חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 14ראשיהפצה

כיפה נפרמת - בגליון השבוע

ההתפלגויות וההתפצלויות אפיינו מאז ומעולם את מחנה המצביעים הדתיים. הכנסת לתולדותיה ספגה מבול של מפלגות דתיות, רובן נעלמו כלעומת שבאו, אך הפחיתו בפועל את כוח המפלגות הגדולות, בגלל הקולות האבודים
13/11/87, 00:00
אהרן אברמסון

כמה רשימות דתיות יתחרו בחודש הבא על קולו של הבוחר? את התשובה המדויקת נדע רק בתחילת השבוע הבא, כשוועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-16 תפרסם באופן רשמי את רשימת הרשימות שאושרו על ידה. אלו מבין הרשימות ה'מאושרות' ימשיכו את במרוץ עד לקלפי? זאת נדע רק ביום הבחירות עצמו. מי מביניהן יצלחו גם את מחסום אחוז החסימה ויזכו לייצוג הנכסף בכנסת, ומי יצטרפו אל המועדון הגדל והולך של רסיסי המפלגות שרובם נעלמו מן הזירה או נשכחו? לשם כך נצטרך להתאזר בסבלנות לפחות שבועיים נוספים, עד שהוועדה הנזכרת תואיל לפרסם את התוצאות הרשמיות.

"רק פעם אחת בהיסטוריה של מדינת ישראל התאחדו כל המפלגות הדתיות לרשימה אחת", יאמרו לכם בנוסטלגיה בני השבעים פלוס שנטלו בחורף תש"ט (1949) חלק בבחירות ל'אסיפה המכוננת' שהפכה לכנסת הראשונה. רק מעט מהם ייזכרו ב'רשימת הפועלים הדתיים', שבראשה עמד פרופ' ישעיהו לייבוביץ המנוח, או ברשימת 'הפועלת הדתית' בראשותן של טובה סנהדראי, שרה שטרן (לימים ח"כיות מטעם המפד"ל) וגאולה ורפל (בתו של שר הדתות הראשון, הרב פישמן-מימון ואשתו של הד"ר יצחק רפאל), כולם נשמתם עדן. הרשימות הללו, שרצו במקביל ל'חזית הדתית המאוחדת' שהורכבה מהמזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, נגסו יותר מארבעת אלפים קולות (מנדט) מ'החזית', שקיבלה 16 מנדטים.

לא רק הפועלים והפועלות 'כרסמו' בנציגות המשותפת והנדירה הזו, שהתפרקה כעבור שנתיים וחצי. גם 'רשימת החרדים', שבראשה עמד ר' עמרם בלוי (לא מנהיגם האגדי של 'נטורי קרתא', המחרימים את הבחירות לכנסת, אלא בנו של קרובו, רבי משה בלוי, ממנהיגיה הבולטים של 'אגודת ישראל'). רשימה זו, שסימנה היה י"ח, הצליחה לגרוף 2812 קולות (0.65% מהבוחרים) אבל חסרו לה 780 קולות נוספים כדי לזכות במושב בכנסת. רשימה קיקיונית נוספת, שנשאה את השם 'היהדות המסורתית' (י"ט), זכתה ב-239 קולות בלבד.

בבחירות לכנסת השנייה, שנערכו בקיץ תשי"א (1951) על רקע המאבק בין מפא"י למפלגות הדתיות סביב חינוך ילדי העולים במעברות, התפצלה 'החזית הדתית' ל-4 רשימות: 'הפועל המזרחי', 'המזרחי', 'אגודת ישראל' (שנקראה אז 'עם התורה') ו'פועלי אגודת ישראל'. 'הפועל המזרחי' (שסימנה, אגב, היה ו' – לימים סימנה של רק"ח) הובילה עם 8 מנדטים. הרחק מאחוריה צעדו 'אגודת ישראל', עם 3 מנדטים, 'רשימת הספרדים', 'פועלי אגודת ישראל' ו'המזרחי' – שני מנדטים לכל אחת, ו'התאחדות התימנים' עם מנדט בודד. הרשימה הדתית היחידה שנותרה 'בחוץ' היתה 'אמוני ישראל', בראשות הרב יצחק נסים, לימים הרב הראשי לישראל.

