בשבע 453: נושא כליו של בר כוכבא

שש שנים לגירוש: הגיע הזמן להפיק לקח מרכזי - לא רבנים צריכים להנהיג את הציבור וגם לא מי שנכשלו בעבר

הרב אברהם וסרמן , כ"ו בתמוז תשע"א

המאבק שכבר החל הוא על חייה של מדינת ישראל. לא פחות. הכרזה על שתי מדינות, כוונת האויב להכריז על מדינה, הפקרת מזרח ירושלים והר-הבית, דיונים על חורבן רוב היישובים למעט 'גושי התיישבות', התנכלות כוחות הביטחון למתיישבים והגדרתם כ'אויב'.  כל אלה מעידים כאלף עדים על מה שעלול להתרחש אם לא נעצור את התהליך כאן ועכשיו. הגדר שהוקמה תחת תירוץ בטחוני הפכה כבר לקו גבול, כולל מעברי גבול מבוצרים, ונשאר רק האקט האחרון של סגירתה ותליית המנעול, כמו בגוש קטיף יבב"א. לגבולות אלה קרא בזמנו אבא אבן "גבולות אושוויץ", כפי שברור לכולנו.

זו לא רק הבעיה של יישוב זה או אחר, אלא שאלה קיומית למדינת היהודים.

אחד מלקחי המאבק הכושל בגוש קטיף הוא שאת המאבק לא יובילו רבנים. תפקיד הרבנים להתוות כיוון תורני עקרוני, ולהשאיר את דרכי המאבק לאנשי המעשה. אין לרבנים משקל עודף בניתוח המציאות ומציאת דרכי-פעולה. אנו למודי ניסיון מר מטעויות מעשיות בגיבוי הנהגה רבנית. למשל, כמה רבנים תמכו בהסכמי אוסלו, ולאחר מכן הביעו חרטה גמורה, כשראו שהובילו לאבדן חייהם של מאות רבות של אנשים ולפציעתם של אלפים. לאחר הגירוש הודה אחד הרבנים ששללו בנחרצות סירוב פקודה, שאילו היה יודע מה יקרה למגורשים – היה תומך בסירוב פקודה. הכישלון בכפר-מימון, שבעקבותיו קרסה רוח ההתנגדות, אף הוא תוצאה של החלטת רבנים שלא לפרוץ את הגדרות. היו גם רבנים שגיבו את ההחלטה לתת 'שבועיים אולטימטום' לשרון, תוך שגרמו לכך שההצבעה בכנסת על הגירוש תאושר, גם בידי מי שמתחילה התנגד לכך. היתה זו החמצה של הבלם האחרון בגלגלי החורבן.

כך הגדיר הרמב"ם את תפקידו של רבי עקיבא במרד בר כוכבא "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך". לא רבי עקיבא הנהיג את המרד אלא בר כוכבא, ורבי עקיבא עזר לו, תמך בו ועודד אותו.

חלק גדול מההנהגה הרבנית אף לא היה מוכן להודות בכישלון. יש רבנים שעלולים להסתפק בניצחון הרוח כפי שאכן טענו חלקם לאחר הגירוש, "ניצחנו ברוח". אלא שלא כך נבנה תהליך שיבת ציון. חזרת האומה לארצה אינה אל הארץ הרוחנית שבה תמיד היינו "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה", אלא הפיזית. מצוות יישוב הארץ, אותו הרמב"ן שעליו גדלנו, אינה גילוי רוחניות אלא גילוי הארץ הקדושה הנענית לבניה-בוניה. לכן, ובגלל סיבות נוספות, אנשי המעשה הם הצריכים לעמוד בראש המחנה הפועל לשמירת ארצנו והמשך גאולתה, תוך שהם נסמכים על רבניהם ושואבים מהם תמיכה עידוד ועצה.

גם ההנהגה המעשית לא יכולה להיות זו שהיתה בגוש קטיף. מועצת יש"ע, גם ה'מתחדשת', איבדה את אמון הציבור בכלל, ובעיקר – את אמון הנוער דאז שהוא בחלקו עדיין נוער בסוף שנות העשרה, ובחלקו כבר בצבא או אחריו. זו השכבה הצעירה והתוססת שתעמוד תמיד כאוונגרד. איש לא ילך למאבק תחת הנהגה שכשלה. אחת הסיבות לכישלון היא שמי שניזון מתקציב ממשלתי לא יכול להיאבק באמת, מחשש פן יפגע בתקציבים המיועדים למטרות חשובות אחרות בהן הוא מטפל. לכן את המאבק יובילו גורמים עצמאים, ועדי מתיישבים וגופים חוץ פרלמנטרים.

"היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, ומה הוא בודק? בקנקנים ברורים, שאפילו מקיש עליו כמה פעמים – אינו שוברו" (בראשית-רבה פרשה נה). כלומר, אין ניסיון שלא נוכל לעמוד בו אם ננהג נכון. אמנם יתכן שלא ננהג נכון וניכשל, אבל יש לנו סיכוי, שאם לא כן,  ה' לא היה בא בטרוניה עימנו. עלינו לתקן את השגיאות ולעמוד מיידית על משמר העם והארץ. ליצור מיד הנהגה חדשה שאינה תלויה בממסד, ואינה פוחדת מהשמצות היריב, שתוביל את הציבור המסור ומוסר-הנפש הזה להגנה יעילה ונכונה על הבית השלישי.