בשבע 453: געגועים לאבא

חגית רוטנברג , כ"ו בתמוז תשע"א

אלעד שוב מתגעגע לאבא. בעצם, אפשר לומר שכל ערב הוא מתגעגע לאבא. במשך היום הוא עסוק עם החברים, המשחקים והאחים הקטנים שלו. אבל בלילה, כשהוא מניח את הראש על הכרית, הוא נזכר עד כמה היה רוצה לדבר עכשיו עם אבא.

אמא נכנסת לחדר. היא מלטפת לאלעד את הראש, והוא יודע מצוין שלמרות שהוא מנסה להסתיר, אמא רואה את הדמעה הקטנה שמתחבאת לה בזווית עין ימין שלו. "אל תהיה עצוב, אלעדי", אמא מנסה לעודד אותו, כמו בכל ערב, "אבא יחזור ממש בקרוב, הוא הבטיח לי בטלפון". אלעד לוחש: "מתי זה בקרוב?" ואמא נאנחת ואומרת: "הוא מקווה מאוד שבשבת הוא יהיה בבית. אתה יודע שזה לא תלוי רק במה שהוא רוצה, נכון?".

כן, אלעד יודע היטב. אבא שלו התגייס לפני כמה שנים לשירות בצבא קבע. הוא קצין מאוד חשוב שמפקד על מבצעים סודיים. חוץ מזה, אלעד רק יודע שהעבודה הזאת לוקחת את אבא שלו לכל השבוע, לפעמים גם בשבתות. ומה שאלעד יודע הכי טוב על העבודה הזאת של אבא, שלפעמים כל כך נמאס לו מזה שאבא לא בבית, שהוא היה רוצה שהעבודה הזאת פשוט תיעלם לה יום אחד.

עכשיו, כשהוא עוצם עיניים על הכרית, הוא נזכר באבא מלפני כמה שנים, כשעוד לא היה הקצין המצטיין שהוא היום. הוא היה אבא רגיל, כמו שיש לכל החברים של אלעד. הם היו משחקים יחד כדורגל וכדורסל, אבא היה עוזר לו בשיעורי הבית בגמרא, הם היו הולכים יחד להתפלל בבית הכנסת ובימי שישי עושים טיולי אופניים בחורשה מחוץ לעיר. איזה כיף היה אז! הוא חושב בעצב. הלוואי שהיום יכולתי לראות את אבא ולדבר איתו כל פעם שמתחשק לי.

בבוקר שלמחרת, אלעד קם על צד שמאל. לא היה לו מצב רוח בכלל, והוא איחר את ההסעה לבית הספר. כמובן שגם המורה נזפה בו לפני כל הכיתה כשנכנס באיחור של חצי שעה. "מה, אלעד, השתתפת במבצע לילי והלכת לישון בארבע?" שאלה המורה, מול פניהם המחייכות של התלמידים. לאלעד התחשק לענות לה: "לא השתתפתי בשום מבצע לילי. אבל כנראה שאבא שלי פיקד על אחד כזה, ואני כבר מתגעגע אליו מאוד!" אבל הוא העדיף לשתוק ולא להתחצף יותר.

היום הזה רק הלך ונהיה גרוע יותר ויותר: בהפסקה הוא הלך מכות עם אלישע מ-ה'2 בגלל שהיה בטוח שרימה אותו בטאקי בכוונה. בשיעור חשבון המורה צחי החזיר מבחנים, ואלעד גילה לחרדתו '40' אדום מתנוסס על הטופס שלו. בשיעור התעמלות הוא הגיע אחרון בתחרות ריצה שערך המאמן שלהם, ובהפסקת צהריים גילה ששכח את הסנדוויץ' שאמא הכינה לו, ונשאר רעב.

כשירד מההסעה לכיוון הבית, הרגיש שהבכי שוב מאיים להתפרץ לו מהגרון. "אוף, אבא, אם היית פה הכל היה נראה אחרת", בכה בשקט בלב. "היית עוזר לי ללמוד למבחן, הייתי יכול להתייעץ איתך מה עושים עם אלישע המעצבן הזה, ובכלל – היה לי יותר שמח. הלוואי שכבר היית חוזר הביתה".

אלעד הלך ועיניו כבושות ברצפה. הוא כבר הגיע למדרכה שליד פתח הבניין שלו, כשבזווית העין קלט צמיגים שחורים גדולים ועבים, צמיגים של ג'יפ. בהתחלה הוא חשב שהוא מדמיין, אבל אז שמע את הקול המוכר והאהוב. אבא חזר הביתה.

לא רק אלעד עצוב כשאבא שלו רחוק מהבית. גם עם ישראל כולו עצוב בימים האלה על אבא שלו שבשמים, שעזב את הבית הגדול והקדוש שהיה לו בירושלים לפני אלפיים שנה. כמו אלעד שמחכה לאבא שיחזור, שמתגעגע לשמחה שהיתה להם יחד, גם אנחנו מחכים שאבא שלנו יחזור לביתו ונוכל לשמוח כמו שלא שמחנו מעולם.