המחוכם הזה, להיות עשיר וגם מעמד ביניים, חסר דאגות כלכליות וגם עבד, יותר ממזכיר את הטריק הספרותי של ליהיא לפיד בספרה 'אשת חיל'. שם אלה שני סיפורים מקבילים המופיעים כרצף אחד: סיפורה האישי הייחודי של לפיד לצד סיפור בדוי על חייה הבנאליים של דמות נשית ממוצעת וחסרת שם.

אם יאיר לפיד מנסה להראות שהוא חלק מ"העבדים", ליהיא לפיד מתאמצת להראות שהיא חלק מה"שפחות". למחברת עצמה ולגיבורה הנוספת שלה המכונה 'נסיכה' יש סיפור חיים כמעט זהה, רק שה'נסיכה' היא אחת העם, בת מעמד הביניים, אשה רגילה החיה חיים רגילים עם ילדים רגילים ואוברדראפט רגיל, אחת כמו כולן. לפיד מתאמצת להראות שהיא עצמה חלק מאותו "כולן", בדיוק כפי שבעלה מתאר את עצמו כחלק מ"כולם". השניים לא רק רואים עצמם כבני המעמד הבינוני, אלא גם מבקשים לנסח את המניפסט שלו בלשונם האחידה. אז תגידו, האם הם לא אותו אדם? נו באמת, עוד מעט תגידו שגם ידידיה וסיון מאיר הם שני אנשים נפרדים.

בקטנה

שלשום קראתם לציבור לעבור על חוק החרם. אתמול הכרזתם על מלחמת אזרחים נגד יריביכם הפוליטיים. היום יצאתם להפגנות לא חוקיות, חסמתם כבישים והתעמתתם עם שוטרים. אבירי שלטון חוק יקרים: אנו מבינים שהחופש הגדול הגיע. לכן, יש לעבור על החוק בזהירות, עם מינימום של נפגעים, ומדי פעם להסתכל גם לצדדים ולהזדהות עם עוברי חוקים נוספים מלבדכם. יחד נעבור את הקיץ המשעמם בשלום.

בעשרה מאמרות

חמש שנים וחצי חייתי בלי שידורי הלוויין. יותר מעשור חלף מאז הייתי מחובר לכבלים. לא פעם הזכרתי כאן את הניתוק הזה, התגאיתי בו והטפתי לקוראיי להצטרף, ולכן יהיה זה הגון מצדי לספר גם על רגע הנפילה. כן-כן, התחברתי ל'כן'. כלומר ל'יס'. קדנציה שלישית בחברת הלוויין הזו, ובינתיים – יסלחו לי כולם – אני מבסוט.

הייתי שמח לספר שעשיתי זאת בשביל הילדים, כדי שיהיה להם מה לראות בחופשה. יכולתי גם לומר שנתפסתי ברגע של חולשה, שהמבצע היה מפתה מדי, שיש לי חיבה לאנשי מכירות בשם משה. קשקוש. אני עצמי התגעגעתי לערוצי הסרטים והספורט ולחלק מערוצי הנישה. אמנם הערוצים המרכזיים נראים לי עדיין מיותרים ובלתי ראויים לצפייה, אבל יש גם ערוצים אחרים. כמה זמן יימשך הרומן המחודש? מי יודע, מקווה שלא לנצח. בכל אופן, הנה עשרה דברים שאני מבקש לא להקרין לעולם בטלוויזיה שלי, ובמקומם להסתפק בסדרת בלש בריטית טובה:

1. אמנים נכנסים לצינוק למען גלעד שליט, בערוץ החיים הטובים.

2. תוכנית הריאליטי 'האוהל' – טיפוסים שונים מכל שכבות העם מפגינים נגד עליית שכר הדירה בבית האח הגדול.

3. עונת הפוליטיקאים של 'היכל התהילה', תוכנית שבה מבקשים כוכבי-עבר לא רלוונטיים לשחזר את ימי תהילתם. בין המשתתפים: צ'רלי ביטון, אפרים גור, שולמית אלוני וציפי לבני.

4. אהוד אולמרט מעביר הרצאות בערוץ 'קבלה לעם'.

5. 'הטוחן' ו'המרקד' – שתי סדרות ההמשך לסדרת הפשע 'הבורר'.

6. ערוץ TCM, המשדר לא מעט סרטים ארכאיים בשחור לבן, מעביר בשידור ישיר את הפריימריס בעבודה.

7. התוכנית 'קפה הפוך' בערוץ הכנסת, על תולדות חייה של רוחמה אברהם-בלילא.

8. "סופוקליס שחורציאניטיס – הרגעים הגדולים שמחוץ למגרש", בערוץ בייבי.

9. סרטים ישנים, שידורים חוזרים, פנאטיות דתית, מטיפים, הושטת הלחי השנייה – כל זאת בערוץ המזרח התיכון. לא ערוץ הטלוויזיה, הערוץ המדיני.

10. ערוץ האוכל.