השד העדתי יוצא לסיבוב

ארבע שנים אחר-כך, בבחירות לכנסת השלישית שנערכו בקיץ תשט"ו (1955), נכנסו גם 'רשימת הספרדים', 'התאחדות התימנים' ו'הרשימה הדתית המקורית של בני תימן' למסדר הנכשלות, כשלא הצליחו להתקרב לשבעת אלפי הקולות שהיו דרושים לקבלת מנדט. לעומתן חסרו ל'חזית הדתית לאומית' (איחוד של 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי') ארבעה קולות כדי להגיע ל-78 אלף. 'החזית הדתית התורתית' (איחוד של אגו"י ופא"י) זכתה ב-38,492 קולות; ובמנדטים: 11 לדתיים הלאומיים ו-6 לחרדים.

בכנסת הרביעית, שנבחרה בסתיו תש"ך (1959), בעקבות התפרצות השד העדתי בשכונת ואדי סאליב החיפאית, הגדילה המפד"ל את מספר מצביעיה וזכתה במנדט נוסף, ה-12 במספר – שיא של כל הזמנים. ב'חזית הדתית התורתית' לא הגדילו את הייצוג הכולל בכנסת. באותן בחירות עמד פרופ' (אז ד"ר) אבנר חי שאקי, לימים שר הדתות מטעם המפד"ל, בראש רשימה שקראה לעצמה 'מפלגה לאומית ספרדית'. זו הצליחה לגייס פחות ממחצית מהמודד, שעמד על 7,800 קול. 'סיעת התימנים', שהתמודדה אף היא באותן בחירות, נאלצה להסתפק אף בפחות מזה.

פחות משנתיים לאחר מכן, מתקיימות הבחירות לכנסת החמישית, על רקע 'פרשת לבון' ("מי נתן את ההוראה"?!). דרכיהן של אגו"י ופא"י נפרדות; הראשונה גורפת 37,178 פתקים והשניה – 19,428 בלבד. למפד"ל, לעומתן, הצביעו 98,768. בבחירות הללו ניסו בני עדות המזרח, שטענו לקיפוח במפד"ל, להתמודד ב'רשימה ספרדית דתית' שסימנה היה ס"ש, היפוך האותיות של רשימת ש"ס, שהופיעה בשמי הפוליטיקה הישראלית 23 שנים מאוחר יותר, לקראת הבחירות לכנסת ה-11. ס"ש הצליחה לקבץ 3,181 בוחרים בלבד ונעלמה כלעומת שבאה.

השינוי היחיד במפת הייצוג הדתית בכנסת השישית, בסתיו תשכ"ה (1965), היה ירידת כוחה של המפד"ל במנדט אחד (מ-12 ל-11). אף רשימה דתית חדשה לא ניסתה את כוחה בהתמודדות על מקום אז, וגם לא בכנסת השביעית, בהן חזר 'המנדט האובד' למפד"ל. אגו"י ופא"י שמרו באדיקות על מקומותיהם.

בצלה של מלחמת יום הכיפורים הלכו תושבי המדינה בחורף תשל"ד (1973) לבחור את הכנסת השמינית. אגו"י ופא"י עדיין מאוחדות, אך מספר נציגיהן קטן מ-6 ל-5. המכה שספגה המפד"ל באותו סיבוב היתה קשה עוד יותר: שני מנדטים משלה נדדו לטובת הליכוד ורשימת 'הליגה להגנה יהודית' בראשות הרב מאיר כהנא (הי"ד) שהתמודדה אז לראשונה וזכתה ב-12,811 קול, אך לא בייצוג. ח"כ ד"ר אבנר שאקי, שפרש מהמפד"ל על רקע פרשת 'מיהו יהודי' ורץ בראש רשימה שקראה לעצמה 'התנועה לשוויון חברתי', נותר אף הוא מחוץ לכנסת, כשבאמתחתו 10,202 קולות אבודים.

אצלנו אין 'מהפך'

בבחירות הבאות, שהביאו עמן את המהפך הפוליטי ההיסטורי של שנת תשל"ז (1977), יורדת התמיכה בתנועת 'כך' לרבע אחוז, והמפד"ל סוחפת מספר שיא של 160,787 מצביעים, אך אלה אינם מגדילים את מספר נציגיה בכנסת. אגו"י זוכה ב- 4 מנדטים ופא"י נאלצת להצטמק למנדט אחד.
הצעת אי-אמון בממשלה על רקע הגעתם של מטוסי ה-15F סמוך לכניסת השבת שמגישה סיעת פא"י, מובילה בקיץ תשמ"א (1981) לבחירות לכנסת העשירית. פא"י נכנסת, לראשונה, בשערי 'מסדר המפסידות', כשהיא אינה עוברת את אחוז החסימה. באותו 'מסדר' נמצאת שוב 'כך'. רשימה נוספת שהצלחתה היתה מזערית למרות שמה, היתה 'עוצמה', בראשות הרב רפאל הלפרין (כן, זה מ'אופטיקה הלפרין', שוברת המונופול של ימינו). לעומתן הצליחה 'תנועת מסורת ישראל' (תמ"י) שבראשה עמדו יוצאי עדות המזרח ופורשי המפד"ל כאהרן אבוחצירא ובן ציון רובין, להצטרף למועדון היוקרתי של הרשימות המצליחות. אלה העניקו לה 3 מקומות בגבעת רם ומיניסטריון אחד (הדתות). המפד"ל, שמשורותיה פרשו אנשי תמ"י, ספגה בבחירות האלה את המכה האנושה ביותר בתולדותיה: מחצית מנציגותה נעלמה, יחד עם כתשעים אלף ממצביעיה המסורתיים. אגו"י נותרה המפלגה היחידה בזירה שהצליחה לשמר את ארבעת המנדטים שלה.

שלוש שנים חולפות, ושש רשימות דתיות מתמודדות על מקום בכנסת ה-11. כולן זוכות בייצוג: ש"ס, בראשות הרב יצחק פרץ, מתייצבת לראשונה בזירה והופכת להפתעת הבחירות של קיץ תשמ"ד (1984) עם 4 מושבים בכנסת. "הקולות הללו הגיעו מהמפד"ל, מאגו"י ומתמ"י", מסבירים ה'חנן קריסטלים' של אז את מקור כוחה של ש"ס. התנועה הפוליטית החדשה הונהגה על-ידי הרב הראשי לשעבר רבי עובדיה יוסף, בתמיכתו של אחד מראשי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל – הרב שך. פא"י החזירה לעצמה, בהזדמנות זו, את הייצוג בכנסת, בהתמודדות תחת השם 'מורשה' ברשימה משותפת עם מצ"ד – קבוצה של פורשי המפד"ל שבראשה עמדו הרב חיים דרוקמן, הרב יצחק לוי, חנן פורת ועוד. גם הרשימה הזו זוכה למנדט בבית המחוקקים. מתמודד עיקש נוסף שדרכו צלחה סוף סוף בסיבוב זה, היה הרב מאיר כהנא, שגרף כ-26 אלף קולות לרשימתו 'כך'.

שוברים שיאים פנימיים

בבחירות לכנסת ה-12, שהתקיימו בחורף תשמ"ט (1988) מגיע מספר הרשימות הדתיות לשיא מימי הבחירות ל'אסיפה המכוננת' שלאחר קום המדינה: 7. רק אחת מה'חדשות' הצליחה להיכנס לכנסת: 'דגל התורה' ש-34 אלף מצביעים נתנו לה את קולם. אלה לא הצליחו לנגוס אפילו בכהוא זה מיריבתם 'אגודת ישראל' ממנה פרשו. זו, שחזרה לחבור לפא"י לאחר נתק של שנים, הצליחה להתרומם ל-5 מנדטים, לא מעט בעזרתם של חסידי חב"ד, שנרתמו אז למאבק נגד הליטאיים, מקימי התנועה החדשה. המפד"ל, מתוגברת בשבי מצ"ד, זוכה אף היא למנדט החמישי. ש"ס עוברת את כולן, לא מעט בזכות הקמעות מתוצרת הרב כדורי שהיא מפיצה, עם שישה מנדטים.
אי הצלחה בסיבוב זה נחלו רשימות 'מימד', בראשות הרב יהודה עמיטל, 'ישי', מפורשי ש"ס, ו'התאחדות התימנים'. הן לא התקרבו אפילו לאחוז החסימה, ואלפי הקולות שצברו ירדו לטמיון. מאידך, רשימה 'מעורבת' המתחרה אף היא על הקול הדתי, 'התחיה' בראשות פרופ' יובל נאמן וגאולה כהן, רושמת הצלחה בלתי מבוטלת: שניים מחבריה נכנסים לכנסת.

כישלונן החרוץ של שלשת הרשימות החדשות לא הרתיע אחרים מלנסות את כוחם במרוץ הבלתי נלאה לחברות בכנסת. בבחירות המתקיימות כעבור שלוש וחצי שנים, בסיוון תשנ"ב (יוני 1992), צצים להם הרב אליעזר מזרחי, מח"כי אגו"י בכנסת הקודמת, והרב משה לוינגר, ממחדשי הישוב היהודי בחברון. במוצאי יום הבחירות הם מצטרפים אחר אי-כבוד למועדון המאוכזבים. 'אגודת ישראל' ו'דגל התורה', שרצו הפעם במשותף תחת השם 'יהדות התורה המאוחדת', החזירו את הרשימה החרדית למימדים שלפני הפילוג הגדול: ארבעה ח"כים. במפד"ל התוצאה מעודדת מעט יותר: 6 מנדטים. ש"ס שומרת על ששת המנדטים שלה למרות התחזיות השחורות, 'התחיה' נמחקת מן המפה הפוליטית ואת מקומה תופסת רשימה 'מעורבת' חדשה בשם 'מולדת', בראשות האלוף (מיל.) רחבעם זאבי הי"ד, המצליחה לגרוף שלושה מושבים בכנסת.

תקופת העדנה של הבוחר הדתי

"מחסום ה-18 שאפיין את הגוש הדתי נפרץ", אמרו פרשני הדור שבוע לאחר הבחירות בתשנ"ו (1996), לאחר שתושבי ישראל הצביעו, לראשונה, בשני פתקים: האחד עבור ראש הממשלה, והשני עבור הרשימה האמורה לייצג אותם בכנסת. לצד ראש הממשלה בפועל, שמעון פרס, ויו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, מגיש את מועמדותו לראשות הממשלה ח"כ הרב יוסף באגד, שפרש מ'מולדת' והקים סיעה בשם 'מסורת אבות', שהתמודדה גם היא במרוץ לכנסת. ברגע האחרון משך הרב באגד (לדבריו, לבקשת רבנים ונתניהו) את מועמדותו לראשות הממשלה ומנסה להסתפק בחברות בכנסת. אבל הבוחרים אכזבו ובגדול. רק כמה עשרות מהם הטילו לקלפי את הפתק עם האותיות 'זך' – סימנה של רשימתו, וראש ישיבת נחלים הצטרף לרשימת ה'לשעברים' של הכנסת. גורל דומה פקד את הרב יוסף עזרן, שפרש מש"ס והעמיד את עצמו בראש רשימת 'תלם אמונה' המתחרה. ש"ס, לעומת זאת, לועגת לו עם כמות מצביעים שהגדילה את ייצוגה בכנסת לעשרה מנדטים. המפד"ל מחזקת את כוחה בחמישים אחוז, וזוכה ל-9 מושבים בכנסת. 'יהדות התורה' נשארת עם הרביעייה שלה. התוצאה הכללית: 23 ח"כים, אליהם ניתן לצרף את ראש ישיבת 'בית אורות', הרב בני אלון, שנבחר ברשימת 'מולדת'.

פחות מארבע שנים לאחר מכן, סיימה הכנסת ה-14 את תפקידה בבחירות של קיץ תשנ"ט (1999). הרב באגד הבלתי נלאה ניסה שוב את כוחו במרוץ לראשות הממשלה, אך כשל עוד לפני שהגיע לשלב הגמר: ברשימת 50 אלף הממליצים שהגיש לוועדת הבחירות התגלו פגמים, ולפיכך נותרו בזירת הקרב על ראשות הממשלה רק בנימין נתניהו מהימין ואהוד ברק מהשמאל. בפתקים הלבנים מתחרות על קולותיהם של שומרי התורה והמצוות הרשימות הותיקות – ש"ס, המפד"ל, יהדות התורה ו'האיחוד הלאומי' – צרוף של 'מולדת', 'חרות' ו'תקומה' (כשהאחרונה מורכבת מפורשי המפד"ל). 'מימד' מעדיפה להתמזג עם מפלגות העבודה ו'גשר'. ש"ס ממריאה במוצאי יום הבחירות לשיא חדש: 17 מושבים בית המחוקקים. יהדות התורה פורצת את מחסום הארבעה ועולה לחמישה. רק המפד"ל חוזרת ומאבדת ארבעה מנדטים, רובם לטובת 'האיחוד הלאומי'. 'מימד' לעומת זאת זוכה, כמעט מן ההפקר, ב-2 נציגים.

איך תיראה המפה הפוליטית הדתית בכנסת ה-16? כמה קולות ירדו לטמיון על רשימות שאין להן כל סיכוי להתקרב לעבר אחוז החסימה (למעלה מחמישים אלף קולות)?! ימים יגידו...

לא מיוצגים כראוי

"למפא"י שלנו יש יותר מצביעים דתיים מכל המפלגות הדתיות גם יחד", התרברב בשעתו ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון. אבל הוועדה המסדרת ששיבצה את המועמדים בזמנו (לפני עידן הפריימריס), לא מצאה לנכון לשבץ חובשי כיפות באותו מינון ברשימות שרקחה. אלמלי ה'דיל' שרקחו אנשי 'מימד' עם אהוד ברק ערב הבחירות האחרונות, ניתן היה למנות את רשימת חברי הכנסת הדתיים שייצגו את מפא"י בגלגוליה השונים (מערך, עבודה, ישראל אחת) על אצבעות כף יד אחת: הרב מנחם הכהן, אלי דיין ואברהם בורג. גם בליכוד לדורותיו, שזוכה אף הוא בקולות דתיים לרוב, מספר הח"כים חובשי הכיפות איננו גדול יותר. די אם נזכיר את משה נסים, שהיה שר המשפטים, את עובדיה עלי, ואת מאיר כהן אבידב (וסליחה אם שכחנו מישהו): מעט מאד יחסית לכוחו האלקטוראלי של קהל המצביעים הדתי עבורן. אפילו ב'ישראל בעליה' הקטנה של נתן שרנסקי, שלא פנתה כלל אל הצבור הדתי, כיהנו בעת ובעונה אחת 2 ח"כים דתיים: יולי אדלשטיין וצבי וינברג. ייצוג דתי היה גם ל'דרך השלישית' (אלכס לובוצקי) ול'צומת' של רפול (חיים דיין